כן... זה יכול להראות כמו פרק מטומטם! (ואני מציע לאלה שרוצים להמשיך להעריך אותי לדלג על הפרק). אני מדבר פה על בגדים, נושא שהוא מאד שולי בחיים. ...לפחות בשלי! הרי החברים שלי – הם לא מתרשמים מבגדים יפים ואני לא מחפש למשוך תשומת-לב עם הבגדים שלי. אבל אני כן רוצה ללבוש בגדים שמוצאים חן בעיניי, אני רוצה שיהיה לי מבחר. למרות שאני בגלל לא שם לב לתדירות שבה חברים שלי לובשים בגד מסוים, אני שונא ללבוש את אותו בגד בפגישה שניה עם אותו אדם, אפילו אם הבגד הספיק לעבור כביסה.
בסוף השבוע האחרון הגעתי למסקנה שיש לי מעט מאד בגדים ללבוש. אפילו שאני עדיין משתמש בבגדים שקניתי בכיתה ז' כמות הבגדים שלי משתנה מעת לעת תלוי בטעם שיש לי באותו רגע. כשהייתי בכיתה ח' היו לי הרבה חולצות ספורט קצרות ששאלתי מאבא שלי. בכיתה ט' הגעתי למסקנה שהחולצות האלה הן כמו וילון עליי (ארוכות מדיי) ושאני ואבא פשוט לא באותה מידה. לכן, וגם בעקבות האופנה החדשה שכבר השתלטה על הארון של אילן, הלכתי עם אבא לקניון וקניתי לי שתי חולצות קצרות יחסית, שחושפות את כל החלק של הריצ'רצ' במכנסיים, במהלך כיתה י' פשוט הפסקתי ללבוש אותן. בכיתה ח' קניתי מכנסיים לבנים עם פסי-צד כחולים-כתומים, בכיתה ט' הפסקתי ללבוש אותם, הכתום הפך לצבע של ערסים. בכיתה ט' קניתי ג'ינס חדש בגזרה צרה, שהפסקתי להשתמש בו ברגע שהוא נעשה קטן עליי והריצ'רצ' שלו התקלקל. שזה די מוזר כי עד היום אני לובש ג'ינס שקניתי בכיתה ז' והוא נסגר עליי כמעט בלי בעיות.
היום יש לי ארון מלא בגדים שאני משתמש אולי ברבע ממנו, אולי פחות... החלטתי נחרצות שחסרים לי בגדים ושאני צריך ללכת לקנות. פעם ההורים שלי סרבו לקנות לי בגדים חדשים בגלל שהייתי קונה בתדירות די גבוהה. היום ההורים שמחים ואפילו מעודדים אותי ללכת לחנויות בגדים ולקנות משהו. לפני שבועיים בערך הייתי עם שני בקניון, חשבנו לערוך שם מסע קניות... אבל זה לא כל-כך הלך! גם הדברים הנורמלים שחילצנו היו צמודים/מקושקשים/פשוטים מדי. ומהר מאד נכנסה בי הרגשת הייאוש הזה של אני לעולם לא אמצא בגד טוב.
קשה לתאר מה בדיוק עובר לי בראש בשעה שאני מודד בגדים. זה משהו כמו "האם הייתי רואה את הבגד הזה על..." או "על מי הייתי רואה את הבגד הזה?", או "מה אני ושני היינו אומרים על הבגד הזה אם הוא היה על אדם אחר?". ואז מגיעות מחשבות ה"זה יפה מקדימה/מהצד/מאחורה?". אם הבגד עובר את המבחן הזה הוא עובר לשלב הבא: אני יוצא מתא ההלבשה ומתחקר את המלווה שלי באם הבגד יפה או לא יפה והאם הוא שווה את המחיר שלו. לבסוף הבגד מגיע לשלב של " האם אני אלבש אותו?". את השלב הזה כמעט אף בגד לא עובר.
לכן גם המוכרים שמקבלים את הרושם שהם פיצחו איזשהו אתגר והם מצאו את הבגד המושלם לאדם מהוסס, שולחים בי מבטי נאצה ברגע שאני מושיט להם את הבגד בחזרה, מבקש סליחה ותודה ויוצא מהחנות. פעם אחת הייתי עם שני באיזשהו בוטיק והמוכר שם התעקש למצוא לי מכנסיים. אני הסכמתי באי-נעימות למדוד כל מכנסיים שהוא נתן לי, והוא טיפל בי קרוב לחצי שעה, עד שלבסוף נאלצנו לבשר לו שאני לא קונה שום דבר...... סתם לעזאזל!! שיקרנו לו! אמרנו לו שהבגד האחרון ממש מוצא חן בעינינו אבל אנחנו קבענו עם חברים בבית הקפה שליד ושנחזור מאוחר יותר. זה בהחלט היה משעשע.
היום נסעתי עם המשפחה לצפון, ובדרך עצרנו במרכזי קניות ענקיים של בגדים... עברתי עם כל המשפחה שלי, חנות חנות, ובכל חנות מוכר או מוכרת חיוך רחב פורשים לפני ג'ינסים עם שפשופים מזעזעים או עם כתמי בוץ... "יש לכם משהו יותר חלק?" אני שואל. "בטח!", הם אומרים ושולפים ג'ינס עם פחות שפשופים או ג'ינס מתרחב. לא לא!! זה לא הטעם שלי! אבל מה בעצם כן הטעם שלי??
אני אוהב מכנסיים... וחולצה כזאת... עליו... מה אני אוהב לכל הרוחות?! ניסיתי למדוד גם סוגים שונים של מכנסי בד שלא יכולים להיות בהם קשקושים למינהם.... כלום! לא דיברו אליי בכלל. חולצות טריקו פשוטות נפסלו עקב התנוססות השם של המותג בחזית החולצה. על חולצות ארוכות בכלל לא היה אפשר לדבר. אין!!! משהו נדפק אצלי! איבדתי כל כיוון ואני לא יודע מה אני מחפש.זה כבר יצר אצלי תחושה של תסכול. אמרתי לאבא, שנשלח איתי לאחת החנויות בזמן שאימא משוטטת לה בחנות לבגדי נשים, שפשוט נספר לאימא שנכנסנו לחנות ולא מצאנו כלום ונחסוך מעצמנו ומהמוכרת האומללה את הטרחה.
אני יודע מה קורה לי , זאת אותה הבעיה! אני פשוט מאד מפחד ממה שיהיה לאנשים אחרים לומר על הבגדים שאני אקנה. אמנם חברים שלי לא בוחנים אותי לפי הבגדים שלי אבל אני בטוח שאם אני הייתי קונה אחד מהג'ינסים האלה עם השפשופים הם לא היו מפספסים את זה. וזה לא שאהבתי אפילו אחד מהג'ינסים האלה. עכשיו שאני יודע מה הבעיה שלי אני מפחד להשתחרר יותר מדי, כמו בכיתה ח'. לקנות בגדים ללבישה חד-פעמית ואח"כ למאסר עולם בחלק האפל של הארון שלי.
ועוד משהו מעצבן זה המידות. כשסוף-סוף מצאתי משהו שמצא חן בעיניי היה אותו או במידה גדולה משלי או במידה קטנה משלי. כמובן שאני מעדיף לרדת למידות שקטנות משלי...!
(מעבר חד לנושא אחר) בדיוק סיימתי לצפות ב"השלום ושברו" חלק ב'. סרט חזק למדי. מעצבן אותי שזה בכלל לא עזר לי לנקוט עמדה. אף פעם לא גיליתי עניין מיוחד לחדשות ולכן אני לא בקיא בכל ההתרחשויות. אני לא יודע אם אני יותר ימני או יותר שמאלני. אני לא יודע איזה מפלגה מייצגת את הדעות שלי. אני עדיין לא בטוח מה הדעות שלי. עוד עניין שהוא די שולי בחיים הפרטיים אבל מעצבן אותי שאני לא מספיק החלטי בו.
(ובחזרה!!) אני יודע מה הפתרון הכי טוב. אני צריך לערוך ביקורים קצרים בחנויות בגדים מדי פעם ואם יש משהו שמוצא חן בעיניי אז מיד לחטוף אותו. ככה קרה לי עם הבגדים הכי טובים שיש לי בארון. אם אני אכנס לחנות כדי למצוא לעצמי בגד אני בחיים לא אמצא משהו אבל אם אני אכנס לחנות כדי לערוך "סקירת מצב", יכול להיות שמדי פעם ינצנצו להם בגדים יפים בין כל הגועל שיש שם.
בסוף השבוע האחרון הגעתי למסקנה שיש לי מעט מאד בגדים ללבוש. אפילו שאני עדיין משתמש בבגדים שקניתי בכיתה ז' כמות הבגדים שלי משתנה מעת לעת תלוי בטעם שיש לי באותו רגע. כשהייתי בכיתה ח' היו לי הרבה חולצות ספורט קצרות ששאלתי מאבא שלי. בכיתה ט' הגעתי למסקנה שהחולצות האלה הן כמו וילון עליי (ארוכות מדיי) ושאני ואבא פשוט לא באותה מידה. לכן, וגם בעקבות האופנה החדשה שכבר השתלטה על הארון של אילן, הלכתי עם אבא לקניון וקניתי לי שתי חולצות קצרות יחסית, שחושפות את כל החלק של הריצ'רצ' במכנסיים, במהלך כיתה י' פשוט הפסקתי ללבוש אותן. בכיתה ח' קניתי מכנסיים לבנים עם פסי-צד כחולים-כתומים, בכיתה ט' הפסקתי ללבוש אותם, הכתום הפך לצבע של ערסים. בכיתה ט' קניתי ג'ינס חדש בגזרה צרה, שהפסקתי להשתמש בו ברגע שהוא נעשה קטן עליי והריצ'רצ' שלו התקלקל. שזה די מוזר כי עד היום אני לובש ג'ינס שקניתי בכיתה ז' והוא נסגר עליי כמעט בלי בעיות.
היום יש לי ארון מלא בגדים שאני משתמש אולי ברבע ממנו, אולי פחות... החלטתי נחרצות שחסרים לי בגדים ושאני צריך ללכת לקנות. פעם ההורים שלי סרבו לקנות לי בגדים חדשים בגלל שהייתי קונה בתדירות די גבוהה. היום ההורים שמחים ואפילו מעודדים אותי ללכת לחנויות בגדים ולקנות משהו. לפני שבועיים בערך הייתי עם שני בקניון, חשבנו לערוך שם מסע קניות... אבל זה לא כל-כך הלך! גם הדברים הנורמלים שחילצנו היו צמודים/מקושקשים/פשוטים מדי. ומהר מאד נכנסה בי הרגשת הייאוש הזה של אני לעולם לא אמצא בגד טוב.
קשה לתאר מה בדיוק עובר לי בראש בשעה שאני מודד בגדים. זה משהו כמו "האם הייתי רואה את הבגד הזה על..." או "על מי הייתי רואה את הבגד הזה?", או "מה אני ושני היינו אומרים על הבגד הזה אם הוא היה על אדם אחר?". ואז מגיעות מחשבות ה"זה יפה מקדימה/מהצד/מאחורה?". אם הבגד עובר את המבחן הזה הוא עובר לשלב הבא: אני יוצא מתא ההלבשה ומתחקר את המלווה שלי באם הבגד יפה או לא יפה והאם הוא שווה את המחיר שלו. לבסוף הבגד מגיע לשלב של " האם אני אלבש אותו?". את השלב הזה כמעט אף בגד לא עובר.
לכן גם המוכרים שמקבלים את הרושם שהם פיצחו איזשהו אתגר והם מצאו את הבגד המושלם לאדם מהוסס, שולחים בי מבטי נאצה ברגע שאני מושיט להם את הבגד בחזרה, מבקש סליחה ותודה ויוצא מהחנות. פעם אחת הייתי עם שני באיזשהו בוטיק והמוכר שם התעקש למצוא לי מכנסיים. אני הסכמתי באי-נעימות למדוד כל מכנסיים שהוא נתן לי, והוא טיפל בי קרוב לחצי שעה, עד שלבסוף נאלצנו לבשר לו שאני לא קונה שום דבר...... סתם לעזאזל!! שיקרנו לו! אמרנו לו שהבגד האחרון ממש מוצא חן בעינינו אבל אנחנו קבענו עם חברים בבית הקפה שליד ושנחזור מאוחר יותר. זה בהחלט היה משעשע.
היום נסעתי עם המשפחה לצפון, ובדרך עצרנו במרכזי קניות ענקיים של בגדים... עברתי עם כל המשפחה שלי, חנות חנות, ובכל חנות מוכר או מוכרת חיוך רחב פורשים לפני ג'ינסים עם שפשופים מזעזעים או עם כתמי בוץ... "יש לכם משהו יותר חלק?" אני שואל. "בטח!", הם אומרים ושולפים ג'ינס עם פחות שפשופים או ג'ינס מתרחב. לא לא!! זה לא הטעם שלי! אבל מה בעצם כן הטעם שלי??
אני אוהב מכנסיים... וחולצה כזאת... עליו... מה אני אוהב לכל הרוחות?! ניסיתי למדוד גם סוגים שונים של מכנסי בד שלא יכולים להיות בהם קשקושים למינהם.... כלום! לא דיברו אליי בכלל. חולצות טריקו פשוטות נפסלו עקב התנוססות השם של המותג בחזית החולצה. על חולצות ארוכות בכלל לא היה אפשר לדבר. אין!!! משהו נדפק אצלי! איבדתי כל כיוון ואני לא יודע מה אני מחפש.זה כבר יצר אצלי תחושה של תסכול. אמרתי לאבא, שנשלח איתי לאחת החנויות בזמן שאימא משוטטת לה בחנות לבגדי נשים, שפשוט נספר לאימא שנכנסנו לחנות ולא מצאנו כלום ונחסוך מעצמנו ומהמוכרת האומללה את הטרחה.
אני יודע מה קורה לי , זאת אותה הבעיה! אני פשוט מאד מפחד ממה שיהיה לאנשים אחרים לומר על הבגדים שאני אקנה. אמנם חברים שלי לא בוחנים אותי לפי הבגדים שלי אבל אני בטוח שאם אני הייתי קונה אחד מהג'ינסים האלה עם השפשופים הם לא היו מפספסים את זה. וזה לא שאהבתי אפילו אחד מהג'ינסים האלה. עכשיו שאני יודע מה הבעיה שלי אני מפחד להשתחרר יותר מדי, כמו בכיתה ח'. לקנות בגדים ללבישה חד-פעמית ואח"כ למאסר עולם בחלק האפל של הארון שלי.
ועוד משהו מעצבן זה המידות. כשסוף-סוף מצאתי משהו שמצא חן בעיניי היה אותו או במידה גדולה משלי או במידה קטנה משלי. כמובן שאני מעדיף לרדת למידות שקטנות משלי...!
(מעבר חד לנושא אחר) בדיוק סיימתי לצפות ב"השלום ושברו" חלק ב'. סרט חזק למדי. מעצבן אותי שזה בכלל לא עזר לי לנקוט עמדה. אף פעם לא גיליתי עניין מיוחד לחדשות ולכן אני לא בקיא בכל ההתרחשויות. אני לא יודע אם אני יותר ימני או יותר שמאלני. אני לא יודע איזה מפלגה מייצגת את הדעות שלי. אני עדיין לא בטוח מה הדעות שלי. עוד עניין שהוא די שולי בחיים הפרטיים אבל מעצבן אותי שאני לא מספיק החלטי בו.
(ובחזרה!!) אני יודע מה הפתרון הכי טוב. אני צריך לערוך ביקורים קצרים בחנויות בגדים מדי פעם ואם יש משהו שמוצא חן בעיניי אז מיד לחטוף אותו. ככה קרה לי עם הבגדים הכי טובים שיש לי בארון. אם אני אכנס לחנות כדי למצוא לעצמי בגד אני בחיים לא אמצא משהו אבל אם אני אכנס לחנות כדי לערוך "סקירת מצב", יכול להיות שמדי פעם ינצנצו להם בגדים יפים בין כל הגועל שיש שם.
