לא יאמן, פשוט בלתי אפשרי!! ראיתי אותו, את אילן! הוא היה כאן. אחרי שנה וחצי שבקושי חשבתי עליו. הוא רצה לומר לי שלום.... מצחיק! כאילו כלום לא השתנה... אני כל-כך מתרגש וזה לא עובר לי. אני לא יודע אם זה ממש כמו פעם. אולי עוד כמה דקות זה יעבור, אבל יש לי חיוך מרוח על הפרצוף. אני שמח שהוא בא לכאן. זה בזכותי! עשיתי מעשה – התקשרתי אליו. מי היה מאמין שאני עדיין מרגיש אליו משהו. אני לא יודע אם אני נמשך אליו... אבל קצב פעימות הלב שלי עולה בכל פעם שאני נזכר בו, ועכשיו הוא בכלל גבוה (אני מתכוון לקצב פעימות הלב, אבל גם אילן גבוה). כן... כבר שנה אני מתהלך ומספר לאנשים שטעיתי לגביו בחטיבה ושהוא אידיוט. אבל הנה הוא מגיע והוא נראה כמו אדם נחמד למדי, נראה שהוא גם קצת התגעגע. זה מדהים!
הנה ועכשיו הם שוב בבטן שלי... הפרפרים.
ולצד כל ההתרגשות הזאת יש התפלאות ענקית. אני מתפלא על עצמי שהתקשרתי. אני מתפלא שהשיחה הזאת באמת הזיזה לו. אני מתפלא שהוא לא חשב שזה סופר-מוזר שהתקשרתי אליו, שבדיוק בשלב שאין בינינו כלום, התקשרתי. זה לא מוזר? למרות שהוא אמר בפרוש ש"נדבר עוד השבוע", הייתי בטוח שהוא פשוט נימוסי או מתחמק. לא תיארתי לעצמי שיום אחר-כך אני אמצא אותו על סף דלתי. אני המום. אני גם המום שאני כה מתרגש. חשבתי שבמשך כל הזמן הזה הצלחתי לפתח חסינות לכל הנושאים שקשורים אליו.
כן... זה מוזר שאני התקשרתי אליו מלכתחילה. אבל קרו כמה מקרים שפשוט גרמו לי להתחיל שוב לחשוב עליו. בעיקר דאגתי לו. היו לי סיבות לדאוג. אח"כ קרה עוד משהו שנתן לי סיבה להתקשר אליו, והתקשרתי. והוא היה נחמד, ובכלל לא מופתע. לא נשמע כאילו הוא התרגש כל-כך אבל הוא היה נחמד וממש התעניין במה קורה איתי ומה קורה עם המשפחה שלי.
והתשובות לכל ה"מה נשמע" היו די שטחיות: "בסדר, בגרויות צבא רישיון בלה בלה בלה". אבל אני מת לדעת עליו עוד, אני מת לספר לו, אם הוא באמת מתעניין, מה קורה איתי וממש לפרט.
פשוט אין סיכוי, שהדבר הזה יוביל לצמיחה של קשר חדש בינינו אבל בינתיים, עד שההתרגשות תעבור לי, אני מהרהר בזה.
אני חייב למצוא משהו לעשות עם עצמי עכשיו. כי אם לא – אני פשוט אלך הלוך ושוב בתוך החדר שלי, זה מה שאני עושה כשאני מתרגש. אני לא מסוגל לשבת סתם ככה. אני צריך לראות טלוויזיה, אבל אין מה לראות או לשחק במחשב, אבל אין במה לשחק. או ללמוד?? לא, אין לי זמן עכשיו ללמוד.
מוזר מוזר מוזררררר.
הנה ועכשיו הם שוב בבטן שלי... הפרפרים.
ולצד כל ההתרגשות הזאת יש התפלאות ענקית. אני מתפלא על עצמי שהתקשרתי. אני מתפלא שהשיחה הזאת באמת הזיזה לו. אני מתפלא שהוא לא חשב שזה סופר-מוזר שהתקשרתי אליו, שבדיוק בשלב שאין בינינו כלום, התקשרתי. זה לא מוזר? למרות שהוא אמר בפרוש ש"נדבר עוד השבוע", הייתי בטוח שהוא פשוט נימוסי או מתחמק. לא תיארתי לעצמי שיום אחר-כך אני אמצא אותו על סף דלתי. אני המום. אני גם המום שאני כה מתרגש. חשבתי שבמשך כל הזמן הזה הצלחתי לפתח חסינות לכל הנושאים שקשורים אליו.
כן... זה מוזר שאני התקשרתי אליו מלכתחילה. אבל קרו כמה מקרים שפשוט גרמו לי להתחיל שוב לחשוב עליו. בעיקר דאגתי לו. היו לי סיבות לדאוג. אח"כ קרה עוד משהו שנתן לי סיבה להתקשר אליו, והתקשרתי. והוא היה נחמד, ובכלל לא מופתע. לא נשמע כאילו הוא התרגש כל-כך אבל הוא היה נחמד וממש התעניין במה קורה איתי ומה קורה עם המשפחה שלי.
והתשובות לכל ה"מה נשמע" היו די שטחיות: "בסדר, בגרויות צבא רישיון בלה בלה בלה". אבל אני מת לדעת עליו עוד, אני מת לספר לו, אם הוא באמת מתעניין, מה קורה איתי וממש לפרט.
פשוט אין סיכוי, שהדבר הזה יוביל לצמיחה של קשר חדש בינינו אבל בינתיים, עד שההתרגשות תעבור לי, אני מהרהר בזה.
אני חייב למצוא משהו לעשות עם עצמי עכשיו. כי אם לא – אני פשוט אלך הלוך ושוב בתוך החדר שלי, זה מה שאני עושה כשאני מתרגש. אני לא מסוגל לשבת סתם ככה. אני צריך לראות טלוויזיה, אבל אין מה לראות או לשחק במחשב, אבל אין במה לשחק. או ללמוד?? לא, אין לי זמן עכשיו ללמוד.
מוזר מוזר מוזררררר.
