מזמן שלא האזנתי לכל השירים העצובים שמילאו לי את הפלייליסט בתקופת התיכון. שירים שמדברים על אהבה בלתי אפשרית, על געגוע, על רצון עז להכיר מישהו באמת, על עולם שלא מבין ועל בדידות. עוד מעט זה יהיה חודש אחרי העזיבה של עמית, ואני עדיין מוצא את עצמי מאזין לשירים האלו ובוכה.
אני לא חושב שזה בגלל עמית. הסיפור איתו היה הזוי וקצר. אנחנו אפילו עדיין בקשר פייסבוקי אפלטוני. פתחנו הכל, שוחחנו על מה קרה בינינו. כמו שחשבתי - הוא לא היה בעניין. הוא האשים אותי בזה שנקשרתי מהר מדי ובזה שמיהרתי לצאת בהצהרות שהוא החבר הכי טוב החדש שלי וזה הלחיץ אותו, הוא גם אמר שזה די הפריע לו שמה שבאמת רציתי זה שנהיה יותר מחברים ואף פעם לא הייתי לגמרי כנה איתו לגבי זה.... בהתחלה התנצלתי, כמובן, כי כנראה באמת עשיתי דברים שהפריעו לו. התהלכתי ימים ארוכים בהרגשה שאני מפלצת שלא יודעת איך להתנהג... ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא הדפוק היחיד בסיפור הזה... שעוברת על הבחור תקופה קשה מאד, והוא לא מאמין גדול באהבה.
איך אפשר שלא להאמין באהבה?? זה לא שאני נגד קשרים סתמיים. 99% מהקשרים שיש לי עם אנשים הם סתמיים. אבל האהבה קיימת, אני יודע. לא משנה עם זה עם החבר הלוהט שלך או עם החברה הטובה. זה הרגשה כזאת שפשוט טוב לך עם אותו בן אדם. שכשאתה חושב עליו, אתה מתחיל לחייך ועולים בך זכרונות טובים ומצחיקים, זה כשבא לך לחבק אותו כשאתה רואה אותו, ולא כדי לגעת בו, אלא כי זה מן כימיה כזאת שנוצרת בין שניים שאוהבים. אצלי זה מתבטא גם בדפיקות לב. כן. אפילו כשאני רואה את שני, אני מתרגש וזה עושה לי טוב. עם עמית אני גם מתרגש אבל עכשיו זה עושה לי רק רע כי אני יודע שאפילו החיבוק הכי תמים יגרום לו להילחץ.... וזה כזה טיפשי! הוא חי בהרגשה שהעולם רוצה לנצל אותו וזה לא יעזור מה אני אגיד לו. הוא פשוט כזה... בחיי שהדבר האחרון שרציתי זה לנצל אותו... להפך, רציתי להיות המשענת שלו בתקופה הקשה שעברה עליו. אני לא מבין איך אנשים עוברים תקופות קשות לבד. זה כל כך הרבה יותר קל כשיש מישהו שתומך בך.
אני נזכר בתקופה השחורה, זאת שבאה אחרי היציאה המפוקפקת שלי מהארון מול ההורים בכיתה י', כשההורים הספידו אותו והכל היה רק רע, שני הזמינה אותי אליה, נכנסו לחדר שלה והיא שמה במחשב שלה פלייבק ושרה לי את I'll stand by you.... בחיים אני לא אשכח את זה. עמית לא הסכים להיפתח, לספר לי משהו על עצמו. אם היה לו כבר חבר, אם מישהו פגע בו, אם הוא רק עכשיו גילה על עצמו. אין לי מושג... הייתי רוצה להכיר אותו באמת, עדיין.
אני חושב שזה הדבר העיקרי שריגש אותי בקשר עם עמית זה הפוטנציאל לקשר חזק שכזה. בטח שהגדרתי אותו כחבר הכי טוב החדש שלי - הוא היה החבר הכי טוב באוניברסיטה, זה בטוח. היינו שנינו בקליק שלנו כל הזמן. יושבים ומצטחקקים. יש בהגדרה הזאת משהו פסול? ואני חושב שההבדל ביני ובינו זה שלי זה לא הפריע ואפילו התאים אם הקשר שלנו היה זורם למשהו זוגי והוא היה מבועת מהמחשבה הזאת. ובאופן טיפשי, הוא סגר את עצמו מכל הכיוונים ווידא שלא תהיה שום אפשרות של קירבה אינטימית בינינו. למשל כשבאתי ללמוד אצלו, הוא ממש התעקש שנלמד בשתי פינות נפרדות של החדר. כאילו שהייתי אונס אותו או משהו כזה... לא טיפשי? וכשהייתי מלווה אותו למקומות, במקום ליהנות מזה שיש לנו עוד זמן לבלות ביחד הוא היה שואל כל הזמן למה אני הולך בכיוון ההפוך ממה שאני צריך. ובפעמים הבודדות שאזרתי אומץ ויזמתי חיבוק, הוא היה טופח לי על הגב כאילו כדי להדגיש שזה חיבוק קר בלבד.
אני מיהרתי, בכתיבה ביומן ואפילו חטאתי בהתכתבות איתו, להגדיר את ההתרגשות הזאת התאהבות. מצד שני, זה יכול ליפול גם בקטגוריה הזאת, כשאתה פוגש בדיוק את הבן אדם שחסר לך בחיים, לא משנה אם זה בן זוגך לעתיד או מישהו שיכול להיות חבר ממש טוב. וזה משהו שאפשר לדעת על ההתחלה. זה לאו דווקא משהו שנבנה וצריך לתת לו זמן. מהבחינה הזאת, אני מאוהב בשני עד היום...
אז אני עדיין מנסה לתהות מה היה כל כך דוחה בי שהוא התנהג ככה, אבל מנחם את עצמי שיכול להיות שחילופי הדברים שלנו היו מעט טיפשיים. ושנינו לא ממש יודעים להתנסח. שנינו מבולבלים, כל אחד בדרכו. בגלל זה אני חושב שיכולנו להיות חברים ממש טובים וזה כואב שהוא כבר לא פה. הוא אפילו טס עוד מעט לחו"ל לתקופה ארוכה ארוכה... אני רוצה לומר שאני אתגעגע אליו נורא אבל מהניסיון שלי איתו, זה רק יעצבן אותו וילחיץ אותו. אני רוצה שברגע הראשון שהוא ירגיש מעט געגוע אליי, שיתקשר ויגיד את זה. זה יגרום לי להרגשה טובה. זה מרגיש נורא להתגעגע לבד... אני כל הזמן אומר לשני שאני מתגעגע אליה, והיא אומרת שהיא אליי, גם בזה אין שום דבר רע...
עכשיו אני מדכא את הדחף להתקשר אליו כל יום... דחף מגוחך ביחס לזה שלא דיברנו בטלפון בצורה רצינית מעולם, אבל הוא פשוט היה כאן אז לא היה צורך. אני רוצה לתת לו את הספייס שלו. אני קצת מפחד שהוא יחשוב שאני כבר לא מעוניין בקשר איתו. זה פשוט שאחרי מה שהוא אמר לי, אני מרגיש ששיחה אחת יותר מדי תרחיק אותו.
עוד מעט כשהוא יהיה בחו"ל יתחיל המבחן האמיתי של הקשר הרעוע שלנו. אני מקווה שהוא מספיק אוהב את הקשר הזה כדי לשמור עליו. אני אעשה מאמצים, אבל זה תלוי גם בו ואפילו בעיקר בו. ואולי, יום אחד, עוד נצליח לחיות שוב ברדיוס נורמלי אחד מהשני, ולהיות חברים טובים שעושים דברים הרבה יותר כיפיים מתרגילים באינפי. ואני מקווה שבינתיים עמית ירגיש יותר טוב. אחרי הכל, הוא בן אדם ממש טוב ונחמד ומגיע לו להרגיש מאושר.
נורא קשה לכבות את הרגש ש הלב כבר פיתח.... אני חושב כל הזמן על מטאפורות מגוחכות כמו: הוא סתם לי חור בלב, ועכשיו כשהוא יצא, הלב מדמם. מה שבטוח - הוא פתח פצע שהיה כבר הרבה שנים סגור - הפצע החברתי. קל מאד לחשוב שהעצב שממלא אותי בזמן האחרון זה רק בגלל עמית - שאני עדיין אוהב אותו ורוצה שיהיה כאן. זה לא רחוק מלהיות נכון, אבל זה זה בעיקר בגלל המקום הריק שהוא השאיר אצלי בלב. לפני כמה חודשים זה לא היה כל כך אכפת לי שהמקום הזה ריק. עכשיו זה די קשה.
אני רוצה חבר'ה... או אדם קרוב שיהיה איתי ונמאס לי להרגיש בודד. אז אני מאזין לשירים עצובים בינתיים, לאט לאט הפסקול יתחלף למשהו מעודד יותר...
לילה טוב!
אני לא חושב שזה בגלל עמית. הסיפור איתו היה הזוי וקצר. אנחנו אפילו עדיין בקשר פייסבוקי אפלטוני. פתחנו הכל, שוחחנו על מה קרה בינינו. כמו שחשבתי - הוא לא היה בעניין. הוא האשים אותי בזה שנקשרתי מהר מדי ובזה שמיהרתי לצאת בהצהרות שהוא החבר הכי טוב החדש שלי וזה הלחיץ אותו, הוא גם אמר שזה די הפריע לו שמה שבאמת רציתי זה שנהיה יותר מחברים ואף פעם לא הייתי לגמרי כנה איתו לגבי זה.... בהתחלה התנצלתי, כמובן, כי כנראה באמת עשיתי דברים שהפריעו לו. התהלכתי ימים ארוכים בהרגשה שאני מפלצת שלא יודעת איך להתנהג... ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא הדפוק היחיד בסיפור הזה... שעוברת על הבחור תקופה קשה מאד, והוא לא מאמין גדול באהבה.
איך אפשר שלא להאמין באהבה?? זה לא שאני נגד קשרים סתמיים. 99% מהקשרים שיש לי עם אנשים הם סתמיים. אבל האהבה קיימת, אני יודע. לא משנה עם זה עם החבר הלוהט שלך או עם החברה הטובה. זה הרגשה כזאת שפשוט טוב לך עם אותו בן אדם. שכשאתה חושב עליו, אתה מתחיל לחייך ועולים בך זכרונות טובים ומצחיקים, זה כשבא לך לחבק אותו כשאתה רואה אותו, ולא כדי לגעת בו, אלא כי זה מן כימיה כזאת שנוצרת בין שניים שאוהבים. אצלי זה מתבטא גם בדפיקות לב. כן. אפילו כשאני רואה את שני, אני מתרגש וזה עושה לי טוב. עם עמית אני גם מתרגש אבל עכשיו זה עושה לי רק רע כי אני יודע שאפילו החיבוק הכי תמים יגרום לו להילחץ.... וזה כזה טיפשי! הוא חי בהרגשה שהעולם רוצה לנצל אותו וזה לא יעזור מה אני אגיד לו. הוא פשוט כזה... בחיי שהדבר האחרון שרציתי זה לנצל אותו... להפך, רציתי להיות המשענת שלו בתקופה הקשה שעברה עליו. אני לא מבין איך אנשים עוברים תקופות קשות לבד. זה כל כך הרבה יותר קל כשיש מישהו שתומך בך.
אני נזכר בתקופה השחורה, זאת שבאה אחרי היציאה המפוקפקת שלי מהארון מול ההורים בכיתה י', כשההורים הספידו אותו והכל היה רק רע, שני הזמינה אותי אליה, נכנסו לחדר שלה והיא שמה במחשב שלה פלייבק ושרה לי את I'll stand by you.... בחיים אני לא אשכח את זה. עמית לא הסכים להיפתח, לספר לי משהו על עצמו. אם היה לו כבר חבר, אם מישהו פגע בו, אם הוא רק עכשיו גילה על עצמו. אין לי מושג... הייתי רוצה להכיר אותו באמת, עדיין.
אני חושב שזה הדבר העיקרי שריגש אותי בקשר עם עמית זה הפוטנציאל לקשר חזק שכזה. בטח שהגדרתי אותו כחבר הכי טוב החדש שלי - הוא היה החבר הכי טוב באוניברסיטה, זה בטוח. היינו שנינו בקליק שלנו כל הזמן. יושבים ומצטחקקים. יש בהגדרה הזאת משהו פסול? ואני חושב שההבדל ביני ובינו זה שלי זה לא הפריע ואפילו התאים אם הקשר שלנו היה זורם למשהו זוגי והוא היה מבועת מהמחשבה הזאת. ובאופן טיפשי, הוא סגר את עצמו מכל הכיוונים ווידא שלא תהיה שום אפשרות של קירבה אינטימית בינינו. למשל כשבאתי ללמוד אצלו, הוא ממש התעקש שנלמד בשתי פינות נפרדות של החדר. כאילו שהייתי אונס אותו או משהו כזה... לא טיפשי? וכשהייתי מלווה אותו למקומות, במקום ליהנות מזה שיש לנו עוד זמן לבלות ביחד הוא היה שואל כל הזמן למה אני הולך בכיוון ההפוך ממה שאני צריך. ובפעמים הבודדות שאזרתי אומץ ויזמתי חיבוק, הוא היה טופח לי על הגב כאילו כדי להדגיש שזה חיבוק קר בלבד.
אני מיהרתי, בכתיבה ביומן ואפילו חטאתי בהתכתבות איתו, להגדיר את ההתרגשות הזאת התאהבות. מצד שני, זה יכול ליפול גם בקטגוריה הזאת, כשאתה פוגש בדיוק את הבן אדם שחסר לך בחיים, לא משנה אם זה בן זוגך לעתיד או מישהו שיכול להיות חבר ממש טוב. וזה משהו שאפשר לדעת על ההתחלה. זה לאו דווקא משהו שנבנה וצריך לתת לו זמן. מהבחינה הזאת, אני מאוהב בשני עד היום...
אז אני עדיין מנסה לתהות מה היה כל כך דוחה בי שהוא התנהג ככה, אבל מנחם את עצמי שיכול להיות שחילופי הדברים שלנו היו מעט טיפשיים. ושנינו לא ממש יודעים להתנסח. שנינו מבולבלים, כל אחד בדרכו. בגלל זה אני חושב שיכולנו להיות חברים ממש טובים וזה כואב שהוא כבר לא פה. הוא אפילו טס עוד מעט לחו"ל לתקופה ארוכה ארוכה... אני רוצה לומר שאני אתגעגע אליו נורא אבל מהניסיון שלי איתו, זה רק יעצבן אותו וילחיץ אותו. אני רוצה שברגע הראשון שהוא ירגיש מעט געגוע אליי, שיתקשר ויגיד את זה. זה יגרום לי להרגשה טובה. זה מרגיש נורא להתגעגע לבד... אני כל הזמן אומר לשני שאני מתגעגע אליה, והיא אומרת שהיא אליי, גם בזה אין שום דבר רע...
עכשיו אני מדכא את הדחף להתקשר אליו כל יום... דחף מגוחך ביחס לזה שלא דיברנו בטלפון בצורה רצינית מעולם, אבל הוא פשוט היה כאן אז לא היה צורך. אני רוצה לתת לו את הספייס שלו. אני קצת מפחד שהוא יחשוב שאני כבר לא מעוניין בקשר איתו. זה פשוט שאחרי מה שהוא אמר לי, אני מרגיש ששיחה אחת יותר מדי תרחיק אותו.
עוד מעט כשהוא יהיה בחו"ל יתחיל המבחן האמיתי של הקשר הרעוע שלנו. אני מקווה שהוא מספיק אוהב את הקשר הזה כדי לשמור עליו. אני אעשה מאמצים, אבל זה תלוי גם בו ואפילו בעיקר בו. ואולי, יום אחד, עוד נצליח לחיות שוב ברדיוס נורמלי אחד מהשני, ולהיות חברים טובים שעושים דברים הרבה יותר כיפיים מתרגילים באינפי. ואני מקווה שבינתיים עמית ירגיש יותר טוב. אחרי הכל, הוא בן אדם ממש טוב ונחמד ומגיע לו להרגיש מאושר.
נורא קשה לכבות את הרגש ש הלב כבר פיתח.... אני חושב כל הזמן על מטאפורות מגוחכות כמו: הוא סתם לי חור בלב, ועכשיו כשהוא יצא, הלב מדמם. מה שבטוח - הוא פתח פצע שהיה כבר הרבה שנים סגור - הפצע החברתי. קל מאד לחשוב שהעצב שממלא אותי בזמן האחרון זה רק בגלל עמית - שאני עדיין אוהב אותו ורוצה שיהיה כאן. זה לא רחוק מלהיות נכון, אבל זה זה בעיקר בגלל המקום הריק שהוא השאיר אצלי בלב. לפני כמה חודשים זה לא היה כל כך אכפת לי שהמקום הזה ריק. עכשיו זה די קשה.
אני רוצה חבר'ה... או אדם קרוב שיהיה איתי ונמאס לי להרגיש בודד. אז אני מאזין לשירים עצובים בינתיים, לאט לאט הפסקול יתחלף למשהו מעודד יותר...
לילה טוב!
