יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

על הדבש ועל העוקץ

<פרק לא גמור>
אם קואצ׳ר היה קורא את הפרק הקודם שלי, ובא לפגוש אותי היום... הייתי מקבל טפיחה על השכם. נורא קל להגשים מטרות חומרניות... הנה קורות חיים, הנה ראיון עבודה, הנה משכורת הייטק משודרגת והופס אני פתאום אחד הסטונדטים הכי מצליחים בשוק העבודה. הנה קיוביקל מרווח, מחשב חדש ומקום עבודה במרכז, הנה מכונית חדשה וסקסית, הנה שותפה מגניבה ודירה בנחלאות... זה הכל היה עניין של כמה חודשים ואני פתאום במועדון ה"נייד וממוקם" של אטרף, ואפשר לציין ליד "מסודר".
בלי עזרה מההורים, בלי זכייה בפיס, לבד לבד הצלחתי למקם את עצמי בתור העובד הנחשק. קיבלתי הצעות עבודה מענקי הייטק כמו גם חברות הייטק קטנות בארץ ובחו"ל. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבחור בזו שמשלמת הכי הרבה ושמספקת הכי הרבה יציבות.
וביקום אחר של חיי, הרחק הרחק מכל הטוב שהציף אותי, נמצאת דודה ורדה. כשהתחלתי לחפש עבודה חדשה, התגלתה לה גרורה קטנה ממאירה ברגל. אני זוכר כשהיא רק עשתה ביופסיה היא אמרה לי: "אין מה לדאוג. גם אם זה ממאיר, אז יקרינו קצת, יתנו לי תרופה ויסירו את זה". לצערנו הרב, זה התגלה כמשהו הרבה יותר קשה. הגרורה הקטנה ברגל צמחה ותפחה לה ביחד עם עוד גרורות במספר מוקדים שונים בשלד וחשד סביר לסרטן ריאתי נדיר. זה קרה כל כך מהר, כמעט יותר מהר ממציאת העבודה. קצת כאבים ברגל והופ, היא נעזרת במקל הליכה, הופס היא מעבירה לילות שלמים במצעים ובבגדים ספוגי זיעה, הופס משככי כאבים חזקים, שלא באמת עוזרים, הופס כימותרפיה, הופס היא נכנסת למיטה והופלה זאת כבר לא דודה ורדה שאני מכיר.
שוכבת לה, מסכנה ואומללה, מיבבת מכאבים בכל גופה, מתחננת לאימה המנוחה שתעזור לה... ואני יושב לידה במיטה בבית החולים ולא יודע מה לעשות. עוד מנה של מורפיום, עוד מדבקה לכאב, עוד נוזלים, ועוד טיפולים.

קשה לי. מכל כך הרבה סיבות קשה לי עם המחלה של דודה ורדה. היא כמו אימא בשבילי... אימא שהסכימה באיזשהו מקום לקבל אותי כמו שאני. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכל ולעולם היא לא נשארה בלי מילים. אני לא יכול לומר שתמיד הסכמתי איתה, אבל זה תמיד היה מעניין לשמוע.
היא ידעה על כל הפרידה מאייל, וסיפרתי לה גם על כפיר הבוגד... היא לקחה אותי לסרטים ולמסעדות, אפילו בשנה שעברה היא הזמינה אותי לטיול בלונדון, רק אני והיא. היא דמות כל כך חזקה בחיים שלי, אני לא מסוגל לראות אותה ככה.

עכשיו ההתמודדות היא עם מלא דילמות.

יום ראשון, 22 במאי 2011

הטוב, הרע, והפתטי


כבר אפשר היה לחשוב שאני, אחרי שתי סמי-פרידות אחזור לעצמי חיש-קל. אפשר לחשוב שתקופת האבל על קשר טוב שאיבדת בניגוד לרצונך, תרד עם הניסיון. הרי עכשיו אני כבר יודע – עוד יבוא היום שאמצא מישהו והכל יראה מגוחך. על עמית, שלא באמת היה בינינו כלום, התאבלתי שלושה חודשים עד שאורן הגיע. על אורן, שלמרות שהייתי האישה האחרת, הייתי מאוהב בו והיתה בינינו תשוקה מטורפת, התאבלתי חודשיים עד שאייל בא. עם אייל הייתי חודשיים וחצי, ועוד מעט תעבור חצי שנה מהפרידה. אבל איכשהו החיים מחזירים אותי לתחושה אחת – הוא חסר לי.

גם אחרי כמעט חצי שנה, הוא חסר לי ואני מקלל את היום שבו הוא החליט שכבר לא מתאים לו ואם יש בסיפור בחור אחר שאחראי לזה, יקולל גם הוא. החיים זימנו לי הרבה שמחות והרבה כאבים בזמן האחרון.
אחרי איום מרומז לבוסית שאינני מרוצה מהשכר, היא החליטה "מיוזמתה" להכפיל לי אותו. ועכשיו אני הבעלים הגאים של תלוש משכורת של גדולים. אני יכול בקלות לשכור דירה ולכלכל את עצמי, ואם היה לי אוטו, הייתי יכול בקלות יחסית להחזיק גם אותו.

הלימודים הפכו להיות משהו פחות משמעותי בחיים. פה שיעור שם שיעור, פה תרגיל. אולי אני קצת אדיש מדי והצטרפתי לחבורת הדחיינים הכרוניים אבל עובדה – זה עובד. וזה מאפשר לי לצאת יותר, לנשום יותר וגם לעבוד יותר. אפילו לקחתי על עצמי פרויקט חדש שעלול להניב סכומים לא קטנים של כסף כל חודש ואולי גם להרוויח את הכסף למכונית המיוחלת.

בחיפוש המטורף של האהבה, שהתחיל שנה שעברה, נעשיתי מאד חומרני, אני חייב להודות. שלושת הבחורים שאהבתי היו מאד "מסודרים" (הודות להוריהם). אני יודע שעם כל אחד מהם לא הייתי יכול לעשות כלום אם גם הם היו גרים בבית הוריהם. אני זוכר עד כמה זה היה נוח שלאייל היה רכב פרטי, והוא היה נייד לכל עניין ודבר. בלי אוטובוסים, בלי מוניות, בלי לתאם עם אחותו הקטנה מתי ואיך הוא יכול לקחת את רכב. מכונית שהיא כולה שלו.
אף פעם לא דרשתי את זה מההורים שלי. אני יודע שגם אם הייתי דורש, הם לא היו מסוגלים לתת לי את זה. ואולי גם זה אינטרס שלהם שאני אשאר קרוב לעין שלהם שחלילה לא אצא לעולם הפתוח.

אבל מאז שאייל עזב אותי, אני מקנא בכל אלה שהתברכו בהורים עשירים. במשך חודשים, יום-יום ביקרתי לאייל בעמוד של הפייסבוק. בחנתי איך פתאום הוא מדבר עם בחור מהרצליה, בחור מתל-אביב ולצערי גם בחור ירושלמי. אני חושב שהקמתי מן חמ"ל בראש שלי שינתח מה הסטטוס של אייל מבלי לדבר איתו. אחרי חודשיים החמ"ל הגיע למסקנה המצערת שהוא יוצא עם מישהו. מי יודע – אולי הוא הכיר אותו קצת לפני שנפרד ממני. מי יודע למה הבחור הזה טוב יותר ממני...

אבל מעבר לחישוב הסטטוס הנוכחי של אייל, החמ"ל המוטרף שלי חיפש כיצד אייל מצא מישהו כל כך מהר, והגיע למסקנות הבאות:

1 – אייל לא התאבל על הקשר. אייל סיפר לי בתחילת הקשר שלנו שהוא מאד טכני באהבה וכשזה נגמר, זה נגמר והוא לא חושב על זה. אני בשלב מסוים מאד נתלה באהבה לאדם. וחוץ מזה, הייתי הקשר השני הכי ארוך של אייל. אייל רגיל לפרידות הרבה יותר ממני.

2 – אייל הוא הומו פעיל מגיל 17. בגיל 20 הוא סיפר להוריו, וכמובן שהם קיבלו אותו כמו שהוא ואפילו הסכימו לארח את החברים שלו אצלם במושב. אז מגיל 17 אייל פיתח לעצמו קבוצת חברים מהקהילה. העובדה שלהוריו לא חסר כסף, עזרה לו לנסוע לתל-אביב מתי שרק רצה ולהתערבב בברנז'ה. היום לאייל יש חבורה קבועה שהוא יוצא איתה לכל המסיבות. אני החמור הגדול, יצאתי מהארון בגיל 16, והועפתי חזרה עמוק עמוק עם טראומה קשה שסגרה אותי בפני כל העולם החיצון לשמונה שנים. חברים למסיבות – אין לי כל כך. יש לי כבר די הרבה חברים הומואים אבל כולם זוגות שכבר לא כל כך מתלהבים לצאת לת"א, או לצאת בכלל. הם כבר חוו את חיי המסיבות ועכשיו הם לא בקטע.

3 – לאייל יכול להיות חבר בת"א, בהרצליה, בחיפה. לי יכול להיות חבר בירושלים. זה בדיוק העניין של רכב ודירה...

כחלק מהשיקום האיטי, הפסקתי לפקוד את העמוד שלו בפייסבוק. עדיין ביקרתי שם אחת לשבוע. לצערי החמ"ל דרש לקבל עדכונים שוטפים. כדי למנוע מעצמי את האשפוז בבית משוגעים, החלטתי להסירו אותו מרשימת החברים שלי. זה כאב מאד... זה מצחיק איך בזמן שהוא במקום אחר לגמרי, אני חי את הקשר המת שלנו ופעולות קטנות כאלה הן דרמתיות במיוחד בחיי. אז עכשיו אייל שבראש שלי, החליט לתקוף אותי בחלומות. לפעמים אני פוגש אותו והוא מנסה להמנע מלדבר איתי, לפעמים הוא בא ומנשק אותי, מתנפל עליי כמו שנהג לעשות.

הייתי בשני דייטים –שלא היו כל כך מוצלחים. בחיי שאני כבר פתוח מספיק כדי לצאת עם מישהו מבלי לחשוב על אייל ולהשוות, אבל אני לא מצליח למצוא מישהו מספיק מעניין ובטח שלא מישהו מספיק מושך. וההיצע בירושלים קטן. כל כך קטן שאני מרגיש שאחרי שלושה אנשים מיציתי את מרחב האנשים הפוטנציאליים שיכולתי לצאת איתם. לפני כמה זמן הייתי במסעדה והמלצר ששירת אותנו היה חמוד במיוחד, והתחושה שלי הייתה שהוא "אחד משלנו". לאחר לחץ מהחברים שישבו איתי, החלטתי על צעד קלאסי – כתבתי לו את המספר שלי על מפית בצירוף המילים: "אתה חמוד, אני ביישן – בוא נדבר". באותו לילה קיבלתי הודעה: "גם אתה מאד חמוד, לצערי אני נוסע להודו להרבה מאד זמן שבוע הבא". אני חושב שהמלצר הזה היה הדבר הכי קרוב לפלירטוט נעים מאז אייל. הדייטים שיצאתי עליהם היו כל כך לא משמעותיים שאני אפילו לא אכתוב עליהם.

בחור אחד בן 30 יצר איתי קשר באטרף והוא חשף שהוא כבר חודשים עוקב אחריי ביום קבוע בנסיעה קבועה באוטובוס. הוא חשף עוד ועוד פרטים על דברים שעשיתי עד שזה הפך להיות מפחיד משהו. אני משתדל להימנע ממנו בצורה מנומסת. אני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד. בחור אחר, שלומד שנה מעליי, הזמין אותי לצאת איתו. אני לא יודע למה סירבתי. משהו בו הפריע לי, מבלי להכיר אותו. עכשיו ממש מביך לי לפגוש אותו כי יש מצב שהוא ממש ממש חמוד ואפילו נראה לא רע.

דודה שלי חולה. חולה מאד. הדודה היחידה שיודעת עליי. המשפחה היחידה שאני יודע שיש לי לא משנה מי אני. היחידה שאוהבת אותי כמו שאני. גילו אצלה משהו גרורה ממאירה במותן, ועוד לא יודעים מה המקור. היא תמיד הייתה טיפוס כל כך חזק בחיים שלי. אני לא מסוגל לראות אותה כל כך כאובה, חלשה ונזקקת. אני בוכה הרבה בזמן האחרון... דודה שלי הייתה המנטור שלי בהרבה דברים, וכאשת חינוך היא אחראית להצלחה ולעיצוב אישיות של הרבה מאד אנשים. כל כך לא מגיע לה המחלה הזו. אני כל כך מקווה שנצליח לעבור את זה, ושאני אהיה בדיוק מה שהיא מצפה ממני להיות. אני מנסה לאזן בין לדאוג לה, לבין לא להלחיץ אותה.

בכל אירוע כזה, משמח או עצוב, אני כאילו חווה אותו למחצה. חסר לי החלק שבו אני מתקשר לחבר שלי ומדבר איתו. חסר לי החלק שבו אני נכנס למיטה עם מישהו. חסר לי הסקס...

אני מקווה שהכל יפתר בקרוב. הלוואי שיכולתי להציץ שנה קדימה ולהבין שאני כבר אהיה עם מישהו והכל יהיה טוב. אני רק לא רוצה לצאת לחוץ מדי. אני יותר מדי מסתכל מסביב בחיפוש מישהו חייכן וטוב-מראה. לפעמים אני חושש ששכל מה שמעניין אותי זה לאתר את האחד הבא שיכנס לי ללב ושכל שאר האנשים הפכו להיות שקופים.

יום שישי, 18 במרץ 2011

"עדיף לגור במלונה"

כשאני צופה ב"אחים ואחיות" תמיד מצחיק אותי שהעלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב. בכל סעודה גדולה, יש איזה ריב מטומטם שנפתח בגלל איזה עניין ממוחזר או עניין חדש, וזה תמיד מגיע לשלב שכולם מדברים יחד ואף אחד לא מקשיב לאחר, ותמיד יש את השוט הזה של אחד הסועדים יושב בשקט ולא מבין איך זה שוב קרה, עד שזה מגיע להתפרצות הגדולה וכולם קמים ומפסיקים את הסעודה. אני תמיד חושב על המשפחה שלי ברגעים האלה. הלוואי שהריבים אצלנו היו כל כך מטופשים. עוד יום שישי מחורבן, פורים על הפרצוף....

אבא התבגר וזקן, ועדיין קשה לו לשלוט בעצביו. כשהוא מחליט שהוא כועס, אז הוא כועס ובגדול ולא יעזור שום דבר שנגיד, הוא ידבר ויגדף תוך שימוש בז'רגון הנמוך ביותר. מה איכפת לו שיש ילד בן 16 על השולחן שמעריץ אותו, אחי הקטן. מה איכפת לו שהוא מדבר על אימא, שיושבת לידו. על הזין שלו.
כשאימא מחליטה שעכשיו היא כועסת, זה לא פחות גרוע...

סתם – כבר אין לי כוח לתאר את זה. אין לי כוח לחיות את זה... ובא לי לעוף מכאן. נמאס לי לשמוע על בעיות הזוגיות שלהם, אותן בעיות שוב ושוב ושוב. יאללה... שיעשו עם זה משהו או שיתגרשו. 

אני לא יודע אי פעם הזכרתי את דודה שלי פה – דודה ורד. האחות הקטנה של אבא. מאיזושהי סיבה היא החליטה לקחת אותי תחת חסותה מאז שהייתי בן 6 והיא הכי מפנקת אותי והכי אוהבת ללא תנאים. זו דודה מיוחדת. לא נשואה ובליינית גדולה. אשת חינוך עם אופי סמי-אשכנזי. קצת אאוטסיידרית למשפחה שלנו. אפילו סיפרתי לה על עצמי לפני חצי שנה, והיא קיבלה את זה יחסית יפה. 

בכל אופן, היא פעם אמרה לי שהיא נורא לא מקנאת בנשים שנשואות בצער ולא מסוגלות לצאת מהקשר כי הן כבר מחויבות לבעל, רגילות אליו, וחבל להן לפגוע בילדים. היא אמרה שזה לא להיט להיות לבד, אבל אחד היתרונות הבולטים הוא שכשאתה בקשר ולא מתאים לך – אתה פשוט עוזב.
בכל פעם שההורים שלי רבים, אני חושב על חוסר הקבלה שלהם כלפי הומואים. איך הם מסוגלים לשפוט מערכת יחסים בין אנשים כשהם בעצמם כל כך מחורבנים בזה? למה לכל הרוחות נראה להם שמה שיש להם יותר טוב ויותר נכון?

הערב היה ריב נוסח: אימא לא מוכנה לשבת לארוחה, אז אנוכי עורך שולחן יפה עם אוכל וכולם חוץ ממנה יושבים לאכול. אבא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לשפוך את ליבו (ואת גידופיו) על אימא, ועל אימה, ואני והאחים מנסים בצורה עלובה לפשר אותו, או לפחות לגרום לו לדבר כמו בן אדם. והיום, כמו הפעם ההיא באוטו לפני שנים, שוב שמעתי אותו אומר: "ביום שלישי שעבר ליטפתי אותה והיא דחתה אותי". למה לעזאזל אני צריך לדעת מזה? למה לעזאזל אחי בן ה-16 צריך לדעת מזה? ואיך זה בדיוק עוזר לך או לנו? מה נראה לו? שעכשיו אחי ילך לאימא ויגיד: "אימא, אולי תגעי באבא בלילה...".

התפרצתי. "נמאס מהריבים המחזוריים האלה. שניכם ידעתם עם מה אתם מתחתנים, ושניכם יודעים למי אתם נשואים. רוצים? תקבלו את זה. רע לכם? תתמודדו. מצידי תתגרשו. רק אל תערבו אותנו, בבקשה". האש עברה אליי. אבא הציע שאני אעזוב את הבית. אחי הקטן הציע לי לסתום. ואני רק רציתי להעלם. האחים שלי לא מבינים. 

הם לא מבינים שכשניסיתי לפתוח שוב את נושא הנטיות עם ההורים לפני חצי שנה, הם פחות או יותר אמרו שהם מעדיפים ילד מת. הם התחננו שאני לא אעשה כלום. אבא היה על סף התאבדות והם דחפו אותי שוב חזרה לארון. "אתה לא חייב לעשות כלום, עדיף שלא יהיה לך כלום מאשר...". אז איך הוא מעז לפתוח לידנו את ה"צרכים" שלו. איך הוא מעז??! 8 שנים התאפקתי בשבילם, ולא עשיתי כלום.


--------------------
וברקע של כל זה – אני עדיין מנסה להתגבר על קשר קצר בן חודשיים וחצי שסיימתי לפני שלושה חודשים. מנסה לשכנע את עצמי שהבחור שאהבתי כבר לא שם, וזה פשוט לא עובר... אין לילה שאני לא חושב עליו, אין בוקר שאני לא חושב עליו. וברור לי שהוא כבר מזמן עבר הלאה. אולי אפילו שבוע לפני שהוא זרק אותי. אולי כבר יש לו מישהו. מי יודע? אבל כל החלונות שפתחתי לו כדי לחזור להיות איתי באיזשהו קשר לא נענו. אין שם שום געגוע לשום דבר. אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שחשבתי שאני... הייתי בטוח שגם אם מישהו לא מסוגל להיות איתי בזוגיות, הוא לא יוותר עליי... הוא יצור קשר, יעשה לייק בפייסבוק. משהו. כלום! איך התאהבתי באיש הפח.

קצת לא נעים להודות אבל אני מרגיש כאילו מעט החברים שיש לי כבו. הלימודים שוברים אותנו והם עסוקים בעיקר בלשנוא את מה שאנחנו עושים ולהתגעגע לקצת זמן פנוי. אני חייב לחשוב על דרך טובה להעיר אותם ולהראות להם את האור בקצה. אני שונא אדישות.

איך לכל הרוחות אפשר להכיר מישהו נחמד בעיר הזאת? אטרף משעמם כל כך. לקצה מגיעים אנשים שנמצאים בקליקות שלהם ו... זהו פחות או יותר. אני כל כך צריך משהו חדש ומרענן בחיים. כל כך.

החדשות הטובות הן העלאה ענקית שאני מקבל החל מחודש הבא. זו תאפשר לי לעבור בקיץ לדירת הסטודנטים המעופשת והנכספת... עכשיו רק צריך למצוא חברים, ומישהו לצאת איתו.

יום שבת, 22 בינואר 2011

אז מחדש

היומן הזה נפתח באמת בשנת 2003 באתר של הקהילה, שמדשדש לו. הייתי אז בן 16 והכתיבה הייתה בהתאם.
פתחתי את היומן קצת אחרי הניסיון הראשון שלי ליציאה מהארון מול ההורים, ארוע טראומתי ומשמעותי בחיי. כל כך טראומתי שהחלטתי שטוב שלא אתעסק באהבה ולא אחשוב על הנושאים האלה במשך 8 שנים שחלפו אחר כך. רק קצת לפני שהייתי בן 24 היה לי את האומץ לפתוח את הקופסה שוב, ואפילו לפתוח את דלת הארון ולצאת ממנה. ההורים, בינתיים מעדיפים להחזיק ארון בבית...
כאמור, היומן המקורי נפתח בעיקר כדי לכתוב. אני חושב שהיום חלק מהמטרות זה גם לשמוע תגובות. להרגיש שאני לא לבד.

שלך באהבה,

__ היקר,

[הנה המכתב שאף פעם לא עוזר... איכשהו זה תמיד מגיע לזה...]

חודש עבר מאז שהחלטת להפסיק את הקשר. כבר חודש אני הולך לישון בלעדיך, מתעורר בלעדיך וחי בלעדיך. חודש שאני משחזר לעצמי שוב ושוב מה לכל הרוחות השתבש בקשר שלנו ואיך זה שלא ראיתי את זה בא. אני מנסה לחבר את הנקודות, באמת. איך שהיית מציג אותי בפני חברים שלך, איך שהתלהבת ממני, איך היית מתנפל עליי מאחורה בזמן שאני מסדר לך משהו במחשב. איך הייתי מתקשר אליך קצת לפני הבוחן במתמטיקה מפוחד כדי שתחשוב עליי, ומתקשר קצת אחר-כך כדי להודיע שהכל היה בסדר. אני חושב על החיים שלנו מתחת לשמיכה, על הסקס. כמה שהיה מדהים ואני יודע שגם אתה נהנית, לא יכולת לזייף את זה.

אני זוכר שכשרק התחלנו לדבר באטרף ובפייסבוק כתבת לי שאתה רוצה להפגש מהר, ואני עוד התלבטתי אם אני מסוגל להסחף לקשר עכשיו ואם אתה מוצא חן בעיניי. שפטתי כל מילה בכל הודעה שלך בניסיון להבין איזה מן טיפוס אתה. ומזל שמיכלי הייתה לידי אז ששלחת את ההצעה להפגש, היא אמרה לי: פשוט לך על זה. והלכתי. והיה סבבה והכל. והסתמסנו, והיה סבבה והכל. ואני זוכר שזה לקח איזה שבועיים לפחות שהכל היה סבבה והכל ולא יותר.
איפשהו לפני שחגגנו חודש, התחלתי להרגיש יותר מזה. פחדתי לשתף אותך. לא יודע למה. אולי זאת הייתה הטעות הראשונה שלי, שהסתרתי ממך כמה טוב לי. ואז בוקר אחד, אחד מהבקרים האלה שקמתי שעתיים לפניך כדי לצאת לעבודה, הצצת עליי ממתחת לשמיכה, ראית שאני לא לבוש טוב ושלפת לי סוודר מפנק מהארון. באותו יום הסתובבתי כמו טווס בעבודה ובלימודים. "אני לובש את הסוודר של האהוב שלי", חשבתי בראש. כן, התאהבתי עד מעל לראש. ועדיין פחדתי לדבר. רציתי שיגיע הרגע המתאים.

___וש, נהניתי כל כך להיות בן הזוג שלך. הסכמתי לכל יציאה שהצעת, כי זה פשוט עשה לי טוב ואהבתי את זה. נהניתי לצאת איתך לארועים חברתיים ולהחזיק לך את היד מתחת לשולחן. רציתי כבר לפגוש את כל מי שקשור אליך. את ההורים היקרים שלך, את סתיו, את כל החברים שלך. רציתי שתשמח בי, הלכתי לקנות מלא בגדים כי ידעתי שכשאני איתך אני יוצא הרבה יותר ויש סיבה להתלבש יפה.

שבוע לפני שנפרדנו, היה לנו סופ"ש ארוך ומדהים ביחד. מרתון אנחנו - כל מה שעשינו זה סרטים וסקס (וגם אכלנו קצת)... נהניתי כל כך.

אני זוכר את יום חמישי ההוא שבאת לאסוף אותי מהקניון, הקפצת אותי לבית. אני זוכר שכשעצרנו בתחנת אוטובוס, לרגע בהינו אחד בשני וכמעט התנשקנו, כמעט התנשקנו למרות שהיינו ליד הבית שלי. כי אנחנו מרגישים משהו אחד לשני...
כל כך הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליך בנסיעה לבית שלך בצפון אחרי המסיבה. אני מרגיש כאילו משהו קרה שם... כאילו התביישת קצת. לא ידעתי כל כך איך להתנהג. כל מה שרציתי זה לקחת אותך לצד ולהתנשק בטירוף, אבל הרגשתי כאילו משהו עובר עליך. לא רציתי להידחף. זה היה האזור שלך, החברים שלך, אני רק למדתי את החוקים.

במוצ"ש התקשרת וכל כך רציתי שנפגש. ראינו ארתור ביחד והלכנו לישון כי היית עייף. ואז הכל קרה הרבה יותר מדי מהר. ביום ראשון בערב הקפצתי לך את המטען של דודה שלי שלא התאים למחשב שלך, והיית קצת מרוחק, ביום שני בערב, יצאנו כולם והחלטת שאתה חותך. ככה סתם. אחרי חצות, מחוץ לבית שלי כשאני מנוטרל מלגעת בך, ואני חצי שיכור, הודעת לי שיש בעיה, ובין השורות הבנתי שזה גם הסוף (במילים שלך: "אתה תמצא מישהו תוך שבוע שבועיים").

אז אני לא מבין - איפה זה השתבש? אני לא קונה את זה שלא הרגשת כלום. זה פשוט לא נכון. אתה לא יכול לספר לי את זה, גם אני הייתי חלק מהקשר הזה ואני יודע שהיו פעמים שדווקא אתה הרגשת הרבה יותר ממני. כבר יותר קל לי להבין שראית במסיבה ההיא מישהו נוסטלגי ולא הצלחת להפסיק לחשוב עליו. או שמישהו חתיך ומעניין ממני התחיל איתך... אבל לא שלא הרגשת כלום. זה מסתדר לי עם השבוע האחרון של הקשר לא עם כל הקשר.
ואם קרה משהו בשבוע האחרון - למה לא דיברת איתי על זה, למה לחתוך??

הדבר שהכי קשה לי לתפוש זה שאתה לא מתקשר איתי מאז שחתכת. כל כך גרוע זה היה שאתה בוחר להעלם? שאתה מפחד שאיזה ניצוץ ידליק מחדש את הרגשות שלך? הלו! לפני חודש ידעתי בדיוק מה עובר עליך והיה לי מישהו לדבר איתו על הכל ולקחת לי את זה ברגע....

אני לא מנסה לגרום לך להתבייש במה שעשית חלילה, ואני גם לא אומר שזה כל כך מופרך אבל אני מבקש שתחשוב על זה... תנסה לדמיין אותי לידך במיטה. תנסה לדמיין אותנו צופים בעוד פרק של אחד העם. תנסה לדמיין אותי שוכבים שוב. תנסה לדמיין אותנו יוצאים עם כל החברים והנה אתה שוב עם בן זוג חמוד.
עד לפני חודש אני הייתי בתמונה הזאת, אני מילאתי חלל בחיים שלך ואתה מילאת את אותו חלל בחיים שלי. ובעיניי לא הייתה שום סיבה להיפרד. ראיתי בעיות שעלולות לצוץ בעתיד, אבל לא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו כדי להיות עם מישהו מקסים כמוך.

בשורה התחתונה- אתה חסר לי... זה מן עקרון כזה שאני זוכר מהמחנה קיץ. כשמשחקים עם ילדים משחק חדש, אז חשוב להביא אותם לשיא ההנאה וקצת לפני שמתחיל להימאס להם, מפסיקים. אז - הם לעולם ירצו לשחק במשחק הזה שוב. וזה מה שעובר עליי עכשיו.

אני לא יודע מה איתך. חסמתי לעצמי את הגישה לפייסבוק בתקופת המבחנים. אני מתאר לעצמי שבעיקר קשה לך עכשיו בלימודים. אני מתאר לעצמי שאתה יושב עם השותפה שלך מהבוקר עד אמצע הלילה והדירה בטח מלאה בפתקים קטנים עם שמות מפחידים על כל קיר ודלת. אני לא יודע מה אני בעיניך עכשיו. אולי אני כמו קובי המוזר שיצאת איתו לפני, אני כמו מיני דייוויד הנוסטלגי... אין לי מושג. אני לא יודע אם אתה מתגעגע ואפילו קצת... הנתק הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש שאני כנראה יותר כמו קובי מאשר כמו דייוויד.

__ יקירי, תשמיע קול, איזשהו קול...

שלך באהבה,

יום שני, 10 בינואר 2011

למישהו יש לב רזרבי? שלי שבור.

כשאתה מכיר מישהו, זה כמו לבחון בגד חדש בחנות. אתה מודד אותו, מסתכל על המראה כשהוא עליך. בודק איך הבד שלו מרגיש ועד כמה יהיה לך נעים ללבוש אותו.

בדרך-כלל, אם הבגד יפה בצורה סבירה, אתה מסכים להכניס אותו לארון הבגדים. ואז מגיעים השבועות שבהם אתה מתלהב מהבגד. מבחינתי, זה ללבוש אותו כל יומיים, לצאת איתו, וללכת לישון איתו. בכל פעם שאתה עובר ליד ראי, אתה בודק אותו, מלטף אותו ומסדר אותו כך שישב עליך כמו שצריך.
החברים שלך ישבחו ויפרגנו לך, ואולי אלה שאין להם בושה יגידו לך שהוא קצת לא מתאים לך.
אחרי שבוע-שבועיים, הבגד קצת דוהה ופתאום מתגלים קצת טעויות ביצור ותפרים קטנים נפרמים להם. יכול להיות שאחרי מכונת כביסה, הבגד היקר פתאום יתכווץ ולא יצליח לעטוף אותך, ויכול להיות שהוא יתרחב ותרגיש שאתה נעלם בתוכו. ואז מגיע המבחן האמיתי - האפשרות הראשונה שלך היא לוותר על הבגד ולזנוח אותו לטובת בגד חדש או בגד ישן ומיתולוגי מהארון. אפשרות שניה זה לפתח רגשות לבגד, ולהמשיך ללבוש אותו עוד ועוד. יש כאלה שאפילו יגדירו שזה בגד המזל שלהם, ופתאום הם ירגישו שכל עוד הבגד עליהם העולם יכול להתהפך והם יהיו מאושרים, שכשהבגד עליהם הם יכולים ללכת זקוף כמו טווסים.

עם הזמן, הבגד ידרוש עוד תחזוקה: לתפור מחדש חוטים שיצאו, לעטר אותו בטלאים ססגוניים, והכי חשוב להמשיך להיות גאים ושמחים שיש לך אותו.
כשאתה מרגיש הכי טוב עם הבגד, אתה פתאום רוצה לצאת לטייל איתו בשדרה ליד כל חנויות הבגדים. אתה רוצה לפגוש את כל הבגדים שפעם רצית אבל אז גילית שהמחיר שלהם גבוה מדי, או כאלה שנראו טוב והרגישו טוב אבל גרמו לך לפריחה קשה, כי גילית שמישהו אחר לובש אותם באותו הזמן. כשאני לבוש בבגד שלי, זה הכי כיף להסתכל עליהם בחלונות הראווה או להסתכל על האנשים האחרים שלובשים אותם, ולדעת שזהו - אתה כבר לא צריך אותם.
--
אני לא יודע מה קורה בהמשך עם הבגד הזה. הבגד שלי נעלם יום אחד. בוקר אחד התעוררתי עירום.
לא הצלחתי להבין לאן הבגד שלי נעלם אבל החיים המשיכו. יצאתי לעבוד, עירום. המשכתי ללמוד קשה, עירום, התביישתי מכולם והרגשתי חשוף. פתאום כולם מסביב נראים לבושים וכל מה שאתה מצליח להרגיש זה בושה וקנאה עזה. ופתאום זה תקף אותי - מן צריבה חזקה בחזה. ניסיתי למרוח כל מיני משחות: חברים הציעו לי להתכסות בשמיכה שלהם, אבל זה לא כמו בגד - זו רק שמיכה...
עברו שבועיים, אולי אפילו קצת יותר, וזה עדיין צורב. אני לא מצליח בכלל להכנס לחנויות הבגדים. בלילה אני חולם שאני שוב לבוש בבגד שלי. שיום אחד אני מוצא אותו בפתח הדלת מגוהץ וכנוע. עמוק בפנים אני יודע שאני מוכן לקבל אותו בכל מצב - בלי מקטורן או שרוול, ואני כבר אתקן או אתרגל.

הדמיון לא מפסיק לעבוד ואני רוצה להרגיש נוח להסתובב עירום ליד כולם. ככה נולדתי, ככה היה לפני שקניתי את הבגד. אבל זה לא קל לי בכלל.

----
אז נשבר לי הלב. אז מה? זה קורה המון בחיים. זה קרה לי לפחות שלוש פעמים בשנה האחרונה. אבל אני לוקח את זה קשה. קשה מאד. מן לחץ כזה על הלב והרגשה שאף אחד לא יכול להבין אותך.
אני לא מבין את החיים כנראה... הכל היה טוב. לא ראיתי את זה בא. והתרגלתי כל כך לאהוב ולהיות אהוב שהחיים מרגישים לי כמו ריק אחד גדול עכשיו.
היינו יוצאים יחד, הוא היה לוקח אותי לבילויים עם החברים שלו, מציג אותי ומתפאר ביופי ובחוכמה שלי. כשהיינו מגיעים לדירה שלו, היינו נכנסים לחדר שלו, הוא מיד היה נועל את הדלת ומפיל אותי למיטה, אוך, כמה שזה כיף לשכב עם מישהו. ואני יודע שהוא נהנה, הוא לא זייף, ואני יודע שהוא אהב, הוא לא יכול לזייף דברים כאלה. כל הזמן משחזר את זה לעצמי בראש, איפה בדיוק הוא החליט שזה לא זה. השבוע האחרון היה שבוע "בסדר" ולא שבוע מדהים. אבל לא רבנו, אין לי מניירות נוראיות שממאיסות אותי. הדבר היחיד שקרה בחודש השני שלנו זה שהבנתי סוף סוף עד כמה אני אוהב אותו. זה קרה כשבוקר אחד שהתארגנתי לצאת לעבודה, הוא התסכל עליי בעיניים חצי עצומות מתחת לשמיכה, ואז פתאום קם ואמר: "נראה לך שאתה יוצא ככה החוצה? יהיה לך קר!" והוא מיד קם ושלף סוודר מפנק מהארון שלו. באותו יום ידעתי שאני אוהב אותו, שכבר אין לי שום ספק בזה.

אוף, אני מת... אני מת שהוא כבר יתקשר להגיד שהוא מתחרט. אבל זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. 

חבר טוב שלי נפרד מחבר שלו שבוע שעבר. הם היו חברים כבר יותר מחצי שנה. כשהוא סיפר לי על זה - הרגשתי שהוא קצת עצוב... ואח"כ הבנתי שהוא ממש עצוב, אז אמרתי לו שגם מותר להתחרט, ואם הוא באמת אוהב אותו, אז שילך ויתנצל ויחזור אליו. בראש חשבתי הלוואי שגם החבר שלי יתנהג ככה. הלוואי שהוא יושב עכשיו בוכה, והשותפה המקסימה שלו אומרת לו: אז אולי תחזור אליו.
היום החבר הטוב הודיע לי שהוא חזר לחבר שלו. בהתחלה התמלאתי שמחה בשבילו אבל עכשיו נשארו בי רק קנאה ועצב, למען האמת, למה לכל הרוחות זה לא יכול לקרות לי? למה הזורק שלי שלי לא יכול לקבל שכל ולחזור אליי? לא רוצה להתגבר, רוצה שהוא יחזור!! 

בינתיים אני נשאר עם מוזות לכל מיני דימויים מפגרים לאהבה ולשיברון לב, שלא יביישו את יוסי סייס.
והעולם סוגר דלתות