__ היקר,
[הנה המכתב שאף פעם לא עוזר... איכשהו זה תמיד מגיע לזה...]
חודש עבר מאז שהחלטת להפסיק את הקשר. כבר חודש אני הולך לישון בלעדיך, מתעורר בלעדיך וחי בלעדיך. חודש שאני משחזר לעצמי שוב ושוב מה לכל הרוחות השתבש בקשר שלנו ואיך זה שלא ראיתי את זה בא. אני מנסה לחבר את הנקודות, באמת. איך שהיית מציג אותי בפני חברים שלך, איך שהתלהבת ממני, איך היית מתנפל עליי מאחורה בזמן שאני מסדר לך משהו במחשב. איך הייתי מתקשר אליך קצת לפני הבוחן במתמטיקה מפוחד כדי שתחשוב עליי, ומתקשר קצת אחר-כך כדי להודיע שהכל היה בסדר. אני חושב על החיים שלנו מתחת לשמיכה, על הסקס. כמה שהיה מדהים ואני יודע שגם אתה נהנית, לא יכולת לזייף את זה.
אני זוכר שכשרק התחלנו לדבר באטרף ובפייסבוק כתבת לי שאתה רוצה להפגש מהר, ואני עוד התלבטתי אם אני מסוגל להסחף לקשר עכשיו ואם אתה מוצא חן בעיניי. שפטתי כל מילה בכל הודעה שלך בניסיון להבין איזה מן טיפוס אתה. ומזל שמיכלי הייתה לידי אז ששלחת את ההצעה להפגש, היא אמרה לי: פשוט לך על זה. והלכתי. והיה סבבה והכל. והסתמסנו, והיה סבבה והכל. ואני זוכר שזה לקח איזה שבועיים לפחות שהכל היה סבבה והכל ולא יותר.
איפשהו לפני שחגגנו חודש, התחלתי להרגיש יותר מזה. פחדתי לשתף אותך. לא יודע למה. אולי זאת הייתה הטעות הראשונה שלי, שהסתרתי ממך כמה טוב לי. ואז בוקר אחד, אחד מהבקרים האלה שקמתי שעתיים לפניך כדי לצאת לעבודה, הצצת עליי ממתחת לשמיכה, ראית שאני לא לבוש טוב ושלפת לי סוודר מפנק מהארון. באותו יום הסתובבתי כמו טווס בעבודה ובלימודים. "אני לובש את הסוודר של האהוב שלי", חשבתי בראש. כן, התאהבתי עד מעל לראש. ועדיין פחדתי לדבר. רציתי שיגיע הרגע המתאים.
___וש, נהניתי כל כך להיות בן הזוג שלך. הסכמתי לכל יציאה שהצעת, כי זה פשוט עשה לי טוב ואהבתי את זה. נהניתי לצאת איתך לארועים חברתיים ולהחזיק לך את היד מתחת לשולחן. רציתי כבר לפגוש את כל מי שקשור אליך. את ההורים היקרים שלך, את סתיו, את כל החברים שלך. רציתי שתשמח בי, הלכתי לקנות מלא בגדים כי ידעתי שכשאני איתך אני יוצא הרבה יותר ויש סיבה להתלבש יפה.
שבוע לפני שנפרדנו, היה לנו סופ"ש ארוך ומדהים ביחד. מרתון אנחנו - כל מה שעשינו זה סרטים וסקס (וגם אכלנו קצת)... נהניתי כל כך.
אני זוכר את יום חמישי ההוא שבאת לאסוף אותי מהקניון, הקפצת אותי לבית. אני זוכר שכשעצרנו בתחנת אוטובוס, לרגע בהינו אחד בשני וכמעט התנשקנו, כמעט התנשקנו למרות שהיינו ליד הבית שלי. כי אנחנו מרגישים משהו אחד לשני...
כל כך הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליך בנסיעה לבית שלך בצפון אחרי המסיבה. אני מרגיש כאילו משהו קרה שם... כאילו התביישת קצת. לא ידעתי כל כך איך להתנהג. כל מה שרציתי זה לקחת אותך לצד ולהתנשק בטירוף, אבל הרגשתי כאילו משהו עובר עליך. לא רציתי להידחף. זה היה האזור שלך, החברים שלך, אני רק למדתי את החוקים.
במוצ"ש התקשרת וכל כך רציתי שנפגש. ראינו ארתור ביחד והלכנו לישון כי היית עייף. ואז הכל קרה הרבה יותר מדי מהר. ביום ראשון בערב הקפצתי לך את המטען של דודה שלי שלא התאים למחשב שלך, והיית קצת מרוחק, ביום שני בערב, יצאנו כולם והחלטת שאתה חותך. ככה סתם. אחרי חצות, מחוץ לבית שלי כשאני מנוטרל מלגעת בך, ואני חצי שיכור, הודעת לי שיש בעיה, ובין השורות הבנתי שזה גם הסוף (במילים שלך: "אתה תמצא מישהו תוך שבוע שבועיים").
אז אני לא מבין - איפה זה השתבש? אני לא קונה את זה שלא הרגשת כלום. זה פשוט לא נכון. אתה לא יכול לספר לי את זה, גם אני הייתי חלק מהקשר הזה ואני יודע שהיו פעמים שדווקא אתה הרגשת הרבה יותר ממני. כבר יותר קל לי להבין שראית במסיבה ההיא מישהו נוסטלגי ולא הצלחת להפסיק לחשוב עליו. או שמישהו חתיך ומעניין ממני התחיל איתך... אבל לא שלא הרגשת כלום. זה מסתדר לי עם השבוע האחרון של הקשר לא עם כל הקשר.
ואם קרה משהו בשבוע האחרון - למה לא דיברת איתי על זה, למה לחתוך??
הדבר שהכי קשה לי לתפוש זה שאתה לא מתקשר איתי מאז שחתכת. כל כך גרוע זה היה שאתה בוחר להעלם? שאתה מפחד שאיזה ניצוץ ידליק מחדש את הרגשות שלך? הלו! לפני חודש ידעתי בדיוק מה עובר עליך והיה לי מישהו לדבר איתו על הכל ולקחת לי את זה ברגע....
אני לא מנסה לגרום לך להתבייש במה שעשית חלילה, ואני גם לא אומר שזה כל כך מופרך אבל אני מבקש שתחשוב על זה... תנסה לדמיין אותי לידך במיטה. תנסה לדמיין אותנו צופים בעוד פרק של אחד העם. תנסה לדמיין אותי שוכבים שוב. תנסה לדמיין אותנו יוצאים עם כל החברים והנה אתה שוב עם בן זוג חמוד.
עד לפני חודש אני הייתי בתמונה הזאת, אני מילאתי חלל בחיים שלך ואתה מילאת את אותו חלל בחיים שלי. ובעיניי לא הייתה שום סיבה להיפרד. ראיתי בעיות שעלולות לצוץ בעתיד, אבל לא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו כדי להיות עם מישהו מקסים כמוך.
בשורה התחתונה- אתה חסר לי... זה מן עקרון כזה שאני זוכר מהמחנה קיץ. כשמשחקים עם ילדים משחק חדש, אז חשוב להביא אותם לשיא ההנאה וקצת לפני שמתחיל להימאס להם, מפסיקים. אז - הם לעולם ירצו לשחק במשחק הזה שוב. וזה מה שעובר עליי עכשיו.
אני לא יודע מה איתך. חסמתי לעצמי את הגישה לפייסבוק בתקופת המבחנים. אני מתאר לעצמי שבעיקר קשה לך עכשיו בלימודים. אני מתאר לעצמי שאתה יושב עם השותפה שלך מהבוקר עד אמצע הלילה והדירה בטח מלאה בפתקים קטנים עם שמות מפחידים על כל קיר ודלת. אני לא יודע מה אני בעיניך עכשיו. אולי אני כמו קובי המוזר שיצאת איתו לפני, אני כמו מיני דייוויד הנוסטלגי... אין לי מושג. אני לא יודע אם אתה מתגעגע ואפילו קצת... הנתק הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש שאני כנראה יותר כמו קובי מאשר כמו דייוויד.
__ יקירי, תשמיע קול, איזשהו קול...
שלך באהבה,
[הנה המכתב שאף פעם לא עוזר... איכשהו זה תמיד מגיע לזה...]
חודש עבר מאז שהחלטת להפסיק את הקשר. כבר חודש אני הולך לישון בלעדיך, מתעורר בלעדיך וחי בלעדיך. חודש שאני משחזר לעצמי שוב ושוב מה לכל הרוחות השתבש בקשר שלנו ואיך זה שלא ראיתי את זה בא. אני מנסה לחבר את הנקודות, באמת. איך שהיית מציג אותי בפני חברים שלך, איך שהתלהבת ממני, איך היית מתנפל עליי מאחורה בזמן שאני מסדר לך משהו במחשב. איך הייתי מתקשר אליך קצת לפני הבוחן במתמטיקה מפוחד כדי שתחשוב עליי, ומתקשר קצת אחר-כך כדי להודיע שהכל היה בסדר. אני חושב על החיים שלנו מתחת לשמיכה, על הסקס. כמה שהיה מדהים ואני יודע שגם אתה נהנית, לא יכולת לזייף את זה.
אני זוכר שכשרק התחלנו לדבר באטרף ובפייסבוק כתבת לי שאתה רוצה להפגש מהר, ואני עוד התלבטתי אם אני מסוגל להסחף לקשר עכשיו ואם אתה מוצא חן בעיניי. שפטתי כל מילה בכל הודעה שלך בניסיון להבין איזה מן טיפוס אתה. ומזל שמיכלי הייתה לידי אז ששלחת את ההצעה להפגש, היא אמרה לי: פשוט לך על זה. והלכתי. והיה סבבה והכל. והסתמסנו, והיה סבבה והכל. ואני זוכר שזה לקח איזה שבועיים לפחות שהכל היה סבבה והכל ולא יותר.
איפשהו לפני שחגגנו חודש, התחלתי להרגיש יותר מזה. פחדתי לשתף אותך. לא יודע למה. אולי זאת הייתה הטעות הראשונה שלי, שהסתרתי ממך כמה טוב לי. ואז בוקר אחד, אחד מהבקרים האלה שקמתי שעתיים לפניך כדי לצאת לעבודה, הצצת עליי ממתחת לשמיכה, ראית שאני לא לבוש טוב ושלפת לי סוודר מפנק מהארון. באותו יום הסתובבתי כמו טווס בעבודה ובלימודים. "אני לובש את הסוודר של האהוב שלי", חשבתי בראש. כן, התאהבתי עד מעל לראש. ועדיין פחדתי לדבר. רציתי שיגיע הרגע המתאים.
___וש, נהניתי כל כך להיות בן הזוג שלך. הסכמתי לכל יציאה שהצעת, כי זה פשוט עשה לי טוב ואהבתי את זה. נהניתי לצאת איתך לארועים חברתיים ולהחזיק לך את היד מתחת לשולחן. רציתי כבר לפגוש את כל מי שקשור אליך. את ההורים היקרים שלך, את סתיו, את כל החברים שלך. רציתי שתשמח בי, הלכתי לקנות מלא בגדים כי ידעתי שכשאני איתך אני יוצא הרבה יותר ויש סיבה להתלבש יפה.
שבוע לפני שנפרדנו, היה לנו סופ"ש ארוך ומדהים ביחד. מרתון אנחנו - כל מה שעשינו זה סרטים וסקס (וגם אכלנו קצת)... נהניתי כל כך.
אני זוכר את יום חמישי ההוא שבאת לאסוף אותי מהקניון, הקפצת אותי לבית. אני זוכר שכשעצרנו בתחנת אוטובוס, לרגע בהינו אחד בשני וכמעט התנשקנו, כמעט התנשקנו למרות שהיינו ליד הבית שלי. כי אנחנו מרגישים משהו אחד לשני...
כל כך הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליך בנסיעה לבית שלך בצפון אחרי המסיבה. אני מרגיש כאילו משהו קרה שם... כאילו התביישת קצת. לא ידעתי כל כך איך להתנהג. כל מה שרציתי זה לקחת אותך לצד ולהתנשק בטירוף, אבל הרגשתי כאילו משהו עובר עליך. לא רציתי להידחף. זה היה האזור שלך, החברים שלך, אני רק למדתי את החוקים.
במוצ"ש התקשרת וכל כך רציתי שנפגש. ראינו ארתור ביחד והלכנו לישון כי היית עייף. ואז הכל קרה הרבה יותר מדי מהר. ביום ראשון בערב הקפצתי לך את המטען של דודה שלי שלא התאים למחשב שלך, והיית קצת מרוחק, ביום שני בערב, יצאנו כולם והחלטת שאתה חותך. ככה סתם. אחרי חצות, מחוץ לבית שלי כשאני מנוטרל מלגעת בך, ואני חצי שיכור, הודעת לי שיש בעיה, ובין השורות הבנתי שזה גם הסוף (במילים שלך: "אתה תמצא מישהו תוך שבוע שבועיים").
אז אני לא מבין - איפה זה השתבש? אני לא קונה את זה שלא הרגשת כלום. זה פשוט לא נכון. אתה לא יכול לספר לי את זה, גם אני הייתי חלק מהקשר הזה ואני יודע שהיו פעמים שדווקא אתה הרגשת הרבה יותר ממני. כבר יותר קל לי להבין שראית במסיבה ההיא מישהו נוסטלגי ולא הצלחת להפסיק לחשוב עליו. או שמישהו חתיך ומעניין ממני התחיל איתך... אבל לא שלא הרגשת כלום. זה מסתדר לי עם השבוע האחרון של הקשר לא עם כל הקשר.
ואם קרה משהו בשבוע האחרון - למה לא דיברת איתי על זה, למה לחתוך??
הדבר שהכי קשה לי לתפוש זה שאתה לא מתקשר איתי מאז שחתכת. כל כך גרוע זה היה שאתה בוחר להעלם? שאתה מפחד שאיזה ניצוץ ידליק מחדש את הרגשות שלך? הלו! לפני חודש ידעתי בדיוק מה עובר עליך והיה לי מישהו לדבר איתו על הכל ולקחת לי את זה ברגע....
אני לא מנסה לגרום לך להתבייש במה שעשית חלילה, ואני גם לא אומר שזה כל כך מופרך אבל אני מבקש שתחשוב על זה... תנסה לדמיין אותי לידך במיטה. תנסה לדמיין אותנו צופים בעוד פרק של אחד העם. תנסה לדמיין אותי שוכבים שוב. תנסה לדמיין אותנו יוצאים עם כל החברים והנה אתה שוב עם בן זוג חמוד.
עד לפני חודש אני הייתי בתמונה הזאת, אני מילאתי חלל בחיים שלך ואתה מילאת את אותו חלל בחיים שלי. ובעיניי לא הייתה שום סיבה להיפרד. ראיתי בעיות שעלולות לצוץ בעתיד, אבל לא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו כדי להיות עם מישהו מקסים כמוך.
בשורה התחתונה- אתה חסר לי... זה מן עקרון כזה שאני זוכר מהמחנה קיץ. כשמשחקים עם ילדים משחק חדש, אז חשוב להביא אותם לשיא ההנאה וקצת לפני שמתחיל להימאס להם, מפסיקים. אז - הם לעולם ירצו לשחק במשחק הזה שוב. וזה מה שעובר עליי עכשיו.
אני לא יודע מה איתך. חסמתי לעצמי את הגישה לפייסבוק בתקופת המבחנים. אני מתאר לעצמי שבעיקר קשה לך עכשיו בלימודים. אני מתאר לעצמי שאתה יושב עם השותפה שלך מהבוקר עד אמצע הלילה והדירה בטח מלאה בפתקים קטנים עם שמות מפחידים על כל קיר ודלת. אני לא יודע מה אני בעיניך עכשיו. אולי אני כמו קובי המוזר שיצאת איתו לפני, אני כמו מיני דייוויד הנוסטלגי... אין לי מושג. אני לא יודע אם אתה מתגעגע ואפילו קצת... הנתק הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש שאני כנראה יותר כמו קובי מאשר כמו דייוויד.
__ יקירי, תשמיע קול, איזשהו קול...
שלך באהבה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה