יום שבת, 12 בנובמבר 2005

עלובי החיים

אחרי חודשים רבים של סבל, סיימתי בבה"ד לא מזמן ועברתי בסיס – בסיס סגור. אני יוצא הביתה לעתים רחוקות.

בינתיים יש חדר אחד. עם עוד ארבעה חיילים. המיטות כולן מצופפות בפינה אחת של החדר כך שאין מקום לפרטיות. בצד השני טלוויזיה שחורה שבימים טובים תוכל לקלוט ערוץ 2. עוד מעט הם יביאו רמקולים ואז נוכל לשמוע בקולי-קולות את הקריאות הבכייניות שאני כל כך שונא (לדוגמא: "אל תדאג חבר, זה הכול עובר, גם אני עברתי את אותו המשבר..."). בחדר יש שני זוגות של מנורות פלורוסנט המניבות אור חזק ובוהק, גם כשאתה רוצה כבר לישון.

אל החדר נכנסים דרך מסדרון מפותל, שדרכו ניתן להגיע גם לחדר השירותים והמקלחות המשותפים. יש כתמים מסוימים בשירותים שמתעקשים לחזור גם אחרי שאני מוריד אותם בעקשנות. כנראה שאין דבר כזה שירותי בנים נקיים בצבא. המקלחת החמה היא הנחמה שיש בכל יום – כל עוד אתה יכול להתקלח לבד בלי שאף אחד ילחיץ אותך.

כבר מאוחר בערב. אני אחרי מקלחת, נכנס למיטה הקפואה ושוכב על המזרון הצבאי הדקיק, שנבלע בתוך המיטה כי עדיין לא מצאתי קרש להניח מתחתיו. אני מתחיל לקרוא ספר, ככה סתם להנאתי. החדר ריק משום מה וזה מאד נוח בשבילי. בדיוק אז נכנסים שני חיילים. "החברים הכי טובים שלי בבסיס", אבל זה סתם בגלל שעברתי לבסיס באותו זמן כמוהם. הם מתיישבים על כיסאות ומציתים סיגריות. החדר מתמלא בעשן מסריח ואני מביט בזווית של העין על המגבת שתליתי ליבוש, שבה אני אשתמש בשבועיים הקרובים, ועכשיו היא צריכה לספוג את הריח בשקט, בערך כמוני. מיד נכנס חייל נוסף, שבדיוק נמצא בתורנות שמירה. הוא מסתכל עליי וצוחק.... הוא מן טיפוס כאילו מצחיק שכזה שאוהב לצחוק על כולם, בעיקר מאחורי הגב. הוא מצית גם הוא סיגריה ומוסיף עוד למסכת העשן שכבר הצטברה בחדר. אחריו נכנס אדון "ראש-חלול" – הוא פותח את הארון שלו ומוציא קופסת שימורים, הוא פותח אותה ומוסיף ניחוח נפלא נוסף למגבת שלי. "החברים הכי טובים" סיימו את הסיגריה ועכשיו הם מתכוננים לשינה. הם תמיד רבים ביניהם על הדברים הכי שטותיים בצורה הכי ילדותית ובצעקות-על. אני כבר מתעייף ורוצה גם ללכת לישון. אבל החייל הבדרן לא מסכים לכבות את האור עד שהוא לא יסיים להתארגן, אפילו שכבר אמצע הלילה ואנחנו צריכים לקום מחר מוקדם. אני שם את הכרית על הראש, מתעטף בשמיכה, והבדרן צוחק עליי, הפעם אני מבין את הבדיחה אבל אין לי הרבה ברירות אלא לישון ככה. החברים הכי טובים שלי מתחילים שוב להשטתות ושוב בצעקות רמות. אני מבין שאין לי אלא להמתין שהסערה תחלוף, וכולם ילכו לישון. הבעיה היחידה היא שגם כשהם ישנים הם מרעישים. כאילו אני מנסה לישון באמצע תחרות אופנועים... 

אני שם בין כל האנשים האלה, נושך את השפתיים כדי לא להתפרץ עליהם. כדי לא לומר להם שאני שונא את המוזיקה שלהם, שאני שונא את הדעות שלהם על החיים, שאני שונא שהם מעשנים לי לתוך הבגדים, שרע לי איתם. אני יודע שאף אחד מהם לעולם לא יהיה חבר טוב שלי, כי אף אחד מהם לא יבין אותי. רע לי, ואני לא מספר לאף אחד בבסיס, שאני לא אפגע באופוריה שהם נמצאים בה. שאני לא אצא מוזר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חושבים שאני מגזים. זה גורם לי להרגיש כמו משוגע. כאילו שאני מדמיין משהו שאף אחד אחר לא רואה.

אני מפחד. אני חושש שהצבא שיגע אותי. ועכשיו הטירוף הזה יאכל לי את השפיות כמו סרטן ויום אחד יקרה משהו נורא. אני אעשה משהו קיצוני ואהרוס לעצמי את החיים. מזלי שיש לי מצפון, או מן קול פנימי שכזה, שעוצר אותי מללכת לקב"ן ולעוף משם. הרי בגלל קב"ן אני נמצא במקום המסריח הזה.. אני חושב שכל החיים יראו ככה – אני אהיה תקוע עם עלובי החיים, שאין להם מושג מה זה מוזיקה טובה, שאין להם מושג מה חשוב בחיים. והחברים הטובים שלי יהיו בערים הגדולות, כל אחד עסוק בענייניו. המחשבה הזאת מפחידה אותי. היא עוקרת ממני את הדבר הכי חשוב שיהיה לאדם (ותסלחו לי על הקלישאה) – התקווה לעתיד טוב יותר.

הרי הטיפוסים האלה - שרוצים לחיות על-חשבון אחרים, שהולכים מכות כל שני וחמישי ושבאמת מאמינים שמקום האישה במטבח ועבודות ניקיון פוגעות בכבודם ישתחררו יום אחד ובטח יש אלפים כמוהם. גם בבה"ד היה אותם. אני יודע שאם זה היה מקום עבודה, הייתי מתפטר מיד. אז איך אני אצליח בחיים, אם אני לא מסוגל להסתדר עם הטיפוסים האלה שפזורים בכל הארץ?! זה מפחיד אותי.

מרגיז אותי שכל-כך רציתי להיות בממר"מ והם זרקו אותי לכלבים, פשוטו כמשמעו. אני ידעתי שאני אכשל ביחידה קרבית. אני שגשגתי בכל תחום שלמדתי שהיה קשור למחשבים ואהבתי את זה באמת. התנדבתי בארגון חברתי בתחום ואהבתי לתת מהידע שלי. אבל לממר"מ זה לא היה מספיק. הם לא הסכימו לקבל אותי עם פרופיל קרבי. אז הורדתי אותו עם סעיף אישיותי מאד קטן... ומאז החיים שלי נהרסו ונחסמו בפניי כל הדרכים הטובות. אני חושב שעכשיו אני מפתח או מגלה בעיות פסיכולוגיות חדשות ואני מאוכזב מעצמי. אולי יום אחד אני אהפוך למן טיפוס מריר ואפור שחי לבד בדירת חדר קטנה ומעופשת ומפחיד ילדים קטנים. אני מתכוון - אולי אני אנטי-חברתי, סוציומט.

יש לי התקפי דיכאונות קשים, שאת רובם אני מעביר לבד כי לא נעים לי לבכות, ואני מפחד שלחברים שלי בירושלים ימאס לשמוע ממני את אותם הדברים. 

יש לי נטייה לסיים פרקים עצובים בתקווה שהכול יהיה בסדר. אני פשוט לא מבין איך זה יקרה עכשיו. ובכל זאת, מתוך הרגל, אני ארשום שאני מקווה שיהיה טוב יותר בהמשך ואני אתרגל. ובגדול יותר – אני מקווה שאני טועה והחיים יהיו קלים יותר ונוחים יותר. אני מקווה...