יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

מה אני מוצא בו - חלק 1

פגשתי מישהו חדש לפני כמה חודשים. בניסיון להמציא לעצמי אפשרות חדשה, פרסמתי קול קורא באטרף להכיר אנשים חמודים מהשכונה הנידחת שלי במזרח תל אביב "למטרות חברות ובילויים משותפים". קיבלתי שלל פניות, הזויות יותר והזויות פחות. ערן, שגר בלוק אחד ממני, לא פנה אליי. באחד הלילות שנכנסתי לאפליקציה - התמונה שלו תפסה לי את העין. ממבט ראשון, לא ראיתי מישהו חתיך במיוחד - אפילו קצת מעצבן לפי אחת מתמונה ה-selfie שלו. אבל היה לו משהו בעיניים שהזכיר לי את שני - מן רוגע כזה שקשה להסביר. החלטתי לפנות אליו בעצמי.

"היי -אשמח להכיר אותך אם אתה גר בשכונה. מחפש אנשים טובים...". קיבלתי תשובה חמודה ומזמינה - "אשמח להיות החבר שלך בשכונה". אז קשקשנו קצת... ממש קצת - כי היה מאוחר. החפנו טלפונים וסיכמנו שנדבר.

לא באמת דיברנו... לקח עוד כמה שבועות עד שהגיע יום חמישי אחד. בדיוק יצאתי מחדר הכושר ומצאתי את עצמי במצב שבא לי לעשות משהו ואין לי עם מי. תחילה יצרתי קשר עם מישהו שתמיד מזמין אותי לצ'יזקייק בימי חמישי. הוא מגיע לשם באופן קבוע עם חבורה של דתיים בוגרים מאד נחמדים אבל אני תמיד מרגיש שיש לי אפס חיבור איתם. בלי לחשוב יותר מדי שלחתי לערן הודעה: "מה קורה? מה עושה הערב?". "בדיוק חזרתי מארוע של החברה, רוצה לקפוץ?".

חזרתי הביתה, לבשתי משהו קז'ואל כאילו ויצאתי אליו. בעודי הולך בשכונה ומתכתב איתו - הוא מספר לי שהוא גר במגדלים המפוארים של השכונה באחת מהקומות הכי גבוהות. "גר עם ההורים", מיהרתי להניח... לא נורא, אני כבר לגמרי בסדר עם להכיר את ההורים. ובתים מפוארים? אומנם לא גדלתי בבית כזה, אבל בזכות החברות ההדוקה עם שני בתקופת התיכון, יצא לי לבלות 50% מהזמן שלי בבית מפואר, אז גם זה לא הפחיד אותי. מה גם שאני מחזיק בדירת הבוטיק של דודה ורד בירושלים (שעדיין עומדת שם נטושה ומחכה שאתחיל לפעול להשכרתה).

הדלת נפתחת. מולי עומד בחור חמוד עם חיוך מקסים. הוא גר בדירה עם אחיו. הם שוכרים אותה יחד ומשלמים מלא כסף על זה. לשניהם יש עבודות טובות מאד. ערן בכלל בהייטק, כמוני. אבל לא בדיוק כמוני - הוא בהנהלה הבכירה של אחת החברות המצליחות. מן ילד פלא כזה. על כוס משקה אלכוהולי אנחנו יוצאים למרפסת שמשקיפה על כל תל אביב, ורואים שם את הבניין בן 9 הקומות שאני גר בו כבקתה קטנה ומגומדת. הוא מספר לי על השתשלות החיים המקצועיים שלו. אני נמלא הערצה והערכה לבחור הזה. אני מספר לו את הסיפור שלי, ידעתי שגם לי יש סיפור די מרשים, ונראה שגם הוא חשב ככה.

התחיל להתקרר, נכנסנו פנימה. המשכנו לדבר קצת על מה אנחנו אוהבים לעשות. חשפתי בפניו שאין לי הרבה ניסיון עם העיר ואני לא מכיר הרבה אנשים. הוא הציע שאצטרף אליו בימי שישי לשוק הכרמל, לארוחות בוקר, לים. אהבתי את הדיבור המזמין שלו, את חיתוך המילים שלו ואיך שהוא השתמש בעברית נכונה, כמו תמי. סיפרתי לו קצת על החיים האישיים שלי. בשלב מסוים הוא עצר אותי ואמר: "בוא'נה אתה נשמה טובה!". חייכתי בבלבול - איך הוא כבר הבין את זה?

השיחה עברה למה אנחנו מחפשים. סתם בכלל שזה מה שהחלטתי חודש לפני -אמרתי שאני לא מחפש כלום. "רק לבנות את עצמי בשכונה ובחיים - להנות לבד ועם אנשים טובים". הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא מחפש. הוא חשף בפניי שהוא יצא מקשר ארוך של יותר משלוש שנים לפני כחצי שנה. לאקס שלו יש את אותו שם כמו שלי ולאחר שסיפר לי עליו קצת קלטתי שזה מישהו שאני "מעריץ" מרחוק כבר כמה חודשים. במקרה נתקלתי בפרופיל פייסבוק שלו וראיתי שהוא בחור יפה ומוכשר. הפרופיל שלו הזמין אנשים לעקוב אחריו ולעשות לו לייקים, וכך עשיתי. אז הוא היה עם ערן מלא זמן, אפילו גרו יחד שנה ואז משהו לא הסתדר וערן חתך. ועכשיו ערן לומד להנות מהלבד.

חזרתי הביתה אחרי מה שנראה כמו 4 שעות של שיחה אינטנסיבית. הייתי באופוריה. בדיוק מה שחיפשתי! קצת חששתי מלהתאהב בערן הזה. זה היה מפחיד בגלל ה"הערצה" (סוג של הערצה) שהייתה לי לאקס שלו. האקס שלו היה נראה כל כך מוצלח העיניי- איך לעזאזל אני יכול להתעלות על דבר כזה?

וככה זה התחיל...