הטוב, הרע, והפתטי

כבר אפשר היה לחשוב שאני, אחרי שתי סמי-פרידות אחזור לעצמי חיש-קל. אפשר לחשוב שתקופת האבל על קשר טוב שאיבדת בניגוד לרצונך, תרד עם הניסיון. הרי עכשיו אני כבר יודע – עוד יבוא היום שאמצא מישהו והכל יראה מגוחך. על עמית, שלא באמת היה בינינו כלום, התאבלתי שלושה חודשים עד שאורן הגיע. על אורן, שלמרות שהייתי האישה האחרת, הייתי מאוהב בו והיתה בינינו תשוקה מטורפת, התאבלתי חודשיים עד שאייל בא. עם אייל הייתי חודשיים וחצי, ועוד מעט תעבור חצי שנה מהפרידה. אבל איכשהו החיים מחזירים אותי לתחושה אחת – הוא חסר לי.

גם אחרי כמעט חצי שנה, הוא חסר לי ואני מקלל את היום שבו הוא החליט שכבר לא מתאים לו ואם יש בסיפור בחור אחר שאחראי לזה, יקולל גם הוא. החיים זימנו לי הרבה שמחות והרבה כאבים בזמן האחרון.

אחרי איום מרומז לבוסית שאינני מרוצה מהשכר, היא החליטה "מיוזמתה" להכפיל לי אותו. ועכשיו אני הבעלים הגאים של תלוש משכורת של גדולים. אני יכול בקלות לשכור דירה ולכלכל את עצמי, ואם היה לי אוטו, הייתי יכול בקלות יחסית להחזיק גם אותו.

הלימודים הפכו להיות משהו פחות משמעותי בחיים. פה שיעור שם שיעור, פה תרגיל. אולי אני קצת אדיש מדי והצטרפתי לחבורת הדחיינים הכרוניים אבל עובדה – זה עובד. וזה מאפשר לי לצאת יותר, לנשום יותר וגם לעבוד יותר. אפילו לקחתי על עצמי פרויקט חדש שעלול להניב סכומים לא קטנים של כסף כל חודש ואולי גם להרוויח את הכסף למכונית המיוחלת.

בחיפוש המטורף של האהבה, שהתחיל שנה שעברה, נעשיתי מאד חומרני, אני חייב להודות. שלושת הבחורים שאהבתי היו מאד "מסודרים" (הודות להוריהם). אני יודע שעם כל אחד מהם לא הייתי יכול לעשות כלום אם גם הם היו גרים בבית הוריהם. אני זוכר עד כמה זה היה נוח שלאייל היה רכב פרטי, והוא היה נייד לכל עניין ודבר. בלי אוטובוסים, בלי מוניות, בלי לתאם עם אחותו הקטנה מתי ואיך הוא יכול לקחת את רכב. מכונית שהיא כולה שלו.

אף פעם לא דרשתי את זה מההורים שלי. אני יודע שגם אם הייתי דורש, הם לא היו מסוגלים לתת לי את זה. ואולי גם זה אינטרס שלהם שאני אשאר קרוב לעין שלהם שחלילה לא אצא לעולם הפתוח.

אבל מאז שאייל עזב אותי, אני מקנא בכל אלה שהתברכו בהורים עשירים. במשך חודשים, יום-יום ביקרתי לאייל בעמוד של הפייסבוק. בחנתי איך פתאום הוא מדבר עם בחור מהרצליה, בחור מתל-אביב ולצערי גם בחור ירושלמי. אני חושב שהקמתי מן חמ"ל בראש שלי שינתח מה הסטטוס של אייל מבלי לדבר איתו. אחרי חודשיים החמ"ל הגיע למסקנה המצערת שהוא יוצא עם מישהו. מי יודע – אולי הוא הכיר אותו קצת לפני שנפרד ממני. מי יודע למה הבחור הזה טוב יותר ממני...

אבל מעבר לחישוב הסטטוס הנוכחי של אייל, החמ"ל המוטרף שלי חיפש כיצד אייל מצא מישהו כל כך מהר, והגיע למסקנות הבאות:

1 – אייל לא התאבל על הקשר. אייל סיפר לי בתחילת הקשר שלנו שהוא מאד טכני באהבה וכשזה נגמר, זה נגמר והוא לא חושב על זה. אני בשלב מסוים מאד נתלה באהבה לאדם. וחוץ מזה, הייתי הקשר השני הכי ארוך של אייל. אייל רגיל לפרידות הרבה יותר ממני.

2 – אייל הוא הומו פעיל מגיל 17. בגיל 20 הוא סיפר להוריו, וכמובן שהם קיבלו אותו כמו שהוא ואפילו הסכימו לארח את החברים שלו אצלם במושב. אז מגיל 17 אייל פיתח לעצמו קבוצת חברים מהקהילה. העובדה שלהוריו לא חסר כסף, עזרה לו לנסוע לתל-אביב מתי שרק רצה ולהתערבב בברנז'ה. היום לאייל יש חבורה קבועה שהוא יוצא איתה לכל המסיבות. אני החמור הגדול, יצאתי מהארון בגיל 16, והועפתי חזרה עמוק עמוק עם טראומה קשה שסגרה אותי בפני כל העולם החיצון לשמונה שנים. חברים למסיבות – אין לי כל כך. יש לי כבר די הרבה חברים הומואים אבל כולם זוגות שכבר לא כל כך מתלהבים לצאת לת"א, או לצאת בכלל. הם כבר חוו את חיי המסיבות ועכשיו הם לא בקטע.

3 – לאייל יכול להיות חבר בת"א, בהרצליה, בחיפה. לי יכול להיות חבר בירושלים. זה בדיוק העניין של רכב ודירה...

כחלק מהשיקום האיטי, הפסקתי לפקוד את העמוד שלו בפייסבוק. עדיין ביקרתי שם אחת לשבוע. לצערי החמ"ל דרש לקבל עדכונים שוטפים. כדי למנוע מעצמי את האשפוז בבית משוגעים, החלטתי להסירו אותו מרשימת החברים שלי. זה כאב מאד... זה מצחיק איך בזמן שהוא במקום אחר לגמרי, אני חי את הקשר המת שלנו ופעולות קטנות כאלה הן דרמתיות במיוחד בחיי. אז עכשיו אייל שבראש שלי, החליט לתקוף אותי בחלומות. לפעמים אני פוגש אותו והוא מנסה להמנע מלדבר איתי, לפעמים הוא בא ומנשק אותי, מתנפל עליי כמו שנהג לעשות.

הייתי בשני דייטים –שלא היו כל כך מוצלחים. בחיי שאני כבר פתוח מספיק כדי לצאת עם מישהו מבלי לחשוב על אייל ולהשוות, אבל אני לא מצליח למצוא מישהו מספיק מעניין ובטח שלא מישהו מספיק מושך. וההיצע בירושלים קטן. כל כך קטן שאני מרגיש שאחרי שלושה אנשים מיציתי את מרחב האנשים הפוטנציאליים שיכולתי לצאת איתם. לפני כמה זמן הייתי במסעדה והמלצר ששירת אותנו היה חמוד במיוחד, והתחושה שלי הייתה שהוא "אחד משלנו". לאחר לחץ מהחברים שישבו איתי, החלטתי על צעד קלאסי – כתבתי לו את המספר שלי על מפית בצירוף המילים: "אתה חמוד, אני ביישן – בוא נדבר". באותו לילה קיבלתי הודעה: "גם אתה מאד חמוד, לצערי אני נוסע להודו להרבה מאד זמן שבוע הבא". אני חושב שהמלצר הזה היה הדבר הכי קרוב לפלירטוט נעים מאז אייל. הדייטים שיצאתי עליהם היו כל כך לא משמעותיים שאני אפילו לא אכתוב עליהם.

בחור אחד בן 30 יצר איתי קשר באטרף והוא חשף שהוא כבר חודשים עוקב אחריי ביום קבוע בנסיעה קבועה באוטובוס. הוא חשף עוד ועוד פרטים על דברים שעשיתי עד שזה הפך להיות מפחיד משהו. אני משתדל להימנע ממנו בצורה מנומסת. אני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד. בחור אחר, שלומד שנה מעליי, הזמין אותי לצאת איתו. אני לא יודע למה סירבתי. משהו בו הפריע לי, מבלי להכיר אותו. עכשיו ממש מביך לי לפגוש אותו כי יש מצב שהוא ממש ממש חמוד ואפילו נראה לא רע.

דודה שלי חולה. חולה מאד. הדודה היחידה שיודעת עליי. המשפחה היחידה שאני יודע שיש לי לא משנה מי אני. היחידה שאוהבת אותי כמו שאני. גילו אצלה משהו גרורה ממאירה במותן, ועוד לא יודעים מה המקור. היא תמיד הייתה טיפוס כל כך חזק בחיים שלי. אני לא מסוגל לראות אותה כל כך כאובה, חלשה ונזקקת. אני בוכה הרבה בזמן האחרון... דודה שלי הייתה המנטור שלי בהרבה דברים, וכאשת חינוך היא אחראית להצלחה ולעיצוב אישיות של הרבה מאד אנשים. כל כך לא מגיע לה המחלה הזו. אני כל כך מקווה שנצליח לעבור את זה, ושאני אהיה בדיוק מה שהיא מצפה ממני להיות. אני מנסה לאזן בין לדאוג לה, לבין לא להלחיץ אותה.

בכל אירוע כזה, משמח או עצוב, אני כאילו חווה אותו למחצה. חסר לי החלק שבו אני מתקשר לחבר שלי ומדבר איתו. חסר לי החלק שבו אני נכנס למיטה עם מישהו. חסר לי הסקס...

אני מקווה שהכל יפתר בקרוב. הלוואי שיכולתי להציץ שנה קדימה ולהבין שאני כבר אהיה עם מישהו והכל יהיה טוב. אני רק לא רוצה לצאת לחוץ מדי. אני יותר מדי מסתכל מסביב בחיפוש מישהו חייכן וטוב-מראה. לפעמים אני חושש ששכל מה שמעניין אותי זה לאתר את האחד הבא שיכנס לי ללב ושכל שאר האנשים הפכו להיות שקופים.