זה נגמר כמו שזה התחיל. ואני שבור... זה לא היה שונה מכל בחור אחר שהכרתי. קשר בלתי אפשרי. אהבה חד צדדית. הוא עוזב את הלימודים, עוזב את העיר, חוזר לחברים שלו. והוא אפילו לא טרח להתקשר להודיע לי מראש. וכששאלתי אותו למה הוא לא חשב להתקשר אליי, הוא אמר, ממש במילים האלה: "להתקשר אליך זה לא הדבר הראשון שעלה לי בראש". איך יוצאים מזה עכשיו? ואיך בפעם הבאה אני אצליח לכשף את האהבה שלי במקום להיות מכושף? אלך למכון בכל יומיים, וארוץ בימים שאני לא במכון. אסיר כל שערה מיותרת שעל גופי ואקנה את הבושם הטוב ביותר.
מעניין אותי אם הוא כל כך נדחה ממני כי הוא חסר ניסיון והרגיש מבוהל או כי הוא בעל נסיון רב והוא נבהל מלהיות עם חסר ניסיון. מעניין אותי אם יש לו מישהו שהוא מאוהב בו? אם הוא בכלל מסוגל להתאהב? ואם כן, מה אני עשיתי לא נכון שהוא לא התאהב בי? שהוא לא רוצה להישאר איתי פה בירושלים?
עכשיו האוניברסיטה היא סוג של שידור חוזר של כיתה י'. אילן/עמית עזב. וזה נראה כי הוא לא מעוניין בקשר מחוץ לאוניברסיטה (שזה כל כך פוגע בי). חבל שאין לי פה איזו שני יפה, זוהרת ומצחיקה כשאני איתה אני שוכח הכל...
בא לי למצוא אהבה חדשה... עכשיו. לא בא לי להתאבל על עמית חודשים וכמו שאני מכיר את עצמי, המצב הזה אפשרי. בא לי להתאהב במישהו אחר. יש לי הרגשה שעכשיו שעמית עזב, אני ההומו היחיד בכל הפקולטה... מי יהיה איתי? יותר חשוב למצוא לי חברת נפש. עמית כמעט היה חבר נפש שלי. עד שהוא פגע בי. יש לו כל כך הרבה חברים. למה לעזאזל האמנתי שהוא יתעניין בי?
אולי עדיף אילו זה לא היה קורה בכלל... הייתי ממשיך לחיות את חיי המשמימים. כשהלב קפוא, המוח מתפקד היטב... ושק הדמעות יבש. אני לא זוכר תקופה שבה בכיתי כל כך הרבה.
המשפחה שלי רואה אותי עצוב, ואני מספר להם שזה בגלל הלימודים הקשים. שאין לי שום עניין במתמטיקה הקשה הזו, המרצים גרועים והתרגילים שוברים אותי. האבסורד הוא שההורים של עמית כעסו עליו נורא שהוא עזב את הלימודים, אבל אימא שלי – היא באה אליי הבוקר ואמרה לי: אנחנו נקבל אותך כמו שאתה, עם תואר או בלי תואר. אל תדאג. אל תרגיש לחוץ. אל תתייאש!
זה רק חיזק לי את ההרגשה שאין שום דבר רע עם ההורים שלי מלבד הסביבה הפרמטיבית שבה הם גדלו. להפך, הם מלאים בטוב לב שופע. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר שאני עומד לאכזב אותם...
נראה מה יקרה בעתיד... זה היה פרק מעניין קצרצר בחיי. אולי יהיו עוד משברים ואני אכתוב עוד. אבל אני מעריך שעומדת להיות עוד הפוגה. ככה זה כשאתה ביישן.
מעניין אותי אם הוא כל כך נדחה ממני כי הוא חסר ניסיון והרגיש מבוהל או כי הוא בעל נסיון רב והוא נבהל מלהיות עם חסר ניסיון. מעניין אותי אם יש לו מישהו שהוא מאוהב בו? אם הוא בכלל מסוגל להתאהב? ואם כן, מה אני עשיתי לא נכון שהוא לא התאהב בי? שהוא לא רוצה להישאר איתי פה בירושלים?
עכשיו האוניברסיטה היא סוג של שידור חוזר של כיתה י'. אילן/עמית עזב. וזה נראה כי הוא לא מעוניין בקשר מחוץ לאוניברסיטה (שזה כל כך פוגע בי). חבל שאין לי פה איזו שני יפה, זוהרת ומצחיקה כשאני איתה אני שוכח הכל...
בא לי למצוא אהבה חדשה... עכשיו. לא בא לי להתאבל על עמית חודשים וכמו שאני מכיר את עצמי, המצב הזה אפשרי. בא לי להתאהב במישהו אחר. יש לי הרגשה שעכשיו שעמית עזב, אני ההומו היחיד בכל הפקולטה... מי יהיה איתי? יותר חשוב למצוא לי חברת נפש. עמית כמעט היה חבר נפש שלי. עד שהוא פגע בי. יש לו כל כך הרבה חברים. למה לעזאזל האמנתי שהוא יתעניין בי?
אולי עדיף אילו זה לא היה קורה בכלל... הייתי ממשיך לחיות את חיי המשמימים. כשהלב קפוא, המוח מתפקד היטב... ושק הדמעות יבש. אני לא זוכר תקופה שבה בכיתי כל כך הרבה.
המשפחה שלי רואה אותי עצוב, ואני מספר להם שזה בגלל הלימודים הקשים. שאין לי שום עניין במתמטיקה הקשה הזו, המרצים גרועים והתרגילים שוברים אותי. האבסורד הוא שההורים של עמית כעסו עליו נורא שהוא עזב את הלימודים, אבל אימא שלי – היא באה אליי הבוקר ואמרה לי: אנחנו נקבל אותך כמו שאתה, עם תואר או בלי תואר. אל תדאג. אל תרגיש לחוץ. אל תתייאש!
זה רק חיזק לי את ההרגשה שאין שום דבר רע עם ההורים שלי מלבד הסביבה הפרמטיבית שבה הם גדלו. להפך, הם מלאים בטוב לב שופע. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר שאני עומד לאכזב אותם...
נראה מה יקרה בעתיד... זה היה פרק מעניין קצרצר בחיי. אולי יהיו עוד משברים ואני אכתוב עוד. אבל אני מעריך שעומדת להיות עוד הפוגה. ככה זה כשאתה ביישן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה