אני עובר תקופה מעצבנת!! תקופה שאין בה זמן לנשום לרגע. אני רוצה לשבת ולשחק במחשב, לדבר עם חברים או לצפות בטלוויזיה אבל אי-אפשר וזה כל-כך מכעיס אותי שכואב לי כבר הראש. לעזאזל!! למה הייתי חייב להיות כל-כך פעיל בטקס רבין??! למה לוקח לי כל-כך הרבה זמן להירדם בלילות אם במשך הימים אני סחוט מעייפות?? לא נשאר לי שום זמן לעצמי כשאני מנסה לעשות את שיעורי הבית שלי! ומעצבן אותי שאני גם לא מספיק לעשות את כולן, ואז זה מעצבן אותי שאני בכלל מנסה לעשות משהו כי אני מרגיש שאני סתם מבזבז את הזמן שלי.
החלטיות!! אני חייב החלטיות!! אני מכיר הרבה ילדים שהצליחו להתמודד עם בית-ספר גם כשהם רב הזמן לא היו שם. למה אני מהסס בכל פעם שאני חושב על להבריז? פה ושם אני מקבל הבטחות מחברים שהנוכחות שלי בשיעורים בכלל לא משפיעה על הציון... לא הייתי רוצה לבדוק את הטענה הזאת על ציוני-המגן שלי.
בשבוע שעבר חברה טובה שלי מבית-ספר אמרה לי שהיא אוהבת אותי לבד ואוהבת את שני לבד אבל כשהיא עם שנינו, היא מרגישה מיותרת. אמרתי לה שאני לא רוצה לפגוע בה... היא ילדה חמודה. היא שאלה אותי אם היא באמת מיותרת במצבים האלה. אמרתי לה האמת: כשאני ושני ביחד – אנחנו בדרך-כלל לא זקוקים לאף אחד אחר. אבל זה לא אומר שאנחנו שנינו לא רוצים להיות עם עוד מישהו לפעמים. וזה לא אומר שכל אחד מאתנו לא אוהב אותה ולא אוהב להיות איתה. היא אמרה שהיא מרגישה שאין לה ברירה אלא לקבל את זה. אמרתי לה שאני מצטער ושוב הדגשתי לה כמה אני ושני אוהבים אותה.
עזבתי את זה, תוך שעה כבר התעסקתי במשהו אחר, עם הרהורים קלים על השיחה הזאת. גם אני מכיר את ההרגשה הזאת – מיותר, לא שייך. גם אני מכיר שני חברים טובים מאד שקורה לפעמים שאני מרגיש שהם רק אחד עם השני, לא איתי ולא עם שני. זה מן בסיס משותף שיש להם ביחד וקשה להבין על מה הם מדברים... אפשר להבין למה זה קורה, אבל זה אף פעם לא נעים. אז ככה, היא תצטרך לקבל את זה שלי ולשני יש את הבסיס הזה ולפעמים אנחנו גורמים לאנשים שלידנו להרגיש מיותרים, אבל זה לא אומר שזה יהיה לה נעים להרגיש ככה. אין ברירה... ואי-אפשר להאשים לא אותי ואת שני ולא את שני החברים שלנו. וחוץ מזה – זה לא מוחלט! אפשר עדיין להיות איתי ועם שני. הנה – רב הזמן אני ושני מסתדרים עם השניים האלה שאנחנו מכירים ואפילו נהנים איתם ממש.
המשימות לבית הספר רק הולכות ומתרבות וכל אחת מהן נראית ארוכה כל-כך ומסובכת שלמי יש כוח לעשות אותה! הנה היום נתקעתי עם ארבע דברים שאני צריך לעשות עכשיו ומיד, לא מחר!! לא לא! מחר כבר אני אצטרך להגיש את זה! אי-אפשר לדחות דברים! זה הורג אותי! כבר שקלתי שלא להגיש עבודה אחת ופשוט לקבל עליה אפס, שני אמרה שלא כדאי לי. אבל לפי הקצב שבו מתגלגלים העניינים, אני חושב שזה מה שיהיה... ואני רק יכול לקוות שזה לא ישפיע לי משמעותית על הציון. זה די הגיוני שזה לא ישפיע (נכון?).
ואם לא די בכך, אבא שלי- גררררר..... טיפש טיפש טיפש!! "למה אתה לא מסדר את החדר?" למה אתה לא מצליח להתעורר בבוקר?" "למה אתה מכין את המערכת בבוקר?" והדבר החדש הזה – תורנות. כן כן, לאבא יש שיטה חדשה לסדר בבית, שיטה די טובה. בכל יום אחד האחים יהיה אחראי על הכנסת הכלים המלוכלכים למדיח, על סדר במטבח, בפינת-האוכל ובסלון ואם צריך אז גם לשאוב את השטיח. הכל טוב ויפה? אבל רק לאחים הקטנים שלי!! בגילאים שלהם, הם מסיימים את כל שיעורי הבית תוך חצי שעה ויוצאים לרכב על אופניים בשכונה. למה אני צריך להשתתף בכל הדברים האלה?? אז הנה! יש לי יום פנוי. אני חוזר מבית-הספר ואין לי שום יציאה נוספת מהבית. "אז היום אתה עושה תורנות" הוא אמר לי בבוקר באוטו, "בסדר" פלטתי מבלי בכלל לדעת מה מצפה לי היום. לא ניקיתי, לא סידרתי ואימא הגיעה הביתה לתוך בלגאן. עכשיו הם יצאו לסופר ואבא אמר לי שהוא מצפה ממני לנקות ולסדר עד שהם יחזרו.... אולי הוא לא אמר לי ככה בדיוק. הוא אמר: "כשנחזור אימא תעשה את מה שאתה היית אמור לעשות בתורנות שלך". במילים אחרות – "אתה לא תיתן לאימא שלך המסכנה לעשות את העבודה במקומך, נכון? עשה את העבודה מיד ואם לא – אני אכעס כל-כך ואני אבוא לך לחדר ואעשה לך נאום כאילו אני כזה אדם חכם!!!" או בניסוח מקוצר "סדר נקה ודָגֶם – מיד!!".
החדר שלי מבולגן כבר שבוע שלם. בכל פעם שאבי הטיפש נכנס לחדר הוא חייב לדרוש ממני לסדר. אז אני אומר לו שאין לי זמן ושאני אסדר כשיהיה לי. אז הוא אומר שאם אין לי זמן אז אני צריך להפסיק לדבר עם החברים בטלפון. "הזָנַנוֹת שלך", הוא קורא לחברים שלי כשהוא אומר לי להפסיק לדבר איתם בטלפון. רק במשפט הספציפי הזה הם זוכים לכינוי כל-כך שופע-חוכמה. ובכל פעם הוא אומר את זה כאילו הוא שוכח שכבר צעקתי עליו בפעם הקודמת שהוא אמר לי את זה. שהוכחתי לו שלא דיברתי עם חברים כבר ימים שלמים. בחיי שיש אנשים מאד קרובים אליי שאני מתגעגע אליהם!! הוא פשוט טיפש ודפוק!! ואני אמשיך לקרוא לו ככה בכל פעם שהוא עושה לי קטעים מסריחים כאלה!
ומה שהכי מטריד זה שאני עדיין לא רואה את הסוף של התקופה. חבר טוב שלי הגדיר לי פעם שני סוגים של דיכאונות: דיכאון זמני, שאתה יודע ממה הוא נובע ואתה יודע מתי הוא יסתיים ודיכאון כזה שאתה אולי יודע ממה הוא נובע אבל אתה לא יודע איך לפתור את מה שגורם לדיכאון ובגלל זה אתה גם לא יודע מתי הוא יסתיים. הדיכאון הראשון הוא מעצבן מאד לפעמים אבל הנחמה בו היא שהוא לא הדיכאון השני. זה באמת נורא ואיום להיות בדיכאון מתמשך. אני מסכים איתו. אפשר להתנחם בזה שהדיכאון הזה הוא בוודאי דיכאון זמני ושהוא יעבור ברגע שאני אקבל קצת שינה וזמן פנוי.... אני כבר כל-כך רוצה לקבל את הדברים האלה!! ו... אופס!
...שני התקשרה עכשיו. וסיפרתי לה על הכל. היא תמיד ידעה להרגיע אותי. היא שכנעה אותי שאני עושה סיפור גדול מאד מהכל. שאני סתם עייף ושזה מה שגורם לדיכאון הזה. שאם אני במצב כזה אז היא חוזרת בה והיא מציעה לי קודם כל לישון, גם אם זה יבוא על חשבון עבודות מסוימות. היא צודקת. אני אעשה רק את אחת העבודות. זה לא צריך לקחת לא יותר מדי זמן. אני אעשה אותה מבלי לחשוב על כל הדברים האחרים שיש לי לעשות, כי זה סתם מעכב ומלחיץ אותי... כל הכבוד לה... איך היא הרגיעה אותי. ממש! תרופה פלא!
אני מניח שאני אתחיל לעבוד עכשיו...
החלטיות!! אני חייב החלטיות!! אני מכיר הרבה ילדים שהצליחו להתמודד עם בית-ספר גם כשהם רב הזמן לא היו שם. למה אני מהסס בכל פעם שאני חושב על להבריז? פה ושם אני מקבל הבטחות מחברים שהנוכחות שלי בשיעורים בכלל לא משפיעה על הציון... לא הייתי רוצה לבדוק את הטענה הזאת על ציוני-המגן שלי.
בשבוע שעבר חברה טובה שלי מבית-ספר אמרה לי שהיא אוהבת אותי לבד ואוהבת את שני לבד אבל כשהיא עם שנינו, היא מרגישה מיותרת. אמרתי לה שאני לא רוצה לפגוע בה... היא ילדה חמודה. היא שאלה אותי אם היא באמת מיותרת במצבים האלה. אמרתי לה האמת: כשאני ושני ביחד – אנחנו בדרך-כלל לא זקוקים לאף אחד אחר. אבל זה לא אומר שאנחנו שנינו לא רוצים להיות עם עוד מישהו לפעמים. וזה לא אומר שכל אחד מאתנו לא אוהב אותה ולא אוהב להיות איתה. היא אמרה שהיא מרגישה שאין לה ברירה אלא לקבל את זה. אמרתי לה שאני מצטער ושוב הדגשתי לה כמה אני ושני אוהבים אותה.
עזבתי את זה, תוך שעה כבר התעסקתי במשהו אחר, עם הרהורים קלים על השיחה הזאת. גם אני מכיר את ההרגשה הזאת – מיותר, לא שייך. גם אני מכיר שני חברים טובים מאד שקורה לפעמים שאני מרגיש שהם רק אחד עם השני, לא איתי ולא עם שני. זה מן בסיס משותף שיש להם ביחד וקשה להבין על מה הם מדברים... אפשר להבין למה זה קורה, אבל זה אף פעם לא נעים. אז ככה, היא תצטרך לקבל את זה שלי ולשני יש את הבסיס הזה ולפעמים אנחנו גורמים לאנשים שלידנו להרגיש מיותרים, אבל זה לא אומר שזה יהיה לה נעים להרגיש ככה. אין ברירה... ואי-אפשר להאשים לא אותי ואת שני ולא את שני החברים שלנו. וחוץ מזה – זה לא מוחלט! אפשר עדיין להיות איתי ועם שני. הנה – רב הזמן אני ושני מסתדרים עם השניים האלה שאנחנו מכירים ואפילו נהנים איתם ממש.
המשימות לבית הספר רק הולכות ומתרבות וכל אחת מהן נראית ארוכה כל-כך ומסובכת שלמי יש כוח לעשות אותה! הנה היום נתקעתי עם ארבע דברים שאני צריך לעשות עכשיו ומיד, לא מחר!! לא לא! מחר כבר אני אצטרך להגיש את זה! אי-אפשר לדחות דברים! זה הורג אותי! כבר שקלתי שלא להגיש עבודה אחת ופשוט לקבל עליה אפס, שני אמרה שלא כדאי לי. אבל לפי הקצב שבו מתגלגלים העניינים, אני חושב שזה מה שיהיה... ואני רק יכול לקוות שזה לא ישפיע לי משמעותית על הציון. זה די הגיוני שזה לא ישפיע (נכון?).
ואם לא די בכך, אבא שלי- גררררר..... טיפש טיפש טיפש!! "למה אתה לא מסדר את החדר?" למה אתה לא מצליח להתעורר בבוקר?" "למה אתה מכין את המערכת בבוקר?" והדבר החדש הזה – תורנות. כן כן, לאבא יש שיטה חדשה לסדר בבית, שיטה די טובה. בכל יום אחד האחים יהיה אחראי על הכנסת הכלים המלוכלכים למדיח, על סדר במטבח, בפינת-האוכל ובסלון ואם צריך אז גם לשאוב את השטיח. הכל טוב ויפה? אבל רק לאחים הקטנים שלי!! בגילאים שלהם, הם מסיימים את כל שיעורי הבית תוך חצי שעה ויוצאים לרכב על אופניים בשכונה. למה אני צריך להשתתף בכל הדברים האלה?? אז הנה! יש לי יום פנוי. אני חוזר מבית-הספר ואין לי שום יציאה נוספת מהבית. "אז היום אתה עושה תורנות" הוא אמר לי בבוקר באוטו, "בסדר" פלטתי מבלי בכלל לדעת מה מצפה לי היום. לא ניקיתי, לא סידרתי ואימא הגיעה הביתה לתוך בלגאן. עכשיו הם יצאו לסופר ואבא אמר לי שהוא מצפה ממני לנקות ולסדר עד שהם יחזרו.... אולי הוא לא אמר לי ככה בדיוק. הוא אמר: "כשנחזור אימא תעשה את מה שאתה היית אמור לעשות בתורנות שלך". במילים אחרות – "אתה לא תיתן לאימא שלך המסכנה לעשות את העבודה במקומך, נכון? עשה את העבודה מיד ואם לא – אני אכעס כל-כך ואני אבוא לך לחדר ואעשה לך נאום כאילו אני כזה אדם חכם!!!" או בניסוח מקוצר "סדר נקה ודָגֶם – מיד!!".
החדר שלי מבולגן כבר שבוע שלם. בכל פעם שאבי הטיפש נכנס לחדר הוא חייב לדרוש ממני לסדר. אז אני אומר לו שאין לי זמן ושאני אסדר כשיהיה לי. אז הוא אומר שאם אין לי זמן אז אני צריך להפסיק לדבר עם החברים בטלפון. "הזָנַנוֹת שלך", הוא קורא לחברים שלי כשהוא אומר לי להפסיק לדבר איתם בטלפון. רק במשפט הספציפי הזה הם זוכים לכינוי כל-כך שופע-חוכמה. ובכל פעם הוא אומר את זה כאילו הוא שוכח שכבר צעקתי עליו בפעם הקודמת שהוא אמר לי את זה. שהוכחתי לו שלא דיברתי עם חברים כבר ימים שלמים. בחיי שיש אנשים מאד קרובים אליי שאני מתגעגע אליהם!! הוא פשוט טיפש ודפוק!! ואני אמשיך לקרוא לו ככה בכל פעם שהוא עושה לי קטעים מסריחים כאלה!
ומה שהכי מטריד זה שאני עדיין לא רואה את הסוף של התקופה. חבר טוב שלי הגדיר לי פעם שני סוגים של דיכאונות: דיכאון זמני, שאתה יודע ממה הוא נובע ואתה יודע מתי הוא יסתיים ודיכאון כזה שאתה אולי יודע ממה הוא נובע אבל אתה לא יודע איך לפתור את מה שגורם לדיכאון ובגלל זה אתה גם לא יודע מתי הוא יסתיים. הדיכאון הראשון הוא מעצבן מאד לפעמים אבל הנחמה בו היא שהוא לא הדיכאון השני. זה באמת נורא ואיום להיות בדיכאון מתמשך. אני מסכים איתו. אפשר להתנחם בזה שהדיכאון הזה הוא בוודאי דיכאון זמני ושהוא יעבור ברגע שאני אקבל קצת שינה וזמן פנוי.... אני כבר כל-כך רוצה לקבל את הדברים האלה!! ו... אופס!
...שני התקשרה עכשיו. וסיפרתי לה על הכל. היא תמיד ידעה להרגיע אותי. היא שכנעה אותי שאני עושה סיפור גדול מאד מהכל. שאני סתם עייף ושזה מה שגורם לדיכאון הזה. שאם אני במצב כזה אז היא חוזרת בה והיא מציעה לי קודם כל לישון, גם אם זה יבוא על חשבון עבודות מסוימות. היא צודקת. אני אעשה רק את אחת העבודות. זה לא צריך לקחת לא יותר מדי זמן. אני אעשה אותה מבלי לחשוב על כל הדברים האחרים שיש לי לעשות, כי זה סתם מעכב ומלחיץ אותי... כל הכבוד לה... איך היא הרגיעה אותי. ממש! תרופה פלא!
אני מניח שאני אתחיל לעבוד עכשיו...
