מאז ומתמיד היה בי את החשש שמא אני נגרר, שמא כל פעולה שאני מבצע היא רק בעקבות פעולה של מישהו אחר. שכל החלטה שאני מחליט, שכל מחשבה שעוברת לי בראש, היא רק בגלל מחשבה של מישהו אחר. אני חושב שזה קורה בגלל תקופת היסודי שלי. הכרתי אז שתי ילדות, מטופשות בבסיסן, שאחת הייתה דומיננטית והשניה הייתה נגררת מובהקת. המטופשת השניה הייתה חברה די טובה שלי (עד שהבנתי שהיא מטופשת), והמטופשת השניה.... עליה תמיד גיחכתי... מן גיחוך כזה שנבע מכך שכל דבר שהמטופשת השניה אמרה היה כחיקוי עלוב של המטופשת הראשונה.
היום שתי המטופשות גדלו להן. הראשונה נשארה מטופשת מתונה. השנייה הפסיקה להיגרר אחרי המטופשת הראשונה אבל אפשר לשמוע בטון הדיבור שלה שהיא לא באמת מאמינה בכל מה שהיא... והופס! נסחפתי קצת עם הסיפור הזה. בכל אופן, זאת הסיבה לחשש הזה.
יש הבדל דק מאד בין דמיון שנוצר בין חברים, כי הם אחד עם השני הרבה זמן, לבין דמיון שנוצר בין חברים, כי אחד מהם נגרר אחרי השני. לי ולשני יש הרבה קווי-דמיון, בהרבה תחומים. אני חושב שיש לנו אפילו את אותו קו-מחשבתי. ויש גם הבדלים, כמובן: שני יותר חזקה ויותר דומיננטית בחברה בעוד שאני נוטה לשתוק, שני היא יותר טיפוס שמגיב למה שקורה סביבו. ...בעוד שאני נוטה לשתוק.
לדעתי, הדרך של שני היא הדרך הנכונה, שלסוף היא משתלמת גם בשבילה וגם בשביל האנשים סביבה. הרי עדיף להיות פעיל ומעניין מאשר שתקן, משעמם ומשועמם. עדיף שיהיה לך מה להגיד לגבי דברים, מאשר להישאר פסיבי. וכאן מגיע המשפט המתבקש, הפתרון האולטימטיבי: "זה תלוי רק בך!". כן, גם היועצת וגם שני יודעות שיש לי את הבעיה הזאת. אין פתרון קסם. זה תלוי רק בי. פשוט נהדר... זה לא משפר לי את ההרגשה וזה די חבל שזה תלוי בי!!
לא פעם קרה לי שהבנתי שאנשים המסתכלים עליי ועל שני מהצד חושבים שאני נגרר אחריה. נורא מזה – שהיא גוררת אותי, מושכת אותי באוזן. פוקדת עליי מה לומר ומה לא. שולטת עליי. כמובן שזה לא נכון. היא לא גוררת אותי והיא לא מכריחה אותי לעשות שום דבר. השאלה היא... האם אני זה שנגרר? מה יש בי שגורם לאנשים לחשבו שאני נגרר? גם כשהייתי עם אילן שמעתי את אותן אמירות. ההורים שלי אף-פעם לא האמינו לי שיש לי חלק פעיל בקשר עם אדם.
בשיחה עם היועצת היא אמרה לי שזה בגלל החזות שלי. אני משדר חוסר-ביטחון. בחטיבה הייתה הולך שפוף, כמעט כמו גיבן. כולם היו נמוכים ממני ובכלל לא רציתי להתבלט. היום כמעט כולם בגובה שלי, ואפילו יותר מזה. והייתה תקופה ארוכה שהשתקמתי מהשפיפות. ובכל זאת, כנראה שנשאר בי משהו שפוף ומתרפס. משהו, שליד העמידה היציבה והבטוחה של שני, גורם לאנשים לחשוב שהיא הדומיננטית בקשר. ומי בכלל אמר שיש בכל קשר צד דומיננטי?!
כל זה טוב ויפה. כי לא איכפת לי מכל מה שהאנשים שלא מכירים אותי ואת שני אומרים! כל עוד אני בטוח שהם לא צודקים... בזמן האחרון, עלה בי החשד שמא אני באמת אחד כזה – נגרר. גרסה שונה של המטופשת ההיא. שזה מה שאנשים רואים בי, כי אני שקוף.
לאחרונה שני נקטה עמדה, שנוגעת להרבה מאד אנשים. היא החליטה שהיא מעונינת לצאת ממסגרת מסוימת שהיא ואני נמצאים בה. זאת מסגרת שאני תמיד ראיתי בה כמשהו שאני ושני יכולים ליהנות בה ביחד ולפרוש ממנה כשלא מתאים לנו. אני יודע את הסיבות שלה, הן סיבות אישיות שנוגעות רק ליחסים בינה לבין האנשים במסגרת. אבל המצב הוא יותר גרוע – אני מבין את הסיבות שלה עד כדי כך שעלה בי חשק עז לעשות כמוה ולצאת מהמסגרת הזאת. זהו! זה כבר לא בילוי שלי ושל שני ואני לא רוצה לעשות את זה לבד. עכשיו אני בצרה. איך זה יראה אם פתאום אני אעשה בדיוק את אותו הצעד שהיא עשתה? כמה חדל-אישים אני יכול להיות?
אני פוחד. מאד לעשות את הצעד הזה. אני מפחד שאני אוכיח לאנשים שאני העתק זול שלה. אני מפחד שאני אוכיח לעצמי שאני לא שווה כלום, שאין לי דעה משל עצמי. אפשר להבין את זה, אני הרגשתי חלק מהמסגרת הזאת כל עוד שני הייתה חלק ממנה.ועכשיו, אני רוצה לצאת. לא רוצה להישאר שם לבדי! אין שם אף-אחד שאני מעריך יותר מדי! אפילו לא אדם אחד שאני נהנה להיות איתו. אבל אני לא יכול לומר את הסיבה הזאת. אם אני אפרוש, אני פשוט לא אוכל לתת סיבה. מה אנשים יחשבו עליי? מה הם יחשבו על שני?
כמו ילד בכיתה ב' שמונח תחת לחץ חברתי! חשבתי שאני כבר מאחורי זה. אני פשוט צריך לחפש הוכחות שאני לא שום נגרר. שיש פעולות שאני עושה מהחלטות שלי. שאני לפעמים יוזם בעצמי. אני צריך לשדר יותר כוח, יותר עוצמה. שאף-אחד לא יצליח לערער לי את הביטחון. שידעו שאני סגור על עצמי ושההתנהגות שלי לא מוכתבת על-ידי ההתנהגות של שני. אני חייב לבדוק את הצעדים שלי, לבדוק אם אני לא סתם נבהל... חייב!
היום שתי המטופשות גדלו להן. הראשונה נשארה מטופשת מתונה. השנייה הפסיקה להיגרר אחרי המטופשת הראשונה אבל אפשר לשמוע בטון הדיבור שלה שהיא לא באמת מאמינה בכל מה שהיא... והופס! נסחפתי קצת עם הסיפור הזה. בכל אופן, זאת הסיבה לחשש הזה.
יש הבדל דק מאד בין דמיון שנוצר בין חברים, כי הם אחד עם השני הרבה זמן, לבין דמיון שנוצר בין חברים, כי אחד מהם נגרר אחרי השני. לי ולשני יש הרבה קווי-דמיון, בהרבה תחומים. אני חושב שיש לנו אפילו את אותו קו-מחשבתי. ויש גם הבדלים, כמובן: שני יותר חזקה ויותר דומיננטית בחברה בעוד שאני נוטה לשתוק, שני היא יותר טיפוס שמגיב למה שקורה סביבו. ...בעוד שאני נוטה לשתוק.
לדעתי, הדרך של שני היא הדרך הנכונה, שלסוף היא משתלמת גם בשבילה וגם בשביל האנשים סביבה. הרי עדיף להיות פעיל ומעניין מאשר שתקן, משעמם ומשועמם. עדיף שיהיה לך מה להגיד לגבי דברים, מאשר להישאר פסיבי. וכאן מגיע המשפט המתבקש, הפתרון האולטימטיבי: "זה תלוי רק בך!". כן, גם היועצת וגם שני יודעות שיש לי את הבעיה הזאת. אין פתרון קסם. זה תלוי רק בי. פשוט נהדר... זה לא משפר לי את ההרגשה וזה די חבל שזה תלוי בי!!
לא פעם קרה לי שהבנתי שאנשים המסתכלים עליי ועל שני מהצד חושבים שאני נגרר אחריה. נורא מזה – שהיא גוררת אותי, מושכת אותי באוזן. פוקדת עליי מה לומר ומה לא. שולטת עליי. כמובן שזה לא נכון. היא לא גוררת אותי והיא לא מכריחה אותי לעשות שום דבר. השאלה היא... האם אני זה שנגרר? מה יש בי שגורם לאנשים לחשבו שאני נגרר? גם כשהייתי עם אילן שמעתי את אותן אמירות. ההורים שלי אף-פעם לא האמינו לי שיש לי חלק פעיל בקשר עם אדם.
בשיחה עם היועצת היא אמרה לי שזה בגלל החזות שלי. אני משדר חוסר-ביטחון. בחטיבה הייתה הולך שפוף, כמעט כמו גיבן. כולם היו נמוכים ממני ובכלל לא רציתי להתבלט. היום כמעט כולם בגובה שלי, ואפילו יותר מזה. והייתה תקופה ארוכה שהשתקמתי מהשפיפות. ובכל זאת, כנראה שנשאר בי משהו שפוף ומתרפס. משהו, שליד העמידה היציבה והבטוחה של שני, גורם לאנשים לחשוב שהיא הדומיננטית בקשר. ומי בכלל אמר שיש בכל קשר צד דומיננטי?!
כל זה טוב ויפה. כי לא איכפת לי מכל מה שהאנשים שלא מכירים אותי ואת שני אומרים! כל עוד אני בטוח שהם לא צודקים... בזמן האחרון, עלה בי החשד שמא אני באמת אחד כזה – נגרר. גרסה שונה של המטופשת ההיא. שזה מה שאנשים רואים בי, כי אני שקוף.
לאחרונה שני נקטה עמדה, שנוגעת להרבה מאד אנשים. היא החליטה שהיא מעונינת לצאת ממסגרת מסוימת שהיא ואני נמצאים בה. זאת מסגרת שאני תמיד ראיתי בה כמשהו שאני ושני יכולים ליהנות בה ביחד ולפרוש ממנה כשלא מתאים לנו. אני יודע את הסיבות שלה, הן סיבות אישיות שנוגעות רק ליחסים בינה לבין האנשים במסגרת. אבל המצב הוא יותר גרוע – אני מבין את הסיבות שלה עד כדי כך שעלה בי חשק עז לעשות כמוה ולצאת מהמסגרת הזאת. זהו! זה כבר לא בילוי שלי ושל שני ואני לא רוצה לעשות את זה לבד. עכשיו אני בצרה. איך זה יראה אם פתאום אני אעשה בדיוק את אותו הצעד שהיא עשתה? כמה חדל-אישים אני יכול להיות?
אני פוחד. מאד לעשות את הצעד הזה. אני מפחד שאני אוכיח לאנשים שאני העתק זול שלה. אני מפחד שאני אוכיח לעצמי שאני לא שווה כלום, שאין לי דעה משל עצמי. אפשר להבין את זה, אני הרגשתי חלק מהמסגרת הזאת כל עוד שני הייתה חלק ממנה.ועכשיו, אני רוצה לצאת. לא רוצה להישאר שם לבדי! אין שם אף-אחד שאני מעריך יותר מדי! אפילו לא אדם אחד שאני נהנה להיות איתו. אבל אני לא יכול לומר את הסיבה הזאת. אם אני אפרוש, אני פשוט לא אוכל לתת סיבה. מה אנשים יחשבו עליי? מה הם יחשבו על שני?
כמו ילד בכיתה ב' שמונח תחת לחץ חברתי! חשבתי שאני כבר מאחורי זה. אני פשוט צריך לחפש הוכחות שאני לא שום נגרר. שיש פעולות שאני עושה מהחלטות שלי. שאני לפעמים יוזם בעצמי. אני צריך לשדר יותר כוח, יותר עוצמה. שאף-אחד לא יצליח לערער לי את הביטחון. שידעו שאני סגור על עצמי ושההתנהגות שלי לא מוכתבת על-ידי ההתנהגות של שני. אני חייב לבדוק את הצעדים שלי, לבדוק אם אני לא סתם נבהל... חייב!
