משהו עובר עליי. משהו ענק ומטריד, ואני לא מצליח לעצור את זה. מן תחושה מעצבנת. אני חושש שאני הולך ומאבד את השפיות שלי... באמת משתגע! התחלתי בזמן האחרון לחשוב על הילדות שלי, היסודי, החטיבה ואז חשבתי על התיכון ועל איך שהשתניתי, ו(מן הסתם) הגעתי למסקנות לא נעימות. הפכתי לְתָלוּש. אני לא מוצא את עצמי עם אף אחד חוץ מהבודדים שאני איתם עכשיו. אני לא מביע שום נכונות להתקרב לאנשים, להכיר אנשים לעומק. אני חי בבועה משלי, ומחניק לי שם. אני הולך ומתמלא ברגשי-נחיתות שכמה שאני לא מנסה הם עדיין רודפים אותי. אפילו בהליכה פשוטה אני מתקשה, כמו מפגר. אני פשוט לא מצליח להרגיש נינוח. אני חושב יותר מדי, יותר מדי! וזה מטריף אותי!
רבתי עם אבא הבוקר, ריב גדול על כלום. הוא התחיל. הוא נכנס לחדר של אחותי הקטנה, היו שם נעל פה ונעל שם אבל פחות או יותר היה מסודר. ואז לפתע פתאום הוא התחיל לצעוק כמו אידיוט על כולנו, כל האחים וגם על אימא, שאנחנו "פרזיטים" (ככה זה התחיל) ושאנחנו "בני זונות" (ככה מיד זה המשיך) וש"הוא יחנך אותנו", והוא "יעשה לנו בושות עם החברים שלנו" והוא "יקבור אותנו" והוא והוא והוא.... כמה איומים, איזה פה מלוכלך. טיפש טיפש טיפש!!! והוא גם לא יודע מתי להפסיק (או מתי בכלל לא להתחיל), גם כשהוא הסיע אותנו לבית ספר הוא צעק וצעק, והוא צעק כשהאחים שלי ירדו מהאוטו. אז התחלתי לדבר "די אבא מספיק עם זה, מה זה המילים האלה??". "ככה אני מדבר!! לא טוב לך אתה יכול מצדי לעזוב את הבית וללכת לחיות עם בן-זוג". אוךךך! כה טיפש! אז הראיתי לו שגם אני יודע לצעוק ודרשתי לרדת מהאוטו. הוא השתנק במקום, הוא לא ציפה לזה, חשב שהוא יכול לצעוק כמה שהוא רוצה ושאני אשתוק. אז עכשיו הוא שתק והתעקש בכל זאת לקחת אותי לבית-ספר. והמשכנו את הנסיעה בשקט, בלי בלבולי שכל. אמרתי "ביי" וירדתי מהאוטו. הלכתי לבית ספר מבולבל, אחרי השיעור הראשון כבר נרגעתי ואז שני הגיעה. כשהיא איתי אני שוכח מכל הצרות שלי, אני רק צוחק ונהנה איתה. אמנם לא סיפרתי לה על מה שקרה אותו בוקר אבל זה מה שהייתי צריך באותו רגע, לצחוק ולשכוח מזה.
חזרתי הביתה רק בערב, ובכל-זאת בדרך הביתה נזכרתי בכמה שאני כועס. התחלתי לחשוב ולחשוב. הגעתי הביתה, האידיוט לא היה שם. סיפרתי הכל לאימא. וכעסתי, ואמרתי שאם הוא ימשיך לעשות ככה אני פשוט אתנתק מהמשפחה. היא ענתה "אתה רק מחפש סיבה להתנתק מהמשפחה!", אמרתי לה שממש לא, ושזה פשוט לא מתאים לי ושאני לא צריך להקשיב לדיבורים המסריחים של אבא. אני לא כמו האחים הקטנים שאין להם כל-כך ברירה. אני יכול ללכת ברגל, אני יכול להשיג עבודה, אני יכול להתרחק מהמשפחה לחלוטין. ....אני תמיד מרגיש רגשות אשם אחרי שאני מדבר ככה לאימא. היא אישה מאד מלנכולית ופסימית ודברים כאלה רק מוסיפים לאומללות שלה. אבל הייתי חייב להתפרץ, הייתי חייב לומר משהו! בסוף היום הבנתי שהוא התקשר אליי שעתיים אחרי שהוא הוריד אותי מהאוטו כדי להתנצל. מרגיז אבל אני יודע שאני אסלח לו, מה יהיה מחר בבוקר?
מוזר. תלוש. זה מרגיז אותי לחשוב עליי בצורה כזאת. הרי עד לא מזמן אהבתי את זה, עד לא מזמן חשבתי שהחברה שסביבנו מורכבת מדפוקים ושאני הנורמאלי. פתאום אני מסתכל סביבי ואני חושב לכולם כבר יש או הייתה בת-זוג, כולם שמחים וצוחקים ואין להם בעיה אחד עם השני. זהו... אני פשוט... סיסי, כן זה מה שאני. בשבוע שעבר אני ואבא (האידיוט) קנינו משהו חדש לבית. אבא היה בכל ה"סחבקיה" עם המוכר ואני פשוט לא הצלחתי להגיע לדבר כזה. אז מצאתי עוד משהו, משהו קטן וזול שרציתי בשבילי, וביקשתי מהמוכר שיביא לי את זה. אבא התחיל לומר "תן את זה כמתנה, 'אחי'!", ואני התחלתי להשתיק אותו, כי לא היה נעים לי, אבל המוכר כבר הספיק לשמוע והוסיף לי את המשהו הזה בחינם. והסיפור הזה לא נגמר בזה. יומיים אח"כ אבא ביקש שאני אתקשר לחנות כדי לבדוק אם מה שהזמנו הגיע. התקשרתי ושאלתי בגמגום. "אין" אמר הקול הקר מהצד השני "בסדר, תודה!", אמרתי בתמימות וניתקתי. כשסיפרתי את זה לאבא הוא שאל אותי למה לא התעקשתי לקבל את זה היום, אמרתי לו שזה פשוט בגלל שאמרו לי שאין. אז אבא לקח את הפלאפון שלו והתקשר לחנות, הוא ביקש את המוכר הזה שהוא הסתחבק איתו, וכבר באותו יום הוא הביא את זה. זה קרה עוד כמה פעמים עם אותה חנות (קנינו מהם הרבה דברים, למען האמת) ותמיד אבא הצליח להוציא מהם את מה שאני לא הצלחתי. "חוכמת רחוב", ככה אבא שלי ואחי הגדול קוראים לזה. אין לא את זה.
כנראה שאני סוג של נחנח. זה לא כמו בכיתה ט' שאילן הוא היה היחיד בשכבה שיצא עם בנות, עכשיו כמעט לכולם יש. אני עוד מעט מגיע לגיל 18 ואני אפילו לא יודע מה זה להתנשק, בתול מכל הבחינות. אני יודע שאני נורא מכליל ושהרבה אנשים נמצאים במצב שלי גם בגילאים יותר מאוחרים, אבל בכל זאת, זה מציק לי. אני פשוט לא רוצה להיות כלומניק.
בשבוע האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על אילן, זה התחיל בגלל משהו שקרה לו, משהו איום ונורא. אני כל הזמן תוהה מה שלומו ואיך הוא מתמודד. למרות שכבר שנה לא דיברתי איתו כי הגעתי למסקנה שהוא מניאק ולמרות שאין בינינו שום יחסים אמיתיים כבר מסוף כיתה ט', נורא רציתי להיות שם בשבילו. אני חולם עליו בלילות, חולם שהוא בוכה. זה עוד קטע מטורף. כבר התקשרתי אליו פעם אחת והשארתי לו הודעה. אני לא באמת יודע מה לומר לו. שני אומרת שאין מה לומר במקרים כאלה. שני צודקת. בינתיים אני לא מתקשר אליו, אבל גם העניין הזה מעט מטריד. אני פשוט אתקשר אליו.
אני קוטר? בטח כל מי שקורא את הפרקים שלי חושב שכן. אני קוטר :-/. נראה מה יהיה כשאני אלך לצבא. יש לי תחושה שברגע שאני אצא מהבית הזה הכול יהיה יותר פשוט. אני הרבה פעמים מתחרט שכתבתי משהו אחרי שכתבתי אותו, אני קורא את הפרק וחושב שזה טיפשי, אפשר להוסיף את זה לרשימת הטירופים שלי. יש עוד דברים שרציתי לכתוב (ולהתחרט שכתבתי אותם אחרי זה) אבל הם פשוט ברחו לי מהראש.
רבתי עם אבא הבוקר, ריב גדול על כלום. הוא התחיל. הוא נכנס לחדר של אחותי הקטנה, היו שם נעל פה ונעל שם אבל פחות או יותר היה מסודר. ואז לפתע פתאום הוא התחיל לצעוק כמו אידיוט על כולנו, כל האחים וגם על אימא, שאנחנו "פרזיטים" (ככה זה התחיל) ושאנחנו "בני זונות" (ככה מיד זה המשיך) וש"הוא יחנך אותנו", והוא "יעשה לנו בושות עם החברים שלנו" והוא "יקבור אותנו" והוא והוא והוא.... כמה איומים, איזה פה מלוכלך. טיפש טיפש טיפש!!! והוא גם לא יודע מתי להפסיק (או מתי בכלל לא להתחיל), גם כשהוא הסיע אותנו לבית ספר הוא צעק וצעק, והוא צעק כשהאחים שלי ירדו מהאוטו. אז התחלתי לדבר "די אבא מספיק עם זה, מה זה המילים האלה??". "ככה אני מדבר!! לא טוב לך אתה יכול מצדי לעזוב את הבית וללכת לחיות עם בן-זוג". אוךךך! כה טיפש! אז הראיתי לו שגם אני יודע לצעוק ודרשתי לרדת מהאוטו. הוא השתנק במקום, הוא לא ציפה לזה, חשב שהוא יכול לצעוק כמה שהוא רוצה ושאני אשתוק. אז עכשיו הוא שתק והתעקש בכל זאת לקחת אותי לבית-ספר. והמשכנו את הנסיעה בשקט, בלי בלבולי שכל. אמרתי "ביי" וירדתי מהאוטו. הלכתי לבית ספר מבולבל, אחרי השיעור הראשון כבר נרגעתי ואז שני הגיעה. כשהיא איתי אני שוכח מכל הצרות שלי, אני רק צוחק ונהנה איתה. אמנם לא סיפרתי לה על מה שקרה אותו בוקר אבל זה מה שהייתי צריך באותו רגע, לצחוק ולשכוח מזה.
חזרתי הביתה רק בערב, ובכל-זאת בדרך הביתה נזכרתי בכמה שאני כועס. התחלתי לחשוב ולחשוב. הגעתי הביתה, האידיוט לא היה שם. סיפרתי הכל לאימא. וכעסתי, ואמרתי שאם הוא ימשיך לעשות ככה אני פשוט אתנתק מהמשפחה. היא ענתה "אתה רק מחפש סיבה להתנתק מהמשפחה!", אמרתי לה שממש לא, ושזה פשוט לא מתאים לי ושאני לא צריך להקשיב לדיבורים המסריחים של אבא. אני לא כמו האחים הקטנים שאין להם כל-כך ברירה. אני יכול ללכת ברגל, אני יכול להשיג עבודה, אני יכול להתרחק מהמשפחה לחלוטין. ....אני תמיד מרגיש רגשות אשם אחרי שאני מדבר ככה לאימא. היא אישה מאד מלנכולית ופסימית ודברים כאלה רק מוסיפים לאומללות שלה. אבל הייתי חייב להתפרץ, הייתי חייב לומר משהו! בסוף היום הבנתי שהוא התקשר אליי שעתיים אחרי שהוא הוריד אותי מהאוטו כדי להתנצל. מרגיז אבל אני יודע שאני אסלח לו, מה יהיה מחר בבוקר?
מוזר. תלוש. זה מרגיז אותי לחשוב עליי בצורה כזאת. הרי עד לא מזמן אהבתי את זה, עד לא מזמן חשבתי שהחברה שסביבנו מורכבת מדפוקים ושאני הנורמאלי. פתאום אני מסתכל סביבי ואני חושב לכולם כבר יש או הייתה בת-זוג, כולם שמחים וצוחקים ואין להם בעיה אחד עם השני. זהו... אני פשוט... סיסי, כן זה מה שאני. בשבוע שעבר אני ואבא (האידיוט) קנינו משהו חדש לבית. אבא היה בכל ה"סחבקיה" עם המוכר ואני פשוט לא הצלחתי להגיע לדבר כזה. אז מצאתי עוד משהו, משהו קטן וזול שרציתי בשבילי, וביקשתי מהמוכר שיביא לי את זה. אבא התחיל לומר "תן את זה כמתנה, 'אחי'!", ואני התחלתי להשתיק אותו, כי לא היה נעים לי, אבל המוכר כבר הספיק לשמוע והוסיף לי את המשהו הזה בחינם. והסיפור הזה לא נגמר בזה. יומיים אח"כ אבא ביקש שאני אתקשר לחנות כדי לבדוק אם מה שהזמנו הגיע. התקשרתי ושאלתי בגמגום. "אין" אמר הקול הקר מהצד השני "בסדר, תודה!", אמרתי בתמימות וניתקתי. כשסיפרתי את זה לאבא הוא שאל אותי למה לא התעקשתי לקבל את זה היום, אמרתי לו שזה פשוט בגלל שאמרו לי שאין. אז אבא לקח את הפלאפון שלו והתקשר לחנות, הוא ביקש את המוכר הזה שהוא הסתחבק איתו, וכבר באותו יום הוא הביא את זה. זה קרה עוד כמה פעמים עם אותה חנות (קנינו מהם הרבה דברים, למען האמת) ותמיד אבא הצליח להוציא מהם את מה שאני לא הצלחתי. "חוכמת רחוב", ככה אבא שלי ואחי הגדול קוראים לזה. אין לא את זה.
כנראה שאני סוג של נחנח. זה לא כמו בכיתה ט' שאילן הוא היה היחיד בשכבה שיצא עם בנות, עכשיו כמעט לכולם יש. אני עוד מעט מגיע לגיל 18 ואני אפילו לא יודע מה זה להתנשק, בתול מכל הבחינות. אני יודע שאני נורא מכליל ושהרבה אנשים נמצאים במצב שלי גם בגילאים יותר מאוחרים, אבל בכל זאת, זה מציק לי. אני פשוט לא רוצה להיות כלומניק.
בשבוע האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על אילן, זה התחיל בגלל משהו שקרה לו, משהו איום ונורא. אני כל הזמן תוהה מה שלומו ואיך הוא מתמודד. למרות שכבר שנה לא דיברתי איתו כי הגעתי למסקנה שהוא מניאק ולמרות שאין בינינו שום יחסים אמיתיים כבר מסוף כיתה ט', נורא רציתי להיות שם בשבילו. אני חולם עליו בלילות, חולם שהוא בוכה. זה עוד קטע מטורף. כבר התקשרתי אליו פעם אחת והשארתי לו הודעה. אני לא באמת יודע מה לומר לו. שני אומרת שאין מה לומר במקרים כאלה. שני צודקת. בינתיים אני לא מתקשר אליו, אבל גם העניין הזה מעט מטריד. אני פשוט אתקשר אליו.
אני קוטר? בטח כל מי שקורא את הפרקים שלי חושב שכן. אני קוטר :-/. נראה מה יהיה כשאני אלך לצבא. יש לי תחושה שברגע שאני אצא מהבית הזה הכול יהיה יותר פשוט. אני הרבה פעמים מתחרט שכתבתי משהו אחרי שכתבתי אותו, אני קורא את הפרק וחושב שזה טיפשי, אפשר להוסיף את זה לרשימת הטירופים שלי. יש עוד דברים שרציתי לכתוב (ולהתחרט שכתבתי אותם אחרי זה) אבל הם פשוט ברחו לי מהראש.
