הייתה לי שיחה ארוכה ומתישה עם ההורים.
כן, אני כבר די גדול... אז למה אני עדיין מרגיש כמו ילד בכיתה ז'? עכשיו פתאום צצות בעיות חדשות ובמרכזן – *הצבא*. עד לא מזמן, חשבתי שהכל יהיה פשוט. הייתי מיועד למודיעין. וחשבתי לעצמי – "כמה טוב! גם בסיסים סגורים ונוחים וגם לא קרבי". אבל השמחה שלי הייתה מוקדמת. בשלב מאד מאוחר נודע לי שהועפתי מהמודיעין. איזו חוצפה! להעיף? אותי??! למה?.
אחרי שנזרקים מהמודיעין, צריכים להתמודד מול לשכת הגיוס – גוף אטום וחסר כל סמכויות שהצבא הציב כנגד אנשים כמוני. פרופיל קרבי – איזה מונח טיפשי. טוב... אולי זאת לא ההגדרה. אבל אני חושב שכדי להגדיר אדם כקרבי צריך כל כך הרבה יותר מגוף בריא. אמנם לצערי הרב, לשכת הגיוס לא מוכנה אפילו לשמוע על ללכת ליחידות לא קרביות אלא אם אני אוריד פרופיל.
אז מה עושים? במקרה שלי – קודם כל נכנסים למצוקה. בשנה האחרונה גיליתי שממש ניתן לראות את המצוקה על הפנים שלי. ישבתי באוטובוס, מהורהר במצוקותיי, כשלפתע הופיעה לה השתקפות מטושטשת שלי באחת המראות. הגבות שלי היו מכווצות והייתה לי מן הבעה של חוסר נוחות על הפנים. עוד סימן להבעת המצוקה החיצונית שלי הוא שהיועצת ביקשה לדבר איתי. סיפרתי לה הכל. דבר אחד הוביל לשני והיום אני נמצא בטיפול פסיכולוגי חדש. לא בדיוק טיפול, מעין "היכרות". אני מתכוון להעביר לצבא את הדו"ח של ההיכרות של הפסיכולוג איתי, ואני רוצה שלפי זה הוא יגייס אותי ליחידה לא קרבית (מה שאומר – ירידה בפרופיל).
כמו ששערתי, העניין של שוב ללכת לאגף הפסיכולוגיה לא ממש מצא חן בעיני ההורים שלי. לשניהם צצה האסוציאציה לפסיכולוגית שהלכתי אליה אז, בכיתה י"א, אחרי החשיפה. אז אמנם בהתחלה דוּבַּר על פגישה-שתיים, אבל היום אני כבר לפני הפגישה השישית. הפסיכולוג אומר שזה תהליך ארוך. אני מניח שאם זה היה מסתיים בפגישה-שתיים אז לא הייתי שומע כלום מההורים. אבל עכשיו התחילו הפחדים והחששות והכעסים ושיחות-הנפש ובלה בלה בלה...
אימא – על מה אתם מדברים? הוא עוזר לך? שמעתי מחברים שפסיכולוגים צריכים לעזור לאנשים להשתנות? מה הוא אומר לך?... את זה גם אני יכולתי לומר לך!
אני – אימא! תסמכי עליו שאנחנו מדברים על הדברים הנכונים! כמה פעמים אני צריך לומר לך שאני שם רק לצורך דיאגנוזה ולא לשום טיפול!
אבא – תתקשר אליו עכשיו ותגיד לו שאתה דורש את הדו"ח ואין צורך בפגישות נוספות!
אני – שאימא תתקשר אליו!!
נמאס לי!! נמאס לי להתמודד עם הלחץ שלהם. "אתה ילד בן 18, הגיע הזמן לקצת זוגיות! אתה לא יכול להמשיך להתנזר". הם פשוט לא מבינים... אני בהחלט מתנזר, אבל לא מבנות! ואני לא יודע עד כמה אני באמת מתנזר מבנים. אני פשוט עדיין לא מוכן. אני לא יכול להתמודד עם זה וזה יצטרך לחכות... עד שאני כבר לא אהיה פה. עד שאני אצליח לעבור מכאן ולעזוב. שאני אצליח לראות שאני עצמאי ואין לי שום צורך בהם. אז אני אתחיל לבדוק את עצמי. ובכל החלטה שאני אחליט - אני אדע שגם אם אני מפסיד את הקשר אתם (שזה כבר הפסד ענק), אני לפחות מבוסס ויכול לדאוג לעצמי. זה כל כך מלחיץ אותי לשמוע את אבא אומר ש"זה כבר לא טבעי להיות בגיל 18 ושלא תהיה לך חברה".
בגלל זה גם לא הסכמתי לעתודה. בעיקרון זה יכול להיות נחמד. אפשרות להשתחרר מהצבא עם תואר שני ועם המון ניסיון במקצוע שאני בוחר. זה יכול היה ממש לבסס אותי בחיים. אבל מאד פחדתי מזה שאני בסוף אלמד באוניברסיטה כאן בירושלים ואני אצטרך לסבול את השיחות איתם. עוד סיבה זה להיות תקוע בגוף צבאי עד גיל 26.
"אנחנו לא רוצים שתנסה לרצות אותנו... אנחנו רוצים שתהיה אמיתי! אל תסתיר מאתנו דברים רק בגלל שאבא יכול לכעוס מהם ואימא יכולה לבכות מהם". שטויות במיץ! על מי הם עובדים?! אולי הם באמת מאמינים בזה אבל הם כנראה שכחו איך הם התנהגו אחרי שסיפרתי להם!! מעבר לזה שאבא כעס ואימא בכתה, נכנסנו למשבר הכי טראומתי שיש! כשהם אמרו לי את המשפט הזה עלה על שפתיי חיוך גדול. זה פשוט הצחיק אותי. מי שהיה שומע אותם היה חושב שאפשר לספר להם הכל.
עוד נושא לשיחה שלנו הוא שני. "שני היא ילדה מקסימה ומאד מיוחדת ואנחנו מאד אוהבים אותה אבל הקשר ביניכם לא עושה טוב לא לך ולא לה". "הכל טוב ובסדר ששני חברה שלך אבל זה הזמן לקחת צעד אחורה ולחפש בת זוג אמיתית". הרי אני ושני לא נתנתק אף פעם! אין סיכוי שבעולם! עד כמה שאני אלוף בלנתק (לאבד) קשרים, אני בטוח שזה לא יקרה איתה. ומהמשפטים הכי גרועים: "אתה עושה הכל לפי מה שהיא אומרת לך לעשות" "היא שולטת בך!" "אתה רוצה להיות חבר שלה והיא זאת שלא מסכימה". כל הזמן אני צריך לספק הסברים הגיוניים להכל. נמאס!!!
סיימתי לכתוב את כל הפרק הזה, וכמעט ששלחתי אותו. אבל פתאום הרגשתי צורך עז בלספר קצת טוב על ההורים שלי. אני לא יכול להציג אותם כמפלצות בלבד. בשנה האחרונה היחס שלהם אליי השתפר. כבר אין מצוקה, כבר אין בכי. את (רוב) השאלות הטורדניות של אימא אפשר להרגיע בקצת סרקאזם ולפעמים זה אפילו מצחיק אותה. זאת הייתה שנה מאד חופשייה מבחינת שני. ההורים אפשרו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים... כמובן - עד לגבול הזוגיות וההתבודדות שלי, שם הם מנסים להתערב, ואני מכשיל את הניסיונות שלהם.
אני מקווה שהכל יסתדר בסוף בצבא. אני מקווה שאני אצליח בחיים במידה שאני אוכל לצאת כמה שיותר מהר מהבית ולהתחיל לחיות. זאת תקופה מטורפת שאם בחינת בגרות לא מלחיצה אותי (והן בזמן האחרון בכלל לא) אז ההכנות לקראת הצבא מלחיצות אותי ואם זה לא זה אז זה דבר אחר...
יאללה! אני חייב לחגוג את סיום הלימודים שלי בצורה הגונה. פשוט חייב!
כן, אני כבר די גדול... אז למה אני עדיין מרגיש כמו ילד בכיתה ז'? עכשיו פתאום צצות בעיות חדשות ובמרכזן – *הצבא*. עד לא מזמן, חשבתי שהכל יהיה פשוט. הייתי מיועד למודיעין. וחשבתי לעצמי – "כמה טוב! גם בסיסים סגורים ונוחים וגם לא קרבי". אבל השמחה שלי הייתה מוקדמת. בשלב מאד מאוחר נודע לי שהועפתי מהמודיעין. איזו חוצפה! להעיף? אותי??! למה?.
אחרי שנזרקים מהמודיעין, צריכים להתמודד מול לשכת הגיוס – גוף אטום וחסר כל סמכויות שהצבא הציב כנגד אנשים כמוני. פרופיל קרבי – איזה מונח טיפשי. טוב... אולי זאת לא ההגדרה. אבל אני חושב שכדי להגדיר אדם כקרבי צריך כל כך הרבה יותר מגוף בריא. אמנם לצערי הרב, לשכת הגיוס לא מוכנה אפילו לשמוע על ללכת ליחידות לא קרביות אלא אם אני אוריד פרופיל.
אז מה עושים? במקרה שלי – קודם כל נכנסים למצוקה. בשנה האחרונה גיליתי שממש ניתן לראות את המצוקה על הפנים שלי. ישבתי באוטובוס, מהורהר במצוקותיי, כשלפתע הופיעה לה השתקפות מטושטשת שלי באחת המראות. הגבות שלי היו מכווצות והייתה לי מן הבעה של חוסר נוחות על הפנים. עוד סימן להבעת המצוקה החיצונית שלי הוא שהיועצת ביקשה לדבר איתי. סיפרתי לה הכל. דבר אחד הוביל לשני והיום אני נמצא בטיפול פסיכולוגי חדש. לא בדיוק טיפול, מעין "היכרות". אני מתכוון להעביר לצבא את הדו"ח של ההיכרות של הפסיכולוג איתי, ואני רוצה שלפי זה הוא יגייס אותי ליחידה לא קרבית (מה שאומר – ירידה בפרופיל).
כמו ששערתי, העניין של שוב ללכת לאגף הפסיכולוגיה לא ממש מצא חן בעיני ההורים שלי. לשניהם צצה האסוציאציה לפסיכולוגית שהלכתי אליה אז, בכיתה י"א, אחרי החשיפה. אז אמנם בהתחלה דוּבַּר על פגישה-שתיים, אבל היום אני כבר לפני הפגישה השישית. הפסיכולוג אומר שזה תהליך ארוך. אני מניח שאם זה היה מסתיים בפגישה-שתיים אז לא הייתי שומע כלום מההורים. אבל עכשיו התחילו הפחדים והחששות והכעסים ושיחות-הנפש ובלה בלה בלה...
אימא – על מה אתם מדברים? הוא עוזר לך? שמעתי מחברים שפסיכולוגים צריכים לעזור לאנשים להשתנות? מה הוא אומר לך?... את זה גם אני יכולתי לומר לך!
אני – אימא! תסמכי עליו שאנחנו מדברים על הדברים הנכונים! כמה פעמים אני צריך לומר לך שאני שם רק לצורך דיאגנוזה ולא לשום טיפול!
אבא – תתקשר אליו עכשיו ותגיד לו שאתה דורש את הדו"ח ואין צורך בפגישות נוספות!
אני – שאימא תתקשר אליו!!
נמאס לי!! נמאס לי להתמודד עם הלחץ שלהם. "אתה ילד בן 18, הגיע הזמן לקצת זוגיות! אתה לא יכול להמשיך להתנזר". הם פשוט לא מבינים... אני בהחלט מתנזר, אבל לא מבנות! ואני לא יודע עד כמה אני באמת מתנזר מבנים. אני פשוט עדיין לא מוכן. אני לא יכול להתמודד עם זה וזה יצטרך לחכות... עד שאני כבר לא אהיה פה. עד שאני אצליח לעבור מכאן ולעזוב. שאני אצליח לראות שאני עצמאי ואין לי שום צורך בהם. אז אני אתחיל לבדוק את עצמי. ובכל החלטה שאני אחליט - אני אדע שגם אם אני מפסיד את הקשר אתם (שזה כבר הפסד ענק), אני לפחות מבוסס ויכול לדאוג לעצמי. זה כל כך מלחיץ אותי לשמוע את אבא אומר ש"זה כבר לא טבעי להיות בגיל 18 ושלא תהיה לך חברה".
בגלל זה גם לא הסכמתי לעתודה. בעיקרון זה יכול להיות נחמד. אפשרות להשתחרר מהצבא עם תואר שני ועם המון ניסיון במקצוע שאני בוחר. זה יכול היה ממש לבסס אותי בחיים. אבל מאד פחדתי מזה שאני בסוף אלמד באוניברסיטה כאן בירושלים ואני אצטרך לסבול את השיחות איתם. עוד סיבה זה להיות תקוע בגוף צבאי עד גיל 26.
"אנחנו לא רוצים שתנסה לרצות אותנו... אנחנו רוצים שתהיה אמיתי! אל תסתיר מאתנו דברים רק בגלל שאבא יכול לכעוס מהם ואימא יכולה לבכות מהם". שטויות במיץ! על מי הם עובדים?! אולי הם באמת מאמינים בזה אבל הם כנראה שכחו איך הם התנהגו אחרי שסיפרתי להם!! מעבר לזה שאבא כעס ואימא בכתה, נכנסנו למשבר הכי טראומתי שיש! כשהם אמרו לי את המשפט הזה עלה על שפתיי חיוך גדול. זה פשוט הצחיק אותי. מי שהיה שומע אותם היה חושב שאפשר לספר להם הכל.
עוד נושא לשיחה שלנו הוא שני. "שני היא ילדה מקסימה ומאד מיוחדת ואנחנו מאד אוהבים אותה אבל הקשר ביניכם לא עושה טוב לא לך ולא לה". "הכל טוב ובסדר ששני חברה שלך אבל זה הזמן לקחת צעד אחורה ולחפש בת זוג אמיתית". הרי אני ושני לא נתנתק אף פעם! אין סיכוי שבעולם! עד כמה שאני אלוף בלנתק (לאבד) קשרים, אני בטוח שזה לא יקרה איתה. ומהמשפטים הכי גרועים: "אתה עושה הכל לפי מה שהיא אומרת לך לעשות" "היא שולטת בך!" "אתה רוצה להיות חבר שלה והיא זאת שלא מסכימה". כל הזמן אני צריך לספק הסברים הגיוניים להכל. נמאס!!!
סיימתי לכתוב את כל הפרק הזה, וכמעט ששלחתי אותו. אבל פתאום הרגשתי צורך עז בלספר קצת טוב על ההורים שלי. אני לא יכול להציג אותם כמפלצות בלבד. בשנה האחרונה היחס שלהם אליי השתפר. כבר אין מצוקה, כבר אין בכי. את (רוב) השאלות הטורדניות של אימא אפשר להרגיע בקצת סרקאזם ולפעמים זה אפילו מצחיק אותה. זאת הייתה שנה מאד חופשייה מבחינת שני. ההורים אפשרו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים... כמובן - עד לגבול הזוגיות וההתבודדות שלי, שם הם מנסים להתערב, ואני מכשיל את הניסיונות שלהם.
אני מקווה שהכל יסתדר בסוף בצבא. אני מקווה שאני אצליח בחיים במידה שאני אוכל לצאת כמה שיותר מהר מהבית ולהתחיל לחיות. זאת תקופה מטורפת שאם בחינת בגרות לא מלחיצה אותי (והן בזמן האחרון בכלל לא) אז ההכנות לקראת הצבא מלחיצות אותי ואם זה לא זה אז זה דבר אחר...
יאללה! אני חייב לחגוג את סיום הלימודים שלי בצורה הגונה. פשוט חייב!
