אני כותב יומן באינטרנט – בלוג. כשפתחתי אותו הייתי בכיתה י"א, היו לי הרבה בעיות ומצוקות. כתבתי פעם ביום-יומיים. עם הזמן, התחלתי לכתוב אחת לשבוע, שבועיים ואפילו חודש. הפרקים האחרונים נכתבו בהפרשים של חצי שנה. ועם זאת, גם היום, עם כל התחושה הרגועה שאני עוטה על עצמי, קשה לי! ואני שונא את עצמי על שהכנסתי אותי למצב הזה.
התגייסתי. "חייל בצבא הגנה לישראל". אני קורא את הפרק האחרון ונזכר באופטימיות שהייתה לי לגבי הצבא לאחר שהורדתי פרופיל. זה היה לשווא. נכנסתי לאחד המקומות היותר מגעילים בצבא. עם כל המוטיבציה שהייתה לי, עם כל הנתונים, הצבא לא הסכים להכניס אותי למקצועות המחשב – "פרופיל נפשי", לעזאזל!
עכשיו אני בבעיה – הילדים... "חיילים" (זה כל כך מעצבן שמתקנים אותך על המילים האלה בצבא) שאיתי בקורס, המפקדים, המערכת, המקום – הכול מתאגד לגועל נפש אחד גדול. אני כבר מתחיל לחשוב שהיה יותר פשוט אילו הייתי מתגייס לקרבי. וזה מצחיק אבל היום אני חושב שממש הערכתי את עצמי לפני הצבא, וגם לפני הצבא הייתה לי בעיה ענקית של רגשי נחיתות. אני לא יודע.... אולי זאת ה"טוראיות" שלי, אולי זה בגלל ששני נמצאת באחד התפקידים היותר שווים בצבא. לפני הצבא חשבתי שאם אני אהיה "ילד טוב", הכול יהיה אחלה – האנשים שסביבי יהיו נחמדים איתי, המסגרת תעריך אותי ואני ארגיש טוב עם עצמי. עכשיו הבנתי שבצבא יש מושגים דפוקים ומקוללים בשביל אנשים כמוני – "ילד-כאפות", "פעור", "שוקיסט"... איכס! והאנשים שאיתי לא מבזבזים אף הזדמנות להשתמש במושגים האלה. מה שטוב בתיכון (ובצבא עם יציאות יומיות), זה שאפשר לחיות כמו שאתה רוצה ולקרב אליך רק אנשים שהם כמוך. לעומת זאת כשנמצאים כל הזמן בצבא, חשופים יותר לביקורת של החברה כלפיך, וצריך להיות מאד מאד חזקים כדי שזה לא ישפיע עליך.
אני לא רואה את הבית. לכאורה, זה חלק מהדברים שרציתי לפני הצבא - להתנתק מהבית. אבל לא להגיע מן הפח אל הפחת. שם, בבסיס המקולל שלי אני רחוק מלהיות חופשי להתנהג כמו שאני אוהב, לצחוק כמו שאני רוצה. אין לי שם אף אחד, אף לא אחד או אחת שאני יכול לדבר איתו, ליהנות איתו. אני סובל. הכישרון שיש לי להתנתק מכולם חוץ משני לא מאכזב אף פעם. חברים מבית ספר- נעלמו. מורים מבית ספר – התפוגגו. על חברים מהטירונות (=אנשים שנראו לי נחמדים בטירונות, כי בטירונות שנמשכת רק חודש אתה לא זוכה להכיר ממש אנשים) אין על מה לדבר בכלל. הפלאפון שלי פועל כמעט בלי הפסקה – בעיקר על שיחות הביתה.
שני, חברתי הטובה ביותר, עסוקה ברב הזמן הפנוי שיש לי (שהוא קצר גם ככה). רב השיחות שלנו הן: "אני אדבר איתך מאוחר יותר". אני לא מאשים אותה, כמובן. למרות שקשה לי עם הפער שבין התפקידים שיש לשנינו בצבא, אני באמת שמח שהיא קיבלה את מה שהיא רוצה וטוב לה. יש לה תפקיד מפוצץ בצבא. אף על פי שהיא בנתה לעצמה חיים אחרים במקום שבו היא משרתת, היא לא שכחה אותי. אני ידעתי שהיא לא כמו אילן, וששינוי מסגרות לא יגרום לדחייה בינינו.
אני רואה איך הזוגיות מתחילה לצוץ בחיים של מי שמסביבי. לשני יש חבר, והוא בכלל לא הראשון. ידידה אחרת שלי מבית הספר, שמתעקשת לדבר איתי בכל חודשיים ושזוגיות היה הדבר הכי רחוק ממנה, לא מפסיקה לספר לי על בנים שהיא הכירה בשנת שירות. היא אפילו שאלה אותי אם אני "אוהב בנים". כנראה שלהיות בן 19 ואפילו לא לדבר על בנות ועל אהבות מצביע על משהו. כמובן שלא הסכמתי לשתף אותה בכלום ושללתי את ההשערה שלה, מי היא בכלל?!
שני שאלה אותי לפני כמה זמן אם אני עדיין חושב על הנושא הזה, "המיניות". ברור שאני חושב! המיניות מקיפה אותי מכל הכיוונים. אני שומע את האנשים שאיתי בצבא מספרים על איך הם מתים לחזור הביתה ו"לתקתק" את החברות שלהם, או סתם בחורות שהם פוגשים במסיבה. אני רואה את ההתלהבות שיש לבנים שאיתי מכל חיילת שעוברת לידנו. ואני שקט ומשתדל לא לומר כלום. אז נכון שגם בגילי יש כאלה שעדיין לא חוו את זה: לא חוו קשר רומנטי ולא חוו "את זה". אבל זה יהיה שקר אם אני אגיד שאני לא רוצה לקיים כבר קשר כזה. זה לא כזה מופרך, הרי לאורך כל החטיבה חייתי בפנטזיה שאני בתוך קשר כזה עם אילן. ואני יודע שזכיתי לאהוב (שיר נחמד...), אבל לא באמת. אהבתי את ההתרגשות שהייתה בי בתקופה ההיא. היום זה הרבה יותר מסובך. היום זה עניין של קבלת החלטות. בת או בן. האם אני מסוגל להתנשק עם בן? ועם בת? האם בת יכולה ממש לאהוב אותי ולהימשך אליי? ובן? אוף! מה קורה איתי?
בבית רגוע לי. בבית נחמד לי. יש לי חדר משל עצמי ודלת. יש לי את המחשב שלי ואת האינטרנט. בצבא, לצערי הרב, אני מרגיש כמו בכלא. אני מקווה שזה רק זמני. כל שבועיים אני מקבל "חופשת שחרור" ליומיים שאחריה אני חוזר לכלא לעוד שבועיים. בכלא יש לי חדר צפוף שבו אני חי עם עוד 6 חיילים מגעילים. אין לי פרטיות, הכול חשוף. יש לי זמן חופשי בערב ואני יכול לישון טוב אבל האנשים שבחדר שלי מעדיפים לשמוע טראנסים עד 12 בלילה למרות שההשכמה שלנו ב-5 בבוקר, אז גם שינה אין לי. אני לא מצליח להסתיר שרע לי מאנשים ששואלים אותי איך בצבא. אפילו לדודים שלי ששואלים אותי את זה אני מגמגם ואומר "אממ..מ.. יהיה בסדר!".
אני מנסה לחשוב איך לשפר את השהות שלי שם. הלוואי והיה לי את האינטרנט שם. בטח הייתי חוזר לכתוב פה, או שהייתי שומר על קשר עם חלק מהחברים דרכו. מילא, בטח האנשים שאיתי בצבא בכל מקרה היו משתלטים עליו כדי לבדוק את חדשות הספורט. אני לא רוצה לצאת מהצבא. אני עדיין לא מוכן לאפשרות כזאת. אני אנסה לראות קב"ן ולשחזר את הפרופיל הקודם שלי, אולי אז אני אגיש טופס 55 ואעבור למחשבים. אבל הבירוקרטיה של הצבא משגעת אותי. אני מקווה לטוב אבל מצפה לרע...
התגייסתי. "חייל בצבא הגנה לישראל". אני קורא את הפרק האחרון ונזכר באופטימיות שהייתה לי לגבי הצבא לאחר שהורדתי פרופיל. זה היה לשווא. נכנסתי לאחד המקומות היותר מגעילים בצבא. עם כל המוטיבציה שהייתה לי, עם כל הנתונים, הצבא לא הסכים להכניס אותי למקצועות המחשב – "פרופיל נפשי", לעזאזל!
עכשיו אני בבעיה – הילדים... "חיילים" (זה כל כך מעצבן שמתקנים אותך על המילים האלה בצבא) שאיתי בקורס, המפקדים, המערכת, המקום – הכול מתאגד לגועל נפש אחד גדול. אני כבר מתחיל לחשוב שהיה יותר פשוט אילו הייתי מתגייס לקרבי. וזה מצחיק אבל היום אני חושב שממש הערכתי את עצמי לפני הצבא, וגם לפני הצבא הייתה לי בעיה ענקית של רגשי נחיתות. אני לא יודע.... אולי זאת ה"טוראיות" שלי, אולי זה בגלל ששני נמצאת באחד התפקידים היותר שווים בצבא. לפני הצבא חשבתי שאם אני אהיה "ילד טוב", הכול יהיה אחלה – האנשים שסביבי יהיו נחמדים איתי, המסגרת תעריך אותי ואני ארגיש טוב עם עצמי. עכשיו הבנתי שבצבא יש מושגים דפוקים ומקוללים בשביל אנשים כמוני – "ילד-כאפות", "פעור", "שוקיסט"... איכס! והאנשים שאיתי לא מבזבזים אף הזדמנות להשתמש במושגים האלה. מה שטוב בתיכון (ובצבא עם יציאות יומיות), זה שאפשר לחיות כמו שאתה רוצה ולקרב אליך רק אנשים שהם כמוך. לעומת זאת כשנמצאים כל הזמן בצבא, חשופים יותר לביקורת של החברה כלפיך, וצריך להיות מאד מאד חזקים כדי שזה לא ישפיע עליך.
אני לא רואה את הבית. לכאורה, זה חלק מהדברים שרציתי לפני הצבא - להתנתק מהבית. אבל לא להגיע מן הפח אל הפחת. שם, בבסיס המקולל שלי אני רחוק מלהיות חופשי להתנהג כמו שאני אוהב, לצחוק כמו שאני רוצה. אין לי שם אף אחד, אף לא אחד או אחת שאני יכול לדבר איתו, ליהנות איתו. אני סובל. הכישרון שיש לי להתנתק מכולם חוץ משני לא מאכזב אף פעם. חברים מבית ספר- נעלמו. מורים מבית ספר – התפוגגו. על חברים מהטירונות (=אנשים שנראו לי נחמדים בטירונות, כי בטירונות שנמשכת רק חודש אתה לא זוכה להכיר ממש אנשים) אין על מה לדבר בכלל. הפלאפון שלי פועל כמעט בלי הפסקה – בעיקר על שיחות הביתה.
שני, חברתי הטובה ביותר, עסוקה ברב הזמן הפנוי שיש לי (שהוא קצר גם ככה). רב השיחות שלנו הן: "אני אדבר איתך מאוחר יותר". אני לא מאשים אותה, כמובן. למרות שקשה לי עם הפער שבין התפקידים שיש לשנינו בצבא, אני באמת שמח שהיא קיבלה את מה שהיא רוצה וטוב לה. יש לה תפקיד מפוצץ בצבא. אף על פי שהיא בנתה לעצמה חיים אחרים במקום שבו היא משרתת, היא לא שכחה אותי. אני ידעתי שהיא לא כמו אילן, וששינוי מסגרות לא יגרום לדחייה בינינו.
אני רואה איך הזוגיות מתחילה לצוץ בחיים של מי שמסביבי. לשני יש חבר, והוא בכלל לא הראשון. ידידה אחרת שלי מבית הספר, שמתעקשת לדבר איתי בכל חודשיים ושזוגיות היה הדבר הכי רחוק ממנה, לא מפסיקה לספר לי על בנים שהיא הכירה בשנת שירות. היא אפילו שאלה אותי אם אני "אוהב בנים". כנראה שלהיות בן 19 ואפילו לא לדבר על בנות ועל אהבות מצביע על משהו. כמובן שלא הסכמתי לשתף אותה בכלום ושללתי את ההשערה שלה, מי היא בכלל?!
שני שאלה אותי לפני כמה זמן אם אני עדיין חושב על הנושא הזה, "המיניות". ברור שאני חושב! המיניות מקיפה אותי מכל הכיוונים. אני שומע את האנשים שאיתי בצבא מספרים על איך הם מתים לחזור הביתה ו"לתקתק" את החברות שלהם, או סתם בחורות שהם פוגשים במסיבה. אני רואה את ההתלהבות שיש לבנים שאיתי מכל חיילת שעוברת לידנו. ואני שקט ומשתדל לא לומר כלום. אז נכון שגם בגילי יש כאלה שעדיין לא חוו את זה: לא חוו קשר רומנטי ולא חוו "את זה". אבל זה יהיה שקר אם אני אגיד שאני לא רוצה לקיים כבר קשר כזה. זה לא כזה מופרך, הרי לאורך כל החטיבה חייתי בפנטזיה שאני בתוך קשר כזה עם אילן. ואני יודע שזכיתי לאהוב (שיר נחמד...), אבל לא באמת. אהבתי את ההתרגשות שהייתה בי בתקופה ההיא. היום זה הרבה יותר מסובך. היום זה עניין של קבלת החלטות. בת או בן. האם אני מסוגל להתנשק עם בן? ועם בת? האם בת יכולה ממש לאהוב אותי ולהימשך אליי? ובן? אוף! מה קורה איתי?
בבית רגוע לי. בבית נחמד לי. יש לי חדר משל עצמי ודלת. יש לי את המחשב שלי ואת האינטרנט. בצבא, לצערי הרב, אני מרגיש כמו בכלא. אני מקווה שזה רק זמני. כל שבועיים אני מקבל "חופשת שחרור" ליומיים שאחריה אני חוזר לכלא לעוד שבועיים. בכלא יש לי חדר צפוף שבו אני חי עם עוד 6 חיילים מגעילים. אין לי פרטיות, הכול חשוף. יש לי זמן חופשי בערב ואני יכול לישון טוב אבל האנשים שבחדר שלי מעדיפים לשמוע טראנסים עד 12 בלילה למרות שההשכמה שלנו ב-5 בבוקר, אז גם שינה אין לי. אני לא מצליח להסתיר שרע לי מאנשים ששואלים אותי איך בצבא. אפילו לדודים שלי ששואלים אותי את זה אני מגמגם ואומר "אממ..מ.. יהיה בסדר!".
אני מנסה לחשוב איך לשפר את השהות שלי שם. הלוואי והיה לי את האינטרנט שם. בטח הייתי חוזר לכתוב פה, או שהייתי שומר על קשר עם חלק מהחברים דרכו. מילא, בטח האנשים שאיתי בצבא בכל מקרה היו משתלטים עליו כדי לבדוק את חדשות הספורט. אני לא רוצה לצאת מהצבא. אני עדיין לא מוכן לאפשרות כזאת. אני אנסה לראות קב"ן ולשחזר את הפרופיל הקודם שלי, אולי אז אני אגיש טופס 55 ואעבור למחשבים. אבל הבירוקרטיה של הצבא משגעת אותי. אני מקווה לטוב אבל מצפה לרע...
