שלום לכולם... נעים מאד לכל אלה שרק עכשיו מכירים אותי, מזמן לא התראינו - לכל אלה שכבר מכירים וחבל שלא התראינו - לאלה שכבר מכירים אותי גם בחיים האמיתיים(!).
כמעט כמו כל שנה המצעד שמתקיים בירושלים מעלה בבית שלי סוגיות ונושאים שבוערים בתוכנו ופשוט לא מדברים עליהם. כמעט כמו בכל שנה אני נאלץ לסבול את הקללות והגידופים של ההורים שלי כשהם רואים הומו מתראיין בטלוויזיה ואת אימא שלי מייללת בכל פעם מחדש: "אוי! אני יכולה לבכות כשאני רואה דבר כזה". אבל השנאה בבית שלי להומואים, שרק הולכת ומתחזקת מאז היום "השחור" ההוא, שבו נתגלה להורים שבנם אולי יהפוך לכישלון והחליטו להספיד אותי, השנאה הזו לא חדשה לי כלל וכלל. למדתי לסבול אותה, התרגלתי לכאב הלב הזה בכל פעם שאני שומע איך אימא שלי מחדירה שנאה באחיי הקטנים, איך הם מדברים על זה עם המשפחה המורחבת והחברים בגועל ומקבלים תגובות דומות, רק כדי להדגים לי כמה זה לא מתאים וכמה זה שנוא. הדאגה הזו, של מה יהיה ביום שבו ארצה להשתחרר ושבו ארצה להתחיל לנסות, הפחד של מתי הוא כבר יגיע, מלווים אותי כבר יותר מדי זמן כך שלמדתי איך כמעט להתעלם מהם. רק לפעמים הם מציפים אותי וגורמים לי לצאת מכליי, להישבר, להתחפר בשמיכות ולבכות. השנה התודעתי יותר מכל שנה אחרת לשנאה אחרת להומואים - זו שמחכה לי מחוץ לבית.
אני לא חסיד גדול של מצעד הגאווה, כמו שאני לא יוצא לכל הפגנה אחרת. בכלל - מעצבן אותי שכאשר דנים בחדשות על מצעד הגאווה רואים רק תמונות של גברים מאופרים, או טרנסוויסטים או דברים שהם שונים מאדם ממוצע. אני הייתי רוצה לראות יותר אנשים פשוטים כמוני שרק צועדים שם עם שלט: "גם אני". כדי להראות לכולם שזה יכול להיות כל אחד וזה לא איזה מצעד תלבושות ותחפושות. אני חושב שהשנה הדתיים עברו כל גבול. ההתנגדות הגועשת הזו לקיום המצעד הוציאה את האמת אודות האוכלוסייה הזו לאור. ההומואים אשמים במלחמה, כך כבר שמעתי אדם מחוזק מהמחלקה שלי אומר. הם אשכרה מאמינים שזה נכון. גלי השנאה כלפי ההומואים הכו בי בכל פעם מחדש כששמעתי אמירות כמו "צריך להרוג כל אחד מהם", "הייתי יורה בהם" וכד'.
הייתי רוצה להתעלם מכל זה אבל, אם להודות על האמת, זה כואב לי עד מאד. הלוואי שיכולתי כמו הילד מהפרסומת של הוט לעצום את העיניים ולפקוח אותן רק כשאני רוצה אבל זה בלתי אפשרי. וכשנאלצים לפקוח את העיניים כל הזמן מגלים את הפרצוף האמיתי של החברה שסובבת אותי. לא מדובר בחלק קיצוני של החברה שלנו, שמוקיע את ההומואים מתוכו, אלא ברוב רובה. כל המחלקה שלי בצבא, כל החברים שלי במגורים בצבא, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל לקבל את העובדה שאני כזה או תומך בזה. מאז שהתגייסתי לא פגשתי בן אחד שאמר לי שזה לא איכפת לו. כולם חייבים להתייחס לנושא בגועל רב וחלק חייבים להוסיף את ה"צריך להרוג אותם". אצל בנות המצב הוא קצת יותר טוב, אבל גם אצלן לא חסרה שנאת החינם הזו.
העובדה הזו יוצרת לי קושי אמיתי להכיר חברים חדשים. אפילו האנשים הנחמדים ביותר יכולים לאיים עליי בעתיד. אולי אם המצב שלי היה אחרת כבר הייתי מוצא מה שנקרא לפחות "חבר סוד" אחד בצבא שלי, מישהו שאני יכול לספר לו הכל והוא לי, אבל אני נזהר שלא לעשות זאת. גם אם אני אתחיל לדבר בפתיחות עם אחד הבנים שם, תמיד בשלב מסוים תגיע השיחה הזו על בנות שתשאיר אותי עם פה יבש והרבה מבוכה. תמיד אני אמצא את עצמי משקר או ממציא עבר שמעולם לא היה לי. לא ככה הייתי רוצה לבנות קשר אמיתי. כך נוצר מצב שכמעט שלוש שנים אחרי סיום בית הספר, נותרתי עם לא יותר משלושה ארבעה חברים טובים מתוכם רק חברתי הטובה שני מודעת למצבי.
שני, אגב, כבר השתחררה, גם מהצבא וגם מהבית שלה בירושלים, פרשה כנפיים ומצאה לה מקום טוב בתל-אביב, שם היא עובדת. היא אוהבת את העבודה והעבודה אוהבת אותה ולא משאירה יותר מדי זמן מיותר לשיחות ובטח שלא לפגישות. אני כבר התרגלתי שאנו נפגשים מעט, אם בכלל, לקצת מאד זמן. אני כבר למדתי לנתק מיד את הטלפון אחרי ארבעה צלצולים כשאני מתקשר אליה כי אין טעם לחכות יותר מזה והודעות קוליות היא ממילא לא מקבלת... מצד אחד, אני לא רוצה להיות נודניק ולהתקשר אליה מלא פעמים בלי לקבל מענה, מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מפסיק ליזום שיחות אליה ורק מחכה לה כי גם זה לא טוב. אנחנו משתדלים בכל זאת כשאנו נפגשים להתענג מכל רגע. אני כמובן לא נוטר לה שום טינה. אין לי שום סיבה. להפך, מקסים אותי איך הקשר בינינו נשאר חזק ואיתן מול התנאים הקשיים האלה. באיזשהו מקום האמנתי שהחיים שלנו תמיד יהיו אחד ליד השני, גם מבחינת מגורים, שנהיה שותפים או לפחות שכנים. היום זה נראה קצת כמו חלום שמיד אחרי השחרור אני אצליח לעבור לחיות שם ב"עיר ההומואים" (שם שנתן לה אבי היקר).
ויש לי עוד מלא לספר ולשפוך... המון! ככה זה כשלא כותבים מעל לשנה! אבל מה לעשות שזמן הלילה שלי, הזמן הכי פרטי שלי שבו אני כותב מצומצם מאד.
התייחסו לפרק הזה כפרק לא גמור, אני מקווה להמשיך לכתוב חלק נוסף בשבוע הבא.
שיהיה לכולכם (וגם לי) שבוע שקט ונפלא. מתחילים במרוץ ליום חמישי, הנה אני בא!
כמעט כמו כל שנה המצעד שמתקיים בירושלים מעלה בבית שלי סוגיות ונושאים שבוערים בתוכנו ופשוט לא מדברים עליהם. כמעט כמו בכל שנה אני נאלץ לסבול את הקללות והגידופים של ההורים שלי כשהם רואים הומו מתראיין בטלוויזיה ואת אימא שלי מייללת בכל פעם מחדש: "אוי! אני יכולה לבכות כשאני רואה דבר כזה". אבל השנאה בבית שלי להומואים, שרק הולכת ומתחזקת מאז היום "השחור" ההוא, שבו נתגלה להורים שבנם אולי יהפוך לכישלון והחליטו להספיד אותי, השנאה הזו לא חדשה לי כלל וכלל. למדתי לסבול אותה, התרגלתי לכאב הלב הזה בכל פעם שאני שומע איך אימא שלי מחדירה שנאה באחיי הקטנים, איך הם מדברים על זה עם המשפחה המורחבת והחברים בגועל ומקבלים תגובות דומות, רק כדי להדגים לי כמה זה לא מתאים וכמה זה שנוא. הדאגה הזו, של מה יהיה ביום שבו ארצה להשתחרר ושבו ארצה להתחיל לנסות, הפחד של מתי הוא כבר יגיע, מלווים אותי כבר יותר מדי זמן כך שלמדתי איך כמעט להתעלם מהם. רק לפעמים הם מציפים אותי וגורמים לי לצאת מכליי, להישבר, להתחפר בשמיכות ולבכות. השנה התודעתי יותר מכל שנה אחרת לשנאה אחרת להומואים - זו שמחכה לי מחוץ לבית.
אני לא חסיד גדול של מצעד הגאווה, כמו שאני לא יוצא לכל הפגנה אחרת. בכלל - מעצבן אותי שכאשר דנים בחדשות על מצעד הגאווה רואים רק תמונות של גברים מאופרים, או טרנסוויסטים או דברים שהם שונים מאדם ממוצע. אני הייתי רוצה לראות יותר אנשים פשוטים כמוני שרק צועדים שם עם שלט: "גם אני". כדי להראות לכולם שזה יכול להיות כל אחד וזה לא איזה מצעד תלבושות ותחפושות. אני חושב שהשנה הדתיים עברו כל גבול. ההתנגדות הגועשת הזו לקיום המצעד הוציאה את האמת אודות האוכלוסייה הזו לאור. ההומואים אשמים במלחמה, כך כבר שמעתי אדם מחוזק מהמחלקה שלי אומר. הם אשכרה מאמינים שזה נכון. גלי השנאה כלפי ההומואים הכו בי בכל פעם מחדש כששמעתי אמירות כמו "צריך להרוג כל אחד מהם", "הייתי יורה בהם" וכד'.
הייתי רוצה להתעלם מכל זה אבל, אם להודות על האמת, זה כואב לי עד מאד. הלוואי שיכולתי כמו הילד מהפרסומת של הוט לעצום את העיניים ולפקוח אותן רק כשאני רוצה אבל זה בלתי אפשרי. וכשנאלצים לפקוח את העיניים כל הזמן מגלים את הפרצוף האמיתי של החברה שסובבת אותי. לא מדובר בחלק קיצוני של החברה שלנו, שמוקיע את ההומואים מתוכו, אלא ברוב רובה. כל המחלקה שלי בצבא, כל החברים שלי במגורים בצבא, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל לקבל את העובדה שאני כזה או תומך בזה. מאז שהתגייסתי לא פגשתי בן אחד שאמר לי שזה לא איכפת לו. כולם חייבים להתייחס לנושא בגועל רב וחלק חייבים להוסיף את ה"צריך להרוג אותם". אצל בנות המצב הוא קצת יותר טוב, אבל גם אצלן לא חסרה שנאת החינם הזו.
העובדה הזו יוצרת לי קושי אמיתי להכיר חברים חדשים. אפילו האנשים הנחמדים ביותר יכולים לאיים עליי בעתיד. אולי אם המצב שלי היה אחרת כבר הייתי מוצא מה שנקרא לפחות "חבר סוד" אחד בצבא שלי, מישהו שאני יכול לספר לו הכל והוא לי, אבל אני נזהר שלא לעשות זאת. גם אם אני אתחיל לדבר בפתיחות עם אחד הבנים שם, תמיד בשלב מסוים תגיע השיחה הזו על בנות שתשאיר אותי עם פה יבש והרבה מבוכה. תמיד אני אמצא את עצמי משקר או ממציא עבר שמעולם לא היה לי. לא ככה הייתי רוצה לבנות קשר אמיתי. כך נוצר מצב שכמעט שלוש שנים אחרי סיום בית הספר, נותרתי עם לא יותר משלושה ארבעה חברים טובים מתוכם רק חברתי הטובה שני מודעת למצבי.
שני, אגב, כבר השתחררה, גם מהצבא וגם מהבית שלה בירושלים, פרשה כנפיים ומצאה לה מקום טוב בתל-אביב, שם היא עובדת. היא אוהבת את העבודה והעבודה אוהבת אותה ולא משאירה יותר מדי זמן מיותר לשיחות ובטח שלא לפגישות. אני כבר התרגלתי שאנו נפגשים מעט, אם בכלל, לקצת מאד זמן. אני כבר למדתי לנתק מיד את הטלפון אחרי ארבעה צלצולים כשאני מתקשר אליה כי אין טעם לחכות יותר מזה והודעות קוליות היא ממילא לא מקבלת... מצד אחד, אני לא רוצה להיות נודניק ולהתקשר אליה מלא פעמים בלי לקבל מענה, מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מפסיק ליזום שיחות אליה ורק מחכה לה כי גם זה לא טוב. אנחנו משתדלים בכל זאת כשאנו נפגשים להתענג מכל רגע. אני כמובן לא נוטר לה שום טינה. אין לי שום סיבה. להפך, מקסים אותי איך הקשר בינינו נשאר חזק ואיתן מול התנאים הקשיים האלה. באיזשהו מקום האמנתי שהחיים שלנו תמיד יהיו אחד ליד השני, גם מבחינת מגורים, שנהיה שותפים או לפחות שכנים. היום זה נראה קצת כמו חלום שמיד אחרי השחרור אני אצליח לעבור לחיות שם ב"עיר ההומואים" (שם שנתן לה אבי היקר).
ויש לי עוד מלא לספר ולשפוך... המון! ככה זה כשלא כותבים מעל לשנה! אבל מה לעשות שזמן הלילה שלי, הזמן הכי פרטי שלי שבו אני כותב מצומצם מאד.
התייחסו לפרק הזה כפרק לא גמור, אני מקווה להמשיך לכתוב חלק נוסף בשבוע הבא.
שיהיה לכולכם (וגם לי) שבוע שקט ונפלא. מתחילים במרוץ ליום חמישי, הנה אני בא!
