בכיתי עכשיו מתחת לשמיכה. מכירים את זה שאתם בוכים ולא רוצים שאף אחד ישמע והבכי הופך למן ציוץ מאופק. דווקא בבכי כזה הפנים מתנפחות ומפיקות כמות מרשימה של דמעות. שאף אחד לא ישמע אותי ויבין שמשהו לא בסדר. בזמן האחרון אני בוכה הרבה. בעיקר כשאני נוהג. יש בזה משהו מאד משחרר ואחרי כל כך הרבה שנים של איפוק אני זקוק לשחרורים האלה.
כבר שנים שלא עידכנתי את היומן. זה לא שלא קרו דברים. השתחררתי, הייתי בחו"ל כמה פעמים, מצאתי עבודה טובה, היו לי מספר אירועי "כמעט" שאחד מהם אפילו היה עם בחורה. אבל רק כמעט... ובכל זאת, אני עדיין בבית. עם אותם הורים, אותם אחים וכמעט אותן בעיות.
מה שהציף בי רגשות חדשים בזמן האחרון הוא כניסתי לאוניברסיטה. קראתי את הפוסטים הישנים שלי והצחיק אותי לראות כמה קיטרתי על בית הספר ועל הלימודים ועל המורים. בכל אופן, זאת לא אותה התרגשות, לא בדיוק. בתקופת בית הספר היה לי ברור שאני רוצה להכנס לתחום המחשבים, אח"כ הצבא עורר בי סלידה מכל דבר טכני, יצאתי מספר פעמים למחנות הקיץ בארה"ב והתחילו לעלות בי ספקות לגבי עתידי במחשבים. פתאום רציתי חינוך. פתאום רציתי לעבוד עם ילדים. אבל אז איכשהו מצאתי עבודה מעניינת ומספקת בירושלים, ושם הידע שלי במחשבים הפך אותי לסופר סטאר, ושוב גיליתי את האהבה למקצוע הזה. אז כן, בסופו של עניין פסקתי שאלמד מדעי המחשב.
הלימודים החלו באוקטובר והיה לי קשה מאד (אבל כאמור, הפסקתי להתרגש מלימודים קשים). אך מה שהפך את הלימודים האלה לתפנית בחיי הוא בחור צעיר וחמוד שהכרתי. ישבתי לי בספריה וחרשתי ופתאום שמעתי בחור שטון דיבורו עורר בי משהו - מאז ומתמיד ה"גיי-רדאר" שלי היה מקולקל, אבל קולו וצורת התהגותו של הבחור בהחלט החשידו. מיד הפנתי את ראשי וגיליתי בחור יפה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, אני נמצא בסביבה שבה אני לא מרגיש לבד. וככה, "איכשהו" התיישבתי לידו באחד התרגולים ואפשר לומר שהקליק היה כמעט מידי. מצאתי לעצמי חבר חדש. נקרא לו עמית.
בשנים האחרונות ירושלים הפכה אותי לבודד מתמיד. שני עזבה לת"א כבר בתקופת הצבא שלה, וככל שעובר הזמן היא ממעטת לחזור לכאן. הקשר שלנו מתנהל דרך הטלפון ברובו... לצערי ולצערה.
החברים הטובים באמת שהכרתי אחרי הצבא, גרים בחיפה ובמרכז וכמעט שלא יוצא לי להתראות איתם. אפשר לומר שהפכתי לסוג של זאב ערבות. חי לבד את חיי. עובד במקום עבודה של מבוגרים. והאמת, ברוב הזמן העדפתי להיות לבד מאשר להתקשר לחברים שכן נמצאים בירושלים.
ההתלהבות שלי מעמית רק הלכה והתגברה ככל שהכרתי אותו יותר. יש לו מן דיבור חמוד כזה. רציתי מיד לגלות את עצמי האמיתי אבל פחדתי שאני שוב טועה והבחור אוהב בנות. חיכיתי שאכיר אותו יותר טוב. התחלנו לשבת תמיד אחד ליד השני בהרצאות ובשיעורים. פתאום השיעורים הפכו להרבה יותר מעניינים ומצחיקים איתו. פתאום נהיה לי הרבה יותר כיף להגיע לאוניברסיטה.
יום אחד יצאתי לאכול איתו במרכז העיר, סתם יציאה שכזו. והצבעתי על דגל הגאווה שתלוי לו שם ליד ביטוח לאומי. אמרתי לו שאין לי מושג למה זה תלוי שם בפינה אבל לפעמים כשאני מגיע לכאן בלילות, אני מנסה לעבור ליד הדגל סתם כדי להרגיש יותר טוב. זה היה צעד גדול מבחינתי, לחשוף את עצמי ולשמחתי הרבה, הוא די התלהב מזה. הוא שמח לשמוע שיש מועדון ירושלמי עם ערב מיוחד בשבוע (הגאעוואלד). הוא ממש התרגש מזה.
מאז היציאה הראשונה אני מדבר איתו בפתיחות. ברור לי שכששאר הסטודנטים שמכירים את עמית, רואים את הקשר החזק שנוצר בינינו, הם כבר יודעים עליי. ואתם יודעים מה? זה כבר לא איכפת לי. וזאת התפנית הגדולה באמת, כבר לא איכפת לי מה יחשבו האחרים. אני אמנם לא מדבר עם אחרים על זה בפתיחות ולא יוצא בהצהרות אבל אני חי את חיי באוניברסיטה מבלי להרגיש בושה מסוימת (ולמה שארגיש בושה בכל מקרה...). ופתאום אני רואה שזה לא כזה נורא. פתאום הרבה יותר קל לי להתחבר לאנשים אחרים , כי ברור לי שהם מכירים אותי כמו שאני ועדיין אין להם רתיעה ממני. כשאתה בארון זה הרבה יותר מורכב להיקשר לאנשים חדשים שלא מכירים אותך באמת.
אפילו יצאנו באמת לגאעוואלד הזה. היה די נחמד בסך הכל. האם זה אומר שתם עידן חיפוש הזהות שלי. אני לא כל כך בטוח, אבל זה בהחלט צעד משמעותי. להיחשף לאנשים אחרים שלאו דווקא במעגל הכי אינטימי שלי, לצאת למועדון, להרגיש אחרת, זה עושה לי די טוב.
ההתרגשות שלי מעמית הולכת ומתעצמת. אני לא יודע מאיזו סיבה. הוא מאד מצחיק, הוא יפהיפה, כיף לי להיות איתו והוא כמוני. בצורה ילדותית לחלוטין, התקשרתי לשני שלי, לחברה טובה אחרת מחיפה ולבת דודתי (שאגב, לפני מספר חודשים גיליתי שהיא מתעניינת בבנות) וסיפרתי להם על המציאה שלי באוניברסיטה.
הבעיה היא שאני מרגיש שאני נסחף לתוך אהבה מוגזמת לעמית. בזמן קצר הוא הצליח להפוך לדבר המרכזי שאני חושב עליו. התנהגות נחמדה שלו גורמת לי להיות מאושר וכל התנהגות קרה מצידו גורמת לי לדיכאון קשה. קשה לי להסביר את זה. לפני כמה זמן שני שאלה אותי (בטלפון, כמובן) אם טוב לי איתו. עניתי מיד שכן. ואחר כמה שניות אמרתי "וגם לפעמים רע".
אף פעם לא הרגשתי ככה, אף פעם לא באמת היה איכפת לי אם מישהו מחבק אותי כשהוא נפרד ממני לשלום ובדיחות ציניות היו לגיטימיות בעיניי. אבל עם עמית אני כאילו תמיד מצפה לחיבוק שלא מגיע, או למגע מסוים. כשאני איתו יש בי מן כאב פנימי כזה, דחף לחבק אותו. פתאום אני מסתכל במראה הרבה יותר, הרבה יותר מנסה להיות מודע לאיך אני נראה. התחלתי לאכול בריא, חזרתי לעשות ספורט ולשמור על המשקל. יכול להיות שהתאהבתי? אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתאהב. כשהייתי בבית ספר התאהבתי באילן (שאלוהים יודע איפה הוא היום), כשהייתי בחו"ל התאהבתי באמריקאי חמוד שגילה לי את עולם העישון הנפלא (עולם שנשאר בחו"ל, לעת עתה). אבל כולם היו סטרייטים... ופה עומד מולי בחור יפה ואולי מה שאני מרגיש זה המתח הזה שנבנה בד"כ בין גבר ואישה. והפעם מתח הרבה יותר מודע. אז ככה זה מרגיש?
לצערי הרב, נראה שמבחינתו הקשר הזה הוא לא יותר מחברות טובה. ככל שאני מראה לו שאני יותר אוהב אותו כך הוא מחזיר לי ציניות מוזרה, ואח"כ הוא יכול להוסיף משהו מקסים כמו: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי באוניברסיטה". בעצם אני לא ממש יודע ולא ממש מצליח לקרוא אותו... זה אף פעם לא קרה לי. דווקא הפנטזיה הגדולה ביותר שלי עליו היא בכלל לא מינית. אני חולם על להתחבק איתו ולהתכרבל איתו מתחת לשמיכה בלילות החורף הקרים של ירושלים ולצפות ביחד בסרט טוב. אולי זה אפשרי גם מבלי שנהיה חברים חברים. עולם הפנטזיה שלי שוב מתעורר. אני לא רוצה להיות פתטי ולפעמים אני מרגיש שאני ממש כזה.
בכל מקרה, הכיוון הוא להתקרב אליו ולהכיר אותו כמה שיותר. אם לא תצא מזה אהבה, אז אולי קשר טוב. אין לי מספיק ניסיון כדי להבחין מתי שווה לי להמשיך לנסות ומתי שווה לי לוותר ואיך בכלל לוותר. רק שלא אגיע למצב שבו אני אהיה תלוי בו והוא לא יהיה תלוי בי, כי זה סיפור חיי.
ובמקביל, בחיי האחרים עם המשפחה, עברתי עכשיו עוד ארוחה גדולה. הפעם, העקיצה התקופתית של אימא שלי תפסה אותי לא מוכן. בד"כ אני מצליח לחמוק מזה בבדיחה או להעביר נושא אבל הפעם התפרצתי. היא בונה לעצמה עולם של שקרים בראש, ממציאה כל מיני תירוצים ואמתלות שווא למדוע אני כמו שאני היום. מה שהכי מפריעה זה שהיא משתפת את כל המשפחה והחברים בתירוצים האלו, ואלו מאמינים שהיא באמת ניתחה אותי ואת אישיותי. בעוד שהיא יודעת את האמת כבר כמעט 8 שנים אך מדחיקה אותה. אז הפעם באמת התרגזתי וצעקתי עליה שהיא טובה מאד בלספר חצאי סיפורים ואם היא תחשוב טוב טוב, היא תבין שהיא טועה. אני סיימתי עם להרגיש כישלון בבית שלי. אבל אז היא התחילה להתייפח בשקט. פיניתי את הכלים למדיח במהירות ונכנסתי לחדר, שם בכיתי מתחת לשמיכה, בשקט. אסור שהם ידעו שקורה איתי משהו.
כבר שנים שלא עידכנתי את היומן. זה לא שלא קרו דברים. השתחררתי, הייתי בחו"ל כמה פעמים, מצאתי עבודה טובה, היו לי מספר אירועי "כמעט" שאחד מהם אפילו היה עם בחורה. אבל רק כמעט... ובכל זאת, אני עדיין בבית. עם אותם הורים, אותם אחים וכמעט אותן בעיות.
מה שהציף בי רגשות חדשים בזמן האחרון הוא כניסתי לאוניברסיטה. קראתי את הפוסטים הישנים שלי והצחיק אותי לראות כמה קיטרתי על בית הספר ועל הלימודים ועל המורים. בכל אופן, זאת לא אותה התרגשות, לא בדיוק. בתקופת בית הספר היה לי ברור שאני רוצה להכנס לתחום המחשבים, אח"כ הצבא עורר בי סלידה מכל דבר טכני, יצאתי מספר פעמים למחנות הקיץ בארה"ב והתחילו לעלות בי ספקות לגבי עתידי במחשבים. פתאום רציתי חינוך. פתאום רציתי לעבוד עם ילדים. אבל אז איכשהו מצאתי עבודה מעניינת ומספקת בירושלים, ושם הידע שלי במחשבים הפך אותי לסופר סטאר, ושוב גיליתי את האהבה למקצוע הזה. אז כן, בסופו של עניין פסקתי שאלמד מדעי המחשב.
הלימודים החלו באוקטובר והיה לי קשה מאד (אבל כאמור, הפסקתי להתרגש מלימודים קשים). אך מה שהפך את הלימודים האלה לתפנית בחיי הוא בחור צעיר וחמוד שהכרתי. ישבתי לי בספריה וחרשתי ופתאום שמעתי בחור שטון דיבורו עורר בי משהו - מאז ומתמיד ה"גיי-רדאר" שלי היה מקולקל, אבל קולו וצורת התהגותו של הבחור בהחלט החשידו. מיד הפנתי את ראשי וגיליתי בחור יפה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, אני נמצא בסביבה שבה אני לא מרגיש לבד. וככה, "איכשהו" התיישבתי לידו באחד התרגולים ואפשר לומר שהקליק היה כמעט מידי. מצאתי לעצמי חבר חדש. נקרא לו עמית.
בשנים האחרונות ירושלים הפכה אותי לבודד מתמיד. שני עזבה לת"א כבר בתקופת הצבא שלה, וככל שעובר הזמן היא ממעטת לחזור לכאן. הקשר שלנו מתנהל דרך הטלפון ברובו... לצערי ולצערה.
החברים הטובים באמת שהכרתי אחרי הצבא, גרים בחיפה ובמרכז וכמעט שלא יוצא לי להתראות איתם. אפשר לומר שהפכתי לסוג של זאב ערבות. חי לבד את חיי. עובד במקום עבודה של מבוגרים. והאמת, ברוב הזמן העדפתי להיות לבד מאשר להתקשר לחברים שכן נמצאים בירושלים.
ההתלהבות שלי מעמית רק הלכה והתגברה ככל שהכרתי אותו יותר. יש לו מן דיבור חמוד כזה. רציתי מיד לגלות את עצמי האמיתי אבל פחדתי שאני שוב טועה והבחור אוהב בנות. חיכיתי שאכיר אותו יותר טוב. התחלנו לשבת תמיד אחד ליד השני בהרצאות ובשיעורים. פתאום השיעורים הפכו להרבה יותר מעניינים ומצחיקים איתו. פתאום נהיה לי הרבה יותר כיף להגיע לאוניברסיטה.
יום אחד יצאתי לאכול איתו במרכז העיר, סתם יציאה שכזו. והצבעתי על דגל הגאווה שתלוי לו שם ליד ביטוח לאומי. אמרתי לו שאין לי מושג למה זה תלוי שם בפינה אבל לפעמים כשאני מגיע לכאן בלילות, אני מנסה לעבור ליד הדגל סתם כדי להרגיש יותר טוב. זה היה צעד גדול מבחינתי, לחשוף את עצמי ולשמחתי הרבה, הוא די התלהב מזה. הוא שמח לשמוע שיש מועדון ירושלמי עם ערב מיוחד בשבוע (הגאעוואלד). הוא ממש התרגש מזה.
מאז היציאה הראשונה אני מדבר איתו בפתיחות. ברור לי שכששאר הסטודנטים שמכירים את עמית, רואים את הקשר החזק שנוצר בינינו, הם כבר יודעים עליי. ואתם יודעים מה? זה כבר לא איכפת לי. וזאת התפנית הגדולה באמת, כבר לא איכפת לי מה יחשבו האחרים. אני אמנם לא מדבר עם אחרים על זה בפתיחות ולא יוצא בהצהרות אבל אני חי את חיי באוניברסיטה מבלי להרגיש בושה מסוימת (ולמה שארגיש בושה בכל מקרה...). ופתאום אני רואה שזה לא כזה נורא. פתאום הרבה יותר קל לי להתחבר לאנשים אחרים , כי ברור לי שהם מכירים אותי כמו שאני ועדיין אין להם רתיעה ממני. כשאתה בארון זה הרבה יותר מורכב להיקשר לאנשים חדשים שלא מכירים אותך באמת.
אפילו יצאנו באמת לגאעוואלד הזה. היה די נחמד בסך הכל. האם זה אומר שתם עידן חיפוש הזהות שלי. אני לא כל כך בטוח, אבל זה בהחלט צעד משמעותי. להיחשף לאנשים אחרים שלאו דווקא במעגל הכי אינטימי שלי, לצאת למועדון, להרגיש אחרת, זה עושה לי די טוב.
ההתרגשות שלי מעמית הולכת ומתעצמת. אני לא יודע מאיזו סיבה. הוא מאד מצחיק, הוא יפהיפה, כיף לי להיות איתו והוא כמוני. בצורה ילדותית לחלוטין, התקשרתי לשני שלי, לחברה טובה אחרת מחיפה ולבת דודתי (שאגב, לפני מספר חודשים גיליתי שהיא מתעניינת בבנות) וסיפרתי להם על המציאה שלי באוניברסיטה.
הבעיה היא שאני מרגיש שאני נסחף לתוך אהבה מוגזמת לעמית. בזמן קצר הוא הצליח להפוך לדבר המרכזי שאני חושב עליו. התנהגות נחמדה שלו גורמת לי להיות מאושר וכל התנהגות קרה מצידו גורמת לי לדיכאון קשה. קשה לי להסביר את זה. לפני כמה זמן שני שאלה אותי (בטלפון, כמובן) אם טוב לי איתו. עניתי מיד שכן. ואחר כמה שניות אמרתי "וגם לפעמים רע".
אף פעם לא הרגשתי ככה, אף פעם לא באמת היה איכפת לי אם מישהו מחבק אותי כשהוא נפרד ממני לשלום ובדיחות ציניות היו לגיטימיות בעיניי. אבל עם עמית אני כאילו תמיד מצפה לחיבוק שלא מגיע, או למגע מסוים. כשאני איתו יש בי מן כאב פנימי כזה, דחף לחבק אותו. פתאום אני מסתכל במראה הרבה יותר, הרבה יותר מנסה להיות מודע לאיך אני נראה. התחלתי לאכול בריא, חזרתי לעשות ספורט ולשמור על המשקל. יכול להיות שהתאהבתי? אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתאהב. כשהייתי בבית ספר התאהבתי באילן (שאלוהים יודע איפה הוא היום), כשהייתי בחו"ל התאהבתי באמריקאי חמוד שגילה לי את עולם העישון הנפלא (עולם שנשאר בחו"ל, לעת עתה). אבל כולם היו סטרייטים... ופה עומד מולי בחור יפה ואולי מה שאני מרגיש זה המתח הזה שנבנה בד"כ בין גבר ואישה. והפעם מתח הרבה יותר מודע. אז ככה זה מרגיש?
לצערי הרב, נראה שמבחינתו הקשר הזה הוא לא יותר מחברות טובה. ככל שאני מראה לו שאני יותר אוהב אותו כך הוא מחזיר לי ציניות מוזרה, ואח"כ הוא יכול להוסיף משהו מקסים כמו: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי באוניברסיטה". בעצם אני לא ממש יודע ולא ממש מצליח לקרוא אותו... זה אף פעם לא קרה לי. דווקא הפנטזיה הגדולה ביותר שלי עליו היא בכלל לא מינית. אני חולם על להתחבק איתו ולהתכרבל איתו מתחת לשמיכה בלילות החורף הקרים של ירושלים ולצפות ביחד בסרט טוב. אולי זה אפשרי גם מבלי שנהיה חברים חברים. עולם הפנטזיה שלי שוב מתעורר. אני לא רוצה להיות פתטי ולפעמים אני מרגיש שאני ממש כזה.
בכל מקרה, הכיוון הוא להתקרב אליו ולהכיר אותו כמה שיותר. אם לא תצא מזה אהבה, אז אולי קשר טוב. אין לי מספיק ניסיון כדי להבחין מתי שווה לי להמשיך לנסות ומתי שווה לי לוותר ואיך בכלל לוותר. רק שלא אגיע למצב שבו אני אהיה תלוי בו והוא לא יהיה תלוי בי, כי זה סיפור חיי.
ובמקביל, בחיי האחרים עם המשפחה, עברתי עכשיו עוד ארוחה גדולה. הפעם, העקיצה התקופתית של אימא שלי תפסה אותי לא מוכן. בד"כ אני מצליח לחמוק מזה בבדיחה או להעביר נושא אבל הפעם התפרצתי. היא בונה לעצמה עולם של שקרים בראש, ממציאה כל מיני תירוצים ואמתלות שווא למדוע אני כמו שאני היום. מה שהכי מפריעה זה שהיא משתפת את כל המשפחה והחברים בתירוצים האלו, ואלו מאמינים שהיא באמת ניתחה אותי ואת אישיותי. בעוד שהיא יודעת את האמת כבר כמעט 8 שנים אך מדחיקה אותה. אז הפעם באמת התרגזתי וצעקתי עליה שהיא טובה מאד בלספר חצאי סיפורים ואם היא תחשוב טוב טוב, היא תבין שהיא טועה. אני סיימתי עם להרגיש כישלון בבית שלי. אבל אז היא התחילה להתייפח בשקט. פיניתי את הכלים למדיח במהירות ונכנסתי לחדר, שם בכיתי מתחת לשמיכה, בשקט. אסור שהם ידעו שקורה איתי משהו.
