צא דיבוק צא!
שלושה חודשים עברו מאז הזעזוע. אני מתקשה להתאושש. אני מתקשה שלא להסתכל על עצמי במראה ולפרוץ בבכי על חוסר ההזדמנויות בחיים שלי. שלושה חודשים של דיאטה וחדר כושר הביאו את הגוף שלי בדיוק למצב שרציתי ואין לי עם מי לחלוק את זה. אין מי שיגיד לי שאני נראה טוב ויחבק אותי, אין מי שיקשיב לי. הריקנות מציפה.
עמית עוד חזק בראש שלי. אני מנסה להעמיד פנים שהוא לא אבל הוא ממש כן. "עכשיו אני כאן יושב לבדי, עם הרגע ההוא הקר. יודע כמה ליבך הוא עני וכמה יופייך עקר. אך אותה אהבה למרות רצוני עדיין שמך מבכה. עדיין קוראת לידך על כתפי לנגיעה אחת רכה". השורות האלה מתנגנות לי בראש שוב ושוב ומפעילות את מנגנון הבכי. כבר נתפסתי בוכה, זה היה ברור שבשלב מסוים זה יקרה. תרצתי את הבכי בגעגועים למחנה קיץ... ברור לי שזה לא עבד.
אני לא מצליח להבין מה אני רוצה מהקשר הקלוש שנותר לי איתו. אני כל כך נהנה לדבר איתו. כל כך נהנה להתחבר לעולם הזה של גבר לגבר, שהוא העולם האמיתי שלי ובלי עמית אין לי שום חיבור אליו. אבל אחרי כל שיחה, אחרי כל מילה בצ'אט או גיחה בפרופיל שלו בפייסבוק הלב שלי נקרע, המוח כאילו מתרוקן וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה על כמה הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת. כמה הייתי רוצה שהוא יתנהג אחרת. אני שונא אותו ואוהב אותו ואני לא מצליח להבין מה יותר. אני רוצה שהוא יעלם ומפחד מזה באותה מידה. הכי אני רוצה שהוא ירים אליי טלפון יום אחד ויגיד שהוא חזר לארץ והוא רוצה לבוא לבקר.
איפשהו באמצע פברואר יצאתי למילואים. אחרי שבועות ארוכים שכל מה שהתעסקתי איתו זה ללמוד למבחנים ועוד איכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. יצאתי למילואים והייתי בטוח ששם אני אשכח ממנו. הייתי בטוח שאם אקח הפסקה גדולה ממנו אולי אוכל לחזור להיות איתו בקשר אפלטוני כמו שהוא רוצה. והנה מגיע הלילה הראשון ואני ישן בשק שינה על מיטת שטח באוהל ענק, ואני חולם חלום טוב. אני והוא יושבים מצונפים על ספה גדולה. הוא מניח עליי את הראש ואני משחק לו בשיער. והחום שהגוף שלנו מפיק כל כך נעים לי. אהבה טהורה שכזו. זה היה חלום שקשה להתעורר ממנו, במיוחד ליום אימונים הזוי של מילואים.
מי יודע? כבר אמרו לי שהפנטזיה שלי היא האהבה עצמה ולא עמית. עמית הוא הדרך שלי להשיג אותה. יש סיכוי שזה נכון. אבל עד שלא אמצא מישהו אחר לחשוב עליו, עמית ישאר האהבה הנכזבת שלי, ועד כמה שהייתי רוצה להיות לו לחבר קרוב, אני לא אצליח.
רק אחרי שלושה שבועות יצרתי איתו קשר, אחרי שהוא שלח לי הודעת "לאן נעלמת". הייתה לנו שיחת טרנס-אטלנטית נפלאה של שעה. אני צחקתי, הוא צחק, העלנו זכרונות קלושים מהדקות הספורות שהכרנו. אני חושב שההפסקה הזו עשתה לי טוב כי הצלחתי להיות הגיוני בשיחה הזו ולנתק את עצמי מההרגשה. אבל אז הוא סיפר לי שהוא מחפש להכיר מישהו, שהוא פירסם את עצמו באתר היכרויות והוא קיבל מלא תגובות והוא בוחן את האופציות שלו. אחרי שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שהעובדה שהוא לא רצה אותי נעוצה רק בו, בגלל שהוא לא היה מוכן להכנס לקשר, בגלל שהוא לא מנוסה ופחד מזה, הוא הוכיח לי שטעיתי. שהוא מעוניין בקשר, אפילו מעוניין מאד עד כדי כך שהוא מפרסם את הגוף שלו באתר שבו המטרה העיקרית של הדייט היא סקס. אז זה לא היה הוא?? זה בכל זאת איזה דפק שיש בי?
עמית הוא בחור מאד מעורפל. נורא קשה להבין מה הוא באמת רוצה. אני לא חושב שהוא בעצמו יודע. ואיכשהו, בזמן האחרון הוא שולח מסרים סמויים של חרטה ומבקש שיאהבו אותו למרות שהוא פריק. ולמרות שהוא יכול לפגוע לפעמים. אני, טיפש אני, לעתים לוקח את המסרים האלה באופן אישי. למרות שאני יודע שזה יכול להיות לעוד מיליון האנשים שהוא מכיר. וזה יכול להיות סתם... רוצה להגיד לו שאני מסוגל לקבל אותו בחזרה אליי גם מחר. ואם הוא מעוניין בהרפתקאה, אני מוכן להעניק לו אחת, אחת ענקית. אבל זה שוב הראש המסובב שלי.
הקשר איתו בכל המישורים חייב לרדת להילוך הכי נמוך שאפשר. בלי לצפות לכלום, ובלי לחשוב עליו. להיות מופתע בכל פעם שהוא מתקשר ולשמוח לשמוע ממנו פעם ב... ההפסקה של השבועות עשתה לי טוב. אבל זה היה אפשרי בעיקר בגלל חוסר האינטרנט בבונקר של המילואים. עכשיו כשאני רוב הזמן מול מסך ומקלדת, זה יהיה די מאתגר. שהוא יהיה זה שיוזם את הדברים, שזה ילך בקצב האיטי והמשונה שלו. שהקשר הזה יהפוך להיות תלוי בתדירות שהוא חושב עליי, שזה פעם בחודש אם הבנתי נכון... לא איכפת לי לעשות את השיחה הזאת שהייתה לנו פעם בחודש. אני חייב להתאזן איתו ואם הוא מרגיש אפלטוני לחלוטין, אני צריך להרגיש אפלטוניות מוחלטת. אני די שונא להיות הפסיכולוג של עצמי. ככה כולם מתנהגים? מאבחנים את עצמם ומטפלים?
אני חייב למצוא מישהו, חבר טוב, חברה טובה, מישהו קליל ומשוחרר. לא בא לי על "החבר". סתם חבר. שאני אוכל לצאת איתו לגוועלד מדי פעם, לסרטים. אני בודד נורא. נורא. אולי אם אני אכיר מישהו, ויתחילו להיות לי חיי חברה נורמליים, אני אוכל להתקדם מהחיים שכמעט היו לי...
מה שכן – אני נפתח הרבה יותר מהר מפעם. כבר סיפרתי להרבה אנשים אקראיים על עצמי. אני מחכה ליום שבו אני אפסיק להרגיש כזה שובב שאני מספר את זה.
נ.ב: אני שונא את העיר שלי. את ירושלים וממליץ בחום לכל קוויר להתרחק כמה שאפשר מהעיר הזאת. כמו שאני רואה את זה, הכל אפור פה ולא מעניין. אני הולך בשבילי גבעת רם, סורק מסביב ואין שום דבר... שום כלום. אני מרגיש כל כך לבד. אם רק היה לי כסף (ואומץ) לארוז מזוודה ולעבור לתל אביב.
שלושה חודשים עברו מאז הזעזוע. אני מתקשה להתאושש. אני מתקשה שלא להסתכל על עצמי במראה ולפרוץ בבכי על חוסר ההזדמנויות בחיים שלי. שלושה חודשים של דיאטה וחדר כושר הביאו את הגוף שלי בדיוק למצב שרציתי ואין לי עם מי לחלוק את זה. אין מי שיגיד לי שאני נראה טוב ויחבק אותי, אין מי שיקשיב לי. הריקנות מציפה.
עמית עוד חזק בראש שלי. אני מנסה להעמיד פנים שהוא לא אבל הוא ממש כן. "עכשיו אני כאן יושב לבדי, עם הרגע ההוא הקר. יודע כמה ליבך הוא עני וכמה יופייך עקר. אך אותה אהבה למרות רצוני עדיין שמך מבכה. עדיין קוראת לידך על כתפי לנגיעה אחת רכה". השורות האלה מתנגנות לי בראש שוב ושוב ומפעילות את מנגנון הבכי. כבר נתפסתי בוכה, זה היה ברור שבשלב מסוים זה יקרה. תרצתי את הבכי בגעגועים למחנה קיץ... ברור לי שזה לא עבד.
אני לא מצליח להבין מה אני רוצה מהקשר הקלוש שנותר לי איתו. אני כל כך נהנה לדבר איתו. כל כך נהנה להתחבר לעולם הזה של גבר לגבר, שהוא העולם האמיתי שלי ובלי עמית אין לי שום חיבור אליו. אבל אחרי כל שיחה, אחרי כל מילה בצ'אט או גיחה בפרופיל שלו בפייסבוק הלב שלי נקרע, המוח כאילו מתרוקן וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה על כמה הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת. כמה הייתי רוצה שהוא יתנהג אחרת. אני שונא אותו ואוהב אותו ואני לא מצליח להבין מה יותר. אני רוצה שהוא יעלם ומפחד מזה באותה מידה. הכי אני רוצה שהוא ירים אליי טלפון יום אחד ויגיד שהוא חזר לארץ והוא רוצה לבוא לבקר.
איפשהו באמצע פברואר יצאתי למילואים. אחרי שבועות ארוכים שכל מה שהתעסקתי איתו זה ללמוד למבחנים ועוד איכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. יצאתי למילואים והייתי בטוח ששם אני אשכח ממנו. הייתי בטוח שאם אקח הפסקה גדולה ממנו אולי אוכל לחזור להיות איתו בקשר אפלטוני כמו שהוא רוצה. והנה מגיע הלילה הראשון ואני ישן בשק שינה על מיטת שטח באוהל ענק, ואני חולם חלום טוב. אני והוא יושבים מצונפים על ספה גדולה. הוא מניח עליי את הראש ואני משחק לו בשיער. והחום שהגוף שלנו מפיק כל כך נעים לי. אהבה טהורה שכזו. זה היה חלום שקשה להתעורר ממנו, במיוחד ליום אימונים הזוי של מילואים.
מי יודע? כבר אמרו לי שהפנטזיה שלי היא האהבה עצמה ולא עמית. עמית הוא הדרך שלי להשיג אותה. יש סיכוי שזה נכון. אבל עד שלא אמצא מישהו אחר לחשוב עליו, עמית ישאר האהבה הנכזבת שלי, ועד כמה שהייתי רוצה להיות לו לחבר קרוב, אני לא אצליח.
רק אחרי שלושה שבועות יצרתי איתו קשר, אחרי שהוא שלח לי הודעת "לאן נעלמת". הייתה לנו שיחת טרנס-אטלנטית נפלאה של שעה. אני צחקתי, הוא צחק, העלנו זכרונות קלושים מהדקות הספורות שהכרנו. אני חושב שההפסקה הזו עשתה לי טוב כי הצלחתי להיות הגיוני בשיחה הזו ולנתק את עצמי מההרגשה. אבל אז הוא סיפר לי שהוא מחפש להכיר מישהו, שהוא פירסם את עצמו באתר היכרויות והוא קיבל מלא תגובות והוא בוחן את האופציות שלו. אחרי שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שהעובדה שהוא לא רצה אותי נעוצה רק בו, בגלל שהוא לא היה מוכן להכנס לקשר, בגלל שהוא לא מנוסה ופחד מזה, הוא הוכיח לי שטעיתי. שהוא מעוניין בקשר, אפילו מעוניין מאד עד כדי כך שהוא מפרסם את הגוף שלו באתר שבו המטרה העיקרית של הדייט היא סקס. אז זה לא היה הוא?? זה בכל זאת איזה דפק שיש בי?
עמית הוא בחור מאד מעורפל. נורא קשה להבין מה הוא באמת רוצה. אני לא חושב שהוא בעצמו יודע. ואיכשהו, בזמן האחרון הוא שולח מסרים סמויים של חרטה ומבקש שיאהבו אותו למרות שהוא פריק. ולמרות שהוא יכול לפגוע לפעמים. אני, טיפש אני, לעתים לוקח את המסרים האלה באופן אישי. למרות שאני יודע שזה יכול להיות לעוד מיליון האנשים שהוא מכיר. וזה יכול להיות סתם... רוצה להגיד לו שאני מסוגל לקבל אותו בחזרה אליי גם מחר. ואם הוא מעוניין בהרפתקאה, אני מוכן להעניק לו אחת, אחת ענקית. אבל זה שוב הראש המסובב שלי.
הקשר איתו בכל המישורים חייב לרדת להילוך הכי נמוך שאפשר. בלי לצפות לכלום, ובלי לחשוב עליו. להיות מופתע בכל פעם שהוא מתקשר ולשמוח לשמוע ממנו פעם ב... ההפסקה של השבועות עשתה לי טוב. אבל זה היה אפשרי בעיקר בגלל חוסר האינטרנט בבונקר של המילואים. עכשיו כשאני רוב הזמן מול מסך ומקלדת, זה יהיה די מאתגר. שהוא יהיה זה שיוזם את הדברים, שזה ילך בקצב האיטי והמשונה שלו. שהקשר הזה יהפוך להיות תלוי בתדירות שהוא חושב עליי, שזה פעם בחודש אם הבנתי נכון... לא איכפת לי לעשות את השיחה הזאת שהייתה לנו פעם בחודש. אני חייב להתאזן איתו ואם הוא מרגיש אפלטוני לחלוטין, אני צריך להרגיש אפלטוניות מוחלטת. אני די שונא להיות הפסיכולוג של עצמי. ככה כולם מתנהגים? מאבחנים את עצמם ומטפלים?
אני חייב למצוא מישהו, חבר טוב, חברה טובה, מישהו קליל ומשוחרר. לא בא לי על "החבר". סתם חבר. שאני אוכל לצאת איתו לגוועלד מדי פעם, לסרטים. אני בודד נורא. נורא. אולי אם אני אכיר מישהו, ויתחילו להיות לי חיי חברה נורמליים, אני אוכל להתקדם מהחיים שכמעט היו לי...
מה שכן – אני נפתח הרבה יותר מהר מפעם. כבר סיפרתי להרבה אנשים אקראיים על עצמי. אני מחכה ליום שבו אני אפסיק להרגיש כזה שובב שאני מספר את זה.
נ.ב: אני שונא את העיר שלי. את ירושלים וממליץ בחום לכל קוויר להתרחק כמה שאפשר מהעיר הזאת. כמו שאני רואה את זה, הכל אפור פה ולא מעניין. אני הולך בשבילי גבעת רם, סורק מסביב ואין שום דבר... שום כלום. אני מרגיש כל כך לבד. אם רק היה לי כסף (ואומץ) לארוז מזוודה ולעבור לתל אביב.
