כשאני צופה ב"אחים ואחיות" תמיד מצחיק אותי שהעלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב. בכל סעודה גדולה, יש איזה ריב מטומטם שנפתח בגלל איזה עניין ממוחזר או עניין חדש, וזה תמיד מגיע לשלב שכולם מדברים יחד ואף אחד לא מקשיב לאחר, ותמיד יש את השוט הזה של אחד הסועדים יושב בשקט ולא מבין איך זה שוב קרה, עד שזה מגיע להתפרצות הגדולה וכולם קמים ומפסיקים את הסעודה. אני תמיד חושב על המשפחה שלי ברגעים האלה. הלוואי שהריבים אצלנו היו כל כך מטופשים. עוד יום שישי מחורבן, פורים על הפרצוף....
אבא התבגר וזקן, ועדיין קשה לו לשלוט בעצביו. כשהוא מחליט שהוא כועס, אז הוא כועס ובגדול ולא יעזור שום דבר שנגיד, הוא ידבר ויגדף תוך שימוש בז'רגון הנמוך ביותר. מה איכפת לו שיש ילד בן 16 על השולחן שמעריץ אותו, אחי הקטן. מה איכפת לו שהוא מדבר על אימא, שיושבת לידו. על הזין שלו.
כשאימא מחליטה שעכשיו היא כועסת, זה לא פחות גרוע...
סתם – כבר אין לי כוח לתאר את זה. אין לי כוח לחיות את זה... ובא לי לעוף מכאן. נמאס לי לשמוע על בעיות הזוגיות שלהם, אותן בעיות שוב ושוב ושוב. יאללה... שיעשו עם זה משהו או שיתגרשו.
אני לא יודע אי פעם הזכרתי את דודה שלי פה – דודה ורד. האחות הקטנה של אבא. מאיזושהי סיבה היא החליטה לקחת אותי תחת חסותה מאז שהייתי בן 6 והיא הכי מפנקת אותי והכי אוהבת ללא תנאים. זו דודה מיוחדת. לא נשואה ובליינית גדולה. אשת חינוך עם אופי סמי-אשכנזי. קצת אאוטסיידרית למשפחה שלנו. אפילו סיפרתי לה על עצמי לפני חצי שנה, והיא קיבלה את זה יחסית יפה.
בכל אופן, היא פעם אמרה לי שהיא נורא לא מקנאת בנשים שנשואות בצער ולא מסוגלות לצאת מהקשר כי הן כבר מחויבות לבעל, רגילות אליו, וחבל להן לפגוע בילדים. היא אמרה שזה לא להיט להיות לבד, אבל אחד היתרונות הבולטים הוא שכשאתה בקשר ולא מתאים לך – אתה פשוט עוזב.
בכל פעם שההורים שלי רבים, אני חושב על חוסר הקבלה שלהם כלפי הומואים. איך הם מסוגלים לשפוט מערכת יחסים בין אנשים כשהם בעצמם כל כך מחורבנים בזה? למה לכל הרוחות נראה להם שמה שיש להם יותר טוב ויותר נכון?
הערב היה ריב נוסח: אימא לא מוכנה לשבת לארוחה, אז אנוכי עורך שולחן יפה עם אוכל וכולם חוץ ממנה יושבים לאכול. אבא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לשפוך את ליבו (ואת גידופיו) על אימא, ועל אימה, ואני והאחים מנסים בצורה עלובה לפשר אותו, או לפחות לגרום לו לדבר כמו בן אדם. והיום, כמו הפעם ההיא באוטו לפני שנים, שוב שמעתי אותו אומר: "ביום שלישי שעבר ליטפתי אותה והיא דחתה אותי". למה לעזאזל אני צריך לדעת מזה? למה לעזאזל אחי בן ה-16 צריך לדעת מזה? ואיך זה בדיוק עוזר לך או לנו? מה נראה לו? שעכשיו אחי ילך לאימא ויגיד: "אימא, אולי תגעי באבא בלילה...".
התפרצתי. "נמאס מהריבים המחזוריים האלה. שניכם ידעתם עם מה אתם מתחתנים, ושניכם יודעים למי אתם נשואים. רוצים? תקבלו את זה. רע לכם? תתמודדו. מצידי תתגרשו. רק אל תערבו אותנו, בבקשה". האש עברה אליי. אבא הציע שאני אעזוב את הבית. אחי הקטן הציע לי לסתום. ואני רק רציתי להעלם. האחים שלי לא מבינים.
הם לא מבינים שכשניסיתי לפתוח שוב את נושא הנטיות עם ההורים לפני חצי שנה, הם פחות או יותר אמרו שהם מעדיפים ילד מת. הם התחננו שאני לא אעשה כלום. אבא היה על סף התאבדות והם דחפו אותי שוב חזרה לארון. "אתה לא חייב לעשות כלום, עדיף שלא יהיה לך כלום מאשר...". אז איך הוא מעז לפתוח לידנו את ה"צרכים" שלו. איך הוא מעז??! 8 שנים התאפקתי בשבילם, ולא עשיתי כלום.
--------------------
וברקע של כל זה – אני עדיין מנסה להתגבר על קשר קצר בן חודשיים וחצי שסיימתי לפני שלושה חודשים. מנסה לשכנע את עצמי שהבחור שאהבתי כבר לא שם, וזה פשוט לא עובר... אין לילה שאני לא חושב עליו, אין בוקר שאני לא חושב עליו. וברור לי שהוא כבר מזמן עבר הלאה. אולי אפילו שבוע לפני שהוא זרק אותי. אולי כבר יש לו מישהו. מי יודע? אבל כל החלונות שפתחתי לו כדי לחזור להיות איתי באיזשהו קשר לא נענו. אין שם שום געגוע לשום דבר. אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שחשבתי שאני... הייתי בטוח שגם אם מישהו לא מסוגל להיות איתי בזוגיות, הוא לא יוותר עליי... הוא יצור קשר, יעשה לייק בפייסבוק. משהו. כלום! איך התאהבתי באיש הפח.
קצת לא נעים להודות אבל אני מרגיש כאילו מעט החברים שיש לי כבו. הלימודים שוברים אותנו והם עסוקים בעיקר בלשנוא את מה שאנחנו עושים ולהתגעגע לקצת זמן פנוי. אני חייב לחשוב על דרך טובה להעיר אותם ולהראות להם את האור בקצה. אני שונא אדישות.
איך לכל הרוחות אפשר להכיר מישהו נחמד בעיר הזאת? אטרף משעמם כל כך. לקצה מגיעים אנשים שנמצאים בקליקות שלהם ו... זהו פחות או יותר. אני כל כך צריך משהו חדש ומרענן בחיים. כל כך.
החדשות הטובות הן העלאה ענקית שאני מקבל החל מחודש הבא. זו תאפשר לי לעבור בקיץ לדירת הסטודנטים המעופשת והנכספת... עכשיו רק צריך למצוא חברים, ומישהו לצאת איתו.
אבא התבגר וזקן, ועדיין קשה לו לשלוט בעצביו. כשהוא מחליט שהוא כועס, אז הוא כועס ובגדול ולא יעזור שום דבר שנגיד, הוא ידבר ויגדף תוך שימוש בז'רגון הנמוך ביותר. מה איכפת לו שיש ילד בן 16 על השולחן שמעריץ אותו, אחי הקטן. מה איכפת לו שהוא מדבר על אימא, שיושבת לידו. על הזין שלו.
כשאימא מחליטה שעכשיו היא כועסת, זה לא פחות גרוע...
סתם – כבר אין לי כוח לתאר את זה. אין לי כוח לחיות את זה... ובא לי לעוף מכאן. נמאס לי לשמוע על בעיות הזוגיות שלהם, אותן בעיות שוב ושוב ושוב. יאללה... שיעשו עם זה משהו או שיתגרשו.
אני לא יודע אי פעם הזכרתי את דודה שלי פה – דודה ורד. האחות הקטנה של אבא. מאיזושהי סיבה היא החליטה לקחת אותי תחת חסותה מאז שהייתי בן 6 והיא הכי מפנקת אותי והכי אוהבת ללא תנאים. זו דודה מיוחדת. לא נשואה ובליינית גדולה. אשת חינוך עם אופי סמי-אשכנזי. קצת אאוטסיידרית למשפחה שלנו. אפילו סיפרתי לה על עצמי לפני חצי שנה, והיא קיבלה את זה יחסית יפה.
בכל אופן, היא פעם אמרה לי שהיא נורא לא מקנאת בנשים שנשואות בצער ולא מסוגלות לצאת מהקשר כי הן כבר מחויבות לבעל, רגילות אליו, וחבל להן לפגוע בילדים. היא אמרה שזה לא להיט להיות לבד, אבל אחד היתרונות הבולטים הוא שכשאתה בקשר ולא מתאים לך – אתה פשוט עוזב.
בכל פעם שההורים שלי רבים, אני חושב על חוסר הקבלה שלהם כלפי הומואים. איך הם מסוגלים לשפוט מערכת יחסים בין אנשים כשהם בעצמם כל כך מחורבנים בזה? למה לכל הרוחות נראה להם שמה שיש להם יותר טוב ויותר נכון?
הערב היה ריב נוסח: אימא לא מוכנה לשבת לארוחה, אז אנוכי עורך שולחן יפה עם אוכל וכולם חוץ ממנה יושבים לאכול. אבא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לשפוך את ליבו (ואת גידופיו) על אימא, ועל אימה, ואני והאחים מנסים בצורה עלובה לפשר אותו, או לפחות לגרום לו לדבר כמו בן אדם. והיום, כמו הפעם ההיא באוטו לפני שנים, שוב שמעתי אותו אומר: "ביום שלישי שעבר ליטפתי אותה והיא דחתה אותי". למה לעזאזל אני צריך לדעת מזה? למה לעזאזל אחי בן ה-16 צריך לדעת מזה? ואיך זה בדיוק עוזר לך או לנו? מה נראה לו? שעכשיו אחי ילך לאימא ויגיד: "אימא, אולי תגעי באבא בלילה...".
התפרצתי. "נמאס מהריבים המחזוריים האלה. שניכם ידעתם עם מה אתם מתחתנים, ושניכם יודעים למי אתם נשואים. רוצים? תקבלו את זה. רע לכם? תתמודדו. מצידי תתגרשו. רק אל תערבו אותנו, בבקשה". האש עברה אליי. אבא הציע שאני אעזוב את הבית. אחי הקטן הציע לי לסתום. ואני רק רציתי להעלם. האחים שלי לא מבינים.
הם לא מבינים שכשניסיתי לפתוח שוב את נושא הנטיות עם ההורים לפני חצי שנה, הם פחות או יותר אמרו שהם מעדיפים ילד מת. הם התחננו שאני לא אעשה כלום. אבא היה על סף התאבדות והם דחפו אותי שוב חזרה לארון. "אתה לא חייב לעשות כלום, עדיף שלא יהיה לך כלום מאשר...". אז איך הוא מעז לפתוח לידנו את ה"צרכים" שלו. איך הוא מעז??! 8 שנים התאפקתי בשבילם, ולא עשיתי כלום.
--------------------
וברקע של כל זה – אני עדיין מנסה להתגבר על קשר קצר בן חודשיים וחצי שסיימתי לפני שלושה חודשים. מנסה לשכנע את עצמי שהבחור שאהבתי כבר לא שם, וזה פשוט לא עובר... אין לילה שאני לא חושב עליו, אין בוקר שאני לא חושב עליו. וברור לי שהוא כבר מזמן עבר הלאה. אולי אפילו שבוע לפני שהוא זרק אותי. אולי כבר יש לו מישהו. מי יודע? אבל כל החלונות שפתחתי לו כדי לחזור להיות איתי באיזשהו קשר לא נענו. אין שם שום געגוע לשום דבר. אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שחשבתי שאני... הייתי בטוח שגם אם מישהו לא מסוגל להיות איתי בזוגיות, הוא לא יוותר עליי... הוא יצור קשר, יעשה לייק בפייסבוק. משהו. כלום! איך התאהבתי באיש הפח.
קצת לא נעים להודות אבל אני מרגיש כאילו מעט החברים שיש לי כבו. הלימודים שוברים אותנו והם עסוקים בעיקר בלשנוא את מה שאנחנו עושים ולהתגעגע לקצת זמן פנוי. אני חייב לחשוב על דרך טובה להעיר אותם ולהראות להם את האור בקצה. אני שונא אדישות.
איך לכל הרוחות אפשר להכיר מישהו נחמד בעיר הזאת? אטרף משעמם כל כך. לקצה מגיעים אנשים שנמצאים בקליקות שלהם ו... זהו פחות או יותר. אני כל כך צריך משהו חדש ומרענן בחיים. כל כך.
החדשות הטובות הן העלאה ענקית שאני מקבל החל מחודש הבא. זו תאפשר לי לעבור בקיץ לדירת הסטודנטים המעופשת והנכספת... עכשיו רק צריך למצוא חברים, ומישהו לצאת איתו.
