על הדבש ועל העוקץ

<פרק לא גמור>
אם קואצ׳ר היה קורא את הפרק הקודם שלי, ובא לפגוש אותי היום... הייתי מקבל טפיחה על השכם. נורא קל להגשים מטרות חומרניות... הנה קורות חיים, הנה ראיון עבודה, הנה משכורת הייטק משודרגת והופס אני פתאום אחד הסטונדטים הכי מצליחים בשוק העבודה. הנה קיוביקל מרווח, מחשב חדש ומקום עבודה במרכז, הנה מכונית חדשה וסקסית, הנה שותפה מגניבה ודירה בנחלאות... זה הכל היה עניין של כמה חודשים ואני פתאום במועדון ה"נייד וממוקם" של אטרף, ואפשר לציין ליד "מסודר".

בלי עזרה מההורים, בלי זכייה בפיס, לבד לבד הצלחתי למקם את עצמי בתור העובד הנחשק. קיבלתי הצעות עבודה מענקי הייטק כמו גם חברות הייטק קטנות בארץ ובחו"ל. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבחור בזו שמשלמת הכי הרבה ושמספקת הכי הרבה יציבות.

וביקום אחר של חיי, הרחק הרחק מכל הטוב שהציף אותי, נמצאת דודה ורדה. כשהתחלתי לחפש עבודה חדשה, התגלתה לה גרורה קטנה ממאירה ברגל. אני זוכר כשהיא רק עשתה ביופסיה היא אמרה לי: "אין מה לדאוג. גם אם זה ממאיר, אז יקרינו קצת, יתנו לי תרופה ויסירו את זה". לצערנו הרב, זה התגלה כמשהו הרבה יותר קשה. הגרורה הקטנה ברגל צמחה ותפחה לה ביחד עם עוד גרורות במספר מוקדים שונים בשלד וחשד סביר לסרטן ריאתי נדיר. זה קרה כל כך מהר, כמעט יותר מהר ממציאת העבודה. קצת כאבים ברגל והופ, היא נעזרת במקל הליכה, הופס היא מעבירה לילות שלמים במצעים ובבגדים ספוגי זיעה, הופס משככי כאבים חזקים, שלא באמת עוזרים, הופס כימותרפיה, הופס היא נכנסת למיטה והופלה זאת כבר לא דודה ורדה שאני מכיר.

שוכבת לה, מסכנה ואומללה, מיבבת מכאבים בכל גופה, מתחננת לאימה המנוחה שתעזור לה... ואני יושב לידה במיטה בבית החולים ולא יודע מה לעשות. עוד מנה של מורפיום, עוד מדבקה לכאב, עוד נוזלים, ועוד טיפולים.

קשה לי. מכל כך הרבה סיבות קשה לי עם המחלה של דודה ורדה. היא כמו אימא בשבילי... אימא שהסכימה באיזשהו מקום לקבל אותי כמו שאני. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכל ולעולם היא לא נשארה בלי מילים. אני לא יכול לומר שתמיד הסכמתי איתה, אבל זה תמיד היה מעניין לשמוע.

היא ידעה על כל הפרידה מאייל, וסיפרתי לה גם על כפיר הבוגד... היא לקחה אותי לסרטים ולמסעדות, אפילו בשנה שעברה היא הזמינה אותי לטיול בלונדון, רק אני והיא. היא דמות כל כך חזקה בחיים שלי, אני לא מסוגל לראות אותה ככה.

עכשיו ההתמודדות היא עם מלא דילמות.