יום כיפור תשע"ג. אני בניו יורק עם חבר טוב שלי מהלימודים. חופשה אמיתית. כיוון שאני מאד אוהב תפילות רפורמיות וליברליות והחבר שאיתו נסעתי הוא דתי לשעבר שמאד התעניין, מצאנו את עצמנו בסיור בין בתי הכנסת הענקיים והקהילות העתיקות של העיר. אני יושב על הספסל עם ספר ביד, מזמזם ניגונים שאני זוכר ממחנה הקיץ, מחייך לחוויה המקסימה הזו של קבוצה ענקית של אנשים "מאמינים" שעומדים לפני רָבַּה ומקשיבים לה בעודה מדברת על שיוויון זכויות ותיקון עולם. בחלק מבתי הכנסת הרבה אפילו הייתה לסבית גדולת מימדים וקצוצת שיער. זה לא הפריע לאף אחד. הם כולם חשו בקסם של תקופת "החגים הגבוהים" - כפי שמכנים אותה שם.
אחת הקהילות הכי קסומות שהכרתי היא Congregation Beit Simchat Torah או בקיצור - CBST. זו קהילה שהוקמה ע"י יהודי להט"ב. התפילות שלהם שוויוניות במיוחד. אבל זה פחות מה שעניין אותי. אותי יותר משך הפתיחות של הקהילה הזו. המראה הקסום של רבה/רבי עומדים על ההיכל, מאחוריהם ספר תורה, מצד אחד דגל ארה"ב, מצד שני דגל ישראל ומשני הצדדים גם דגלי גאווה גדולים. ככה מונפים להם בגאון. הורים וילדים באים ומשתתפים בטקסים הדתיים האלה. חינוך אמיתי של דור חדש שילך ברחוב וכשתעבור לידו טרנדג'נדר, הוא לא יעקם את הפרצוף, וכשבבית הכנסת שלו יקראו לחתן והחתן הטריים לעלות להיכל כדי שכולם יברכו אותם, לא תהיה לו את ההרגשה שמשהו פה לא נורמלי... אופטימיות נפלאה שכזו.
השנה לא צמתי. כבר כמה שנים שאני מוותר על התענוג. השנה בעיקר כעסתי על האובדן של דודה ורד. אני לא כל כך יודע על מי כעסתי או על מה... אני לא יודע עד כמה אני מאמין אבל בעיקר חשבתי שבעולם יש איזשהו צדק טבעי כזה שאומר שאם אדם הוא טוב - יהיה לו טוב בסופו של דבר. הדרך הנוראית הזו שבה דודה ורד מתה ערערה אצלי את האמונה הנאיבית הזו.
אבל ביום כיפור הזה, כשאני יושב באולם ענק שנשכר ע"י ה-CBST, ביחד עם 4000 איש, קצת אחרי שהלב שלי הלם בחוזקה בעקבות החתיך שהציץ עליי כל כמה זמן, כשהָרָבַּה דיברה על סליחה וכפרה - ניסיתי לחשוב ממי אני הכי צריך לבקש סליחה ולמי אני הכי צריך לסלוח.
התשובה הכתה בי - אני רוצה לסלוח לעצמי. נראה שהאדם שאני הכי כועס עליו הוא אני, שנתתי לעצמי להגיע לגיל כזה מבלי לחוות כלום, בעצם. שכיביתי את כל המנגנונים שנכנעתי. אני רוצה להתנקות מכל המנגונני מניעה שבניתי לאורך השנים. מן התחושה הנוראית שמציפה אותי ברגע שאני נכנס למועדון - שאני לא שייך לקהילה, שזה לא אני. אני רוצה להיות שלם עם מי שאני ומה שהפכתי להיות. אני רוצה להירגע ולשחרר את עצמי מהתפיסות הישנות של המשפחה שלי שדבקו בי. אני רוצה לסלוח לעצמי שאני הומו. אני הומו. אני הומו. אני הומו. כן כן, הגיע הזמן להשתחרר מתסביך האישיות. המבט המאוכזב של אימא חייב לצאת לי מהראש.
אנשים חיים ככה. וגם אני יכול... כשאחזור לארץ דברים ישתנו!
 |
| דגל ישראל ודגל הגאווה לצד ארון קודש מאולתר |
 |
| מקהלת יום כיפור בטליתות צבעוניות |
השנה לא צמתי. כבר כמה שנים שאני מוותר על התענוג. השנה בעיקר כעסתי על האובדן של דודה ורד. אני לא כל כך יודע על מי כעסתי או על מה... אני לא יודע עד כמה אני מאמין אבל בעיקר חשבתי שבעולם יש איזשהו צדק טבעי כזה שאומר שאם אדם הוא טוב - יהיה לו טוב בסופו של דבר. הדרך הנוראית הזו שבה דודה ורד מתה ערערה אצלי את האמונה הנאיבית הזו.
אבל ביום כיפור הזה, כשאני יושב באולם ענק שנשכר ע"י ה-CBST, ביחד עם 4000 איש, קצת אחרי שהלב שלי הלם בחוזקה בעקבות החתיך שהציץ עליי כל כמה זמן, כשהָרָבַּה דיברה על סליחה וכפרה - ניסיתי לחשוב ממי אני הכי צריך לבקש סליחה ולמי אני הכי צריך לסלוח.
התשובה הכתה בי - אני רוצה לסלוח לעצמי. נראה שהאדם שאני הכי כועס עליו הוא אני, שנתתי לעצמי להגיע לגיל כזה מבלי לחוות כלום, בעצם. שכיביתי את כל המנגנונים שנכנעתי. אני רוצה להתנקות מכל המנגונני מניעה שבניתי לאורך השנים. מן התחושה הנוראית שמציפה אותי ברגע שאני נכנס למועדון - שאני לא שייך לקהילה, שזה לא אני. אני רוצה להיות שלם עם מי שאני ומה שהפכתי להיות. אני רוצה להירגע ולשחרר את עצמי מהתפיסות הישנות של המשפחה שלי שדבקו בי. אני רוצה לסלוח לעצמי שאני הומו. אני הומו. אני הומו. אני הומו. כן כן, הגיע הזמן להשתחרר מתסביך האישיות. המבט המאוכזב של אימא חייב לצאת לי מהראש.
אנשים חיים ככה. וגם אני יכול... כשאחזור לארץ דברים ישתנו!
