יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

מה אני מוצא בו - חלק 1

פגשתי מישהו חדש לפני כמה חודשים. בניסיון להמציא לעצמי אפשרות חדשה, פרסמתי קול קורא באטרף להכיר אנשים חמודים מהשכונה הנידחת שלי במזרח תל אביב "למטרות חברות ובילויים משותפים". קיבלתי שלל פניות, הזויות יותר והזויות פחות. ערן, שגר בלוק אחד ממני, לא פנה אליי. באחד הלילות שנכנסתי לאפליקציה - התמונה שלו תפסה לי את העין. ממבט ראשון, לא ראיתי מישהו חתיך במיוחד - אפילו קצת מעצבן לפי אחת מתמונה ה-selfie שלו. אבל היה לו משהו בעיניים שהזכיר לי את שני - מן רוגע כזה שקשה להסביר. החלטתי לפנות אליו בעצמי.

"היי -אשמח להכיר אותך אם אתה גר בשכונה. מחפש אנשים טובים...". קיבלתי תשובה חמודה ומזמינה - "אשמח להיות החבר שלך בשכונה". אז קשקשנו קצת... ממש קצת - כי היה מאוחר. החפנו טלפונים וסיכמנו שנדבר.

לא באמת דיברנו... לקח עוד כמה שבועות עד שהגיע יום חמישי אחד. בדיוק יצאתי מחדר הכושר ומצאתי את עצמי במצב שבא לי לעשות משהו ואין לי עם מי. תחילה יצרתי קשר עם מישהו שתמיד מזמין אותי לצ'יזקייק בימי חמישי. הוא מגיע לשם באופן קבוע עם חבורה של דתיים בוגרים מאד נחמדים אבל אני תמיד מרגיש שיש לי אפס חיבור איתם. בלי לחשוב יותר מדי שלחתי לערן הודעה: "מה קורה? מה עושה הערב?". "בדיוק חזרתי מארוע של החברה, רוצה לקפוץ?".

חזרתי הביתה, לבשתי משהו קז'ואל כאילו ויצאתי אליו. בעודי הולך בשכונה ומתכתב איתו - הוא מספר לי שהוא גר במגדלים המפוארים של השכונה באחת מהקומות הכי גבוהות. "גר עם ההורים", מיהרתי להניח... לא נורא, אני כבר לגמרי בסדר עם להכיר את ההורים. ובתים מפוארים? אומנם לא גדלתי בבית כזה, אבל בזכות החברות ההדוקה עם שני בתקופת התיכון, יצא לי לבלות 50% מהזמן שלי בבית מפואר, אז גם זה לא הפחיד אותי. מה גם שאני מחזיק בדירת הבוטיק של דודה ורד בירושלים (שעדיין עומדת שם נטושה ומחכה שאתחיל לפעול להשכרתה).

הדלת נפתחת. מולי עומד בחור חמוד עם חיוך מקסים. הוא גר בדירה עם אחיו. הם שוכרים אותה יחד ומשלמים מלא כסף על זה. לשניהם יש עבודות טובות מאד. ערן בכלל בהייטק, כמוני. אבל לא בדיוק כמוני - הוא בהנהלה הבכירה של אחת החברות המצליחות. מן ילד פלא כזה. על כוס משקה אלכוהולי אנחנו יוצאים למרפסת שמשקיפה על כל תל אביב, ורואים שם את הבניין בן 9 הקומות שאני גר בו כבקתה קטנה ומגומדת. הוא מספר לי על השתשלות החיים המקצועיים שלו. אני נמלא הערצה והערכה לבחור הזה. אני מספר לו את הסיפור שלי, ידעתי שגם לי יש סיפור די מרשים, ונראה שגם הוא חשב ככה.

התחיל להתקרר, נכנסנו פנימה. המשכנו לדבר קצת על מה אנחנו אוהבים לעשות. חשפתי בפניו שאין לי הרבה ניסיון עם העיר ואני לא מכיר הרבה אנשים. הוא הציע שאצטרף אליו בימי שישי לשוק הכרמל, לארוחות בוקר, לים. אהבתי את הדיבור המזמין שלו, את חיתוך המילים שלו ואיך שהוא השתמש בעברית נכונה, כמו תמי. סיפרתי לו קצת על החיים האישיים שלי. בשלב מסוים הוא עצר אותי ואמר: "בוא'נה אתה נשמה טובה!". חייכתי בבלבול - איך הוא כבר הבין את זה?

השיחה עברה למה אנחנו מחפשים. סתם בכלל שזה מה שהחלטתי חודש לפני -אמרתי שאני לא מחפש כלום. "רק לבנות את עצמי בשכונה ובחיים - להנות לבד ועם אנשים טובים". הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא מחפש. הוא חשף בפניי שהוא יצא מקשר ארוך של יותר משלוש שנים לפני כחצי שנה. לאקס שלו יש את אותו שם כמו שלי ולאחר שסיפר לי עליו קצת קלטתי שזה מישהו שאני "מעריץ" מרחוק כבר כמה חודשים. במקרה נתקלתי בפרופיל פייסבוק שלו וראיתי שהוא בחור יפה ומוכשר. הפרופיל שלו הזמין אנשים לעקוב אחריו ולעשות לו לייקים, וכך עשיתי. אז הוא היה עם ערן מלא זמן, אפילו גרו יחד שנה ואז משהו לא הסתדר וערן חתך. ועכשיו ערן לומד להנות מהלבד.

חזרתי הביתה אחרי מה שנראה כמו 4 שעות של שיחה אינטנסיבית. הייתי באופוריה. בדיוק מה שחיפשתי! קצת חששתי מלהתאהב בערן הזה. זה היה מפחיד בגלל ה"הערצה" (סוג של הערצה) שהייתה לי לאקס שלו. האקס שלו היה נראה כל כך מוצלח העיניי- איך לעזאזל אני יכול להתעלות על דבר כזה?

וככה זה התחיל...

יום שני, 4 במרץ 2013

ROBO-MAN


למרות שלא כתבתי מלא זמן ויש המון לספר, על המעבר לתל אביב, על השנה האחרונה שהייתה מלאה בפריצות דרך מדהימות, על החיים העצמאיים והבוגרים והשפע שבתוכו אני חי, אני מעדיף לכתוב על דבר אחד - אני רוצה להתקדם. מה זה להתקדם? לא שוב עוד יבבה שלי על כך שאני רוצה למצוא בן זוג, וזה לא שמצאתי, או חברים טובים, כי גם התחום הזה טעון שיפור. לא רוצה לכתוב שוב על חוסר הקבלה מצד המשפחה. רוצה ליבב על הסטודנטיאליות הבלתי נגמרת שלי.

מצאתי עבודה טובה מאד בחברה גדולה ומחבקת. אני כנראה ממש טוב בזה. כל כך טוב שהם הלכה למעשה הרעיפו עליי פינוקים והטבות כדי שאסכים להכנס למשרת עובד מן המניין ואתחיל לעבוד ב-80% משרה. כל זה קרה בתקופה שבחברה דיברו על הקפאת גיוסים וסגירת תקנים אז זה היה ממש מדהים.

בראשי כל מה שרציתי זה להתרחק מירושלים. מהחיים הקודמים, מהבעיות במשפחה, מהמוות של שושי. זה התאים לי בדיוק. אמרתי לעצמי - הרי אני לומד כדי להגיע יום אחד למקום הזה. אז אני אוריד הילוך בלימודים ואמרח אותם עוד קצת, עוד שנה, ויהיה בסדר.

והנה עברה לה שנה וחצי ואני מתקדם בצעדי צב. ובדיוק עכשיו ממש, בשעה המאוחרת הזו בלילה - זה כל מה שמציק לי. אוך, החיים כאלה מורכבים! בדיוק עכשיו אני מתחיל לבנות לעצמי חיים טובים, חדר כושר, כל מיני חברים. אפילו הצלחתי להגדיר לעצמי ממה אני נהנה וממה פחות ולהגיע לסטטוס קוו מעולה עם ההורים שלי. זמן מצוין להתחיל להכיר בחורים חמודים. לצאת בכיף אולי גם לשכב עם חלק מהם ואולי להכיר גם מישהו שישאר. אבל הלימודים האלה עומדים לי בדרך. כאילו כל מה שאני יכול זה לטעום קצת מהחיים הטובים שיהיו לי כשלא יהיו לימודים אבל צריך שליטה עצמית מטורפת כדי להשאיר את זה ברמת הטעימה, לשבת על הטוסיק ולקרוא חומרים משעממים וללמוד, לבד.

חוויית הלימודים לבד קצת זרה לי. תמיד החשבתי את עצמי חכם לבד אבל היום אני מבין עד כמה הטלפונים הקטנים לחבר'ה שלומדים איתי היו חשובים לי. הדרבון ההדדי הזה נעלם. הרבה מהחברים סיימו את הלימודים או לומדים עכשיו קורסים שאני כבר לקחתי. קשה להכיר חברים חדשים כשאתה הסטודנט שמגיע בדיוק לשיעור אחד ובורח מיד כשמסתיימת ההרצאה.

החלטות. אני רוצה להיות ענייני, פתאום כל הבלוג הזה נראה לי כמו כאב ראש כאב ראש כאב ראש.
מחר אקנה לוח שעם ואתלה אותו על הקיר. על הלוח אדביק משימות שבועיות ואבצע אותן.

ואז כשיהיה לי זמן אכנס לכאן להתבכיין על זה שכבר עברו שנים (3, כמדומני) ועוד לא הגעתי לקשר אינטימי עם אף אחד. שאני אפילו מבולבל יותר מפעם כי אני מאד מגובש לגבי מה אני לא רוצה אבל ממש לא יודע מה אני רוצה. המבחר של תל אביב מדהים אבל התחרות כמעט בלתי אפשרית. אני משתדל לא להפוך להומו תלא אביבי מצוי שרק חושב כל הזמן שהוא יכול להשיג משהו יותר טוב מהבחור שמתעניין בו אבל זה קורה לי לא מעט... אבל זה רק קדימון למה שאני אכתוב, כשאתפנה קצת ואוכל להכניס פתק ללוח המטלות שלי עם המשימה: לכתוב פרק ביומן, 

כמו פעם.

"אל תעשה את מה שאתה רוצה לעשות באותו רגע, עשה את מה שיצור לך את החיים כחיים שאתה אוהב"