sidenote:
אני לא באמת טוב בכתיבה של היומן הזה. מזל שאין לי איזה עורך על הראש שנותן לי דדליין. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מאכזב מישהו, אבל זה כנראה רק אני.
קצת על ערן:
ערן היה ואולי עודנו אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הוא בחור מוכשר וטוב. אולי יותר מדי טוב. התאהבתי בו כמה וכמה פעמים. הוא בשלב מסוים הפך אותי לחבר הכי טוב שלו, ליווינו זה את זה למעלה מחצי שנה: להיפגש כל ערב לקפה וסיגריה במרפסת שלו, לצאת לארוחות בוקר בשישי, לצאת לסרטים, למסיבות. ותמיד זה היה על גבול הזוגיות. אצלו הגבול הזה היה מאד ברור. אני רציתי מעבר, ולא פעם ניסיתי לקבל מעבר. כל מה שהצלחתי לקבל זה טיפה אינטימיות במיטה, אפשרות לגעת בו ולהיות איתו. אבל כל זה תחת הגבלות מוגדרות: אסור לנשק, והוא לא נוגע בי. כל כך התאהבתי בו שבאותם רגעים זה לא היה לי איכפת. היום במבט לאחור אני מבין עד כמה השפלתי את עצמי.
עכשיו שנה וקצת אחרי שהכרנו, ערן כבר לא גר בשכונה. הוא עבר תחילה לניו יורק לחפש את עצמו. אפילו אז נשארנו חברים טובים בטלפון ונסעתי לבקר אותו ונסענו יחד למקסיקו. שם קרתה לי פדיחה רצינית... הקרבה האינטנסיבית אליו על חוף יפהיפה כשהוא לבוש ספידו, השינה המשותפת בחדר שיבשו לי את הדעת. פתאום קלטתי שיש לי גישה חופשית לטלפון שלו וניצלתי את זה בצורה הכי גועלית שיש. למזלי הוא תפס אותי די מהר. בצדק הוא רתח עליי והתאכזב ממני. הייתי בטוח שפה הקשר שלנו מסתיים והטיול מסתיים. אחרי כמה שעות הוא חזר ודרש להבין כמה זמן זה נמשך. אחר כך הוא אמר שהוא ממשיך בטיול אבל אחר כך הקשר מסתיים. יום למחרת עשיתי איתו שיחה והתוודיתי על כמה שאני רוצה אותו וכמה שאני מדכא את התחושה הזו כדי להישאר איתו ברמת קשר כזו קרובה מבלי להבריח אותו. לשמחתי הוא הבין.
אז הקשר לא נותק אבל בהחלט התרחק. ערן חזר לארץ לחיות בשכונה אחרת. לא ברור אם ההתחרחקות נבעה מהמגורים המרוחקים, הג'וב המפוצץ שהוא קיבל שמעסיק אותו בוקר עד לילה, או התקרית במקסיקו.
קצת עליי:
במקביל לדרמות עם ערן החיים שלי התקדמו. ויכוח גדול שהיה לי עם בת דודה שלי גרם לי לבקש ממנה לפרק את השותפות בינינו. הויכוח הזה חידד לי כמה שאני עדיין לא חופשי בתוך הדירה שלי. אני חי במציאות שלה ושל בת זוג שלה ונכפה עליי לדעת כל דבר עליהן ולספר להן הכל על עצמי. הייתי צריך לבקש את אישורן לכל אירוח והן לא היו מארחות - לא ברור למה. העבודה במשרה המלאה איפשרה לי בהחלט לשלם את חלקן בשכר הדירה והחלטתי שזה פשוט שווה את זה. אז שאלתי אותן בנימוס אם הן מעדיפות שאני אצא או שהן יצאו ואמרתי שבמידה והן יצאו זה יהיה בלי תנאים מוקדמים כי אני מתכוון להמשיך עם החוזה לבד. אחרי חודשיים הן מצאו קופסה קטנה במרכז תל אביב והתחלתי לחיות לבד... בדירה גדולה מאד.
האתגר הבא שהתגברתי עליו היה הלימודים. הסמסטר האחרון היה קשה, בעיקר כי ניסיתי לשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה, ובערך באמצע שלו נסעתי לשבועיים לראות את ערן. גם כשחשבתי שסיימתי קיבלתי טלפון מהפקולטה שדרש ממני לעשות עוד קורס. אחרי כחודש שהרגשתי חסר אונים כי לא רציתי לחזור לשולחן הלימודים בשום אופן, אספתי את עצמי ויצאתי לשיחה אסטרטגית עם ראש החוג. והפלא ופלא - הצלחתי לשכנע אותה שהקורס הזה מיותר. והיא אפילו אמרה שהיא הייתה רוצה לראות יותר אנשים כמוני בתואר שני.
אתגר עתיק נוסף שהיה עליי לפתור היה הדירה של דודה שלי. שנתיים היא שכבה עזובה בירושלים. פעם בחודש הייתי מגיע לבדוק שהכל בסדר. מנקה קצת את המרפסת ואת קורי העכביש במדרגות, עושה אמבטיה חמה ומביט לשמיים דרך חלון הגג. הדודה השנייה שלי לא נתנה לי להרגיש נוח עם להשכיר אותה. בקושי הרגשתי נוח עם זה שלא גרתי שם.
אני מניח שעול שכר הדירה המלא עשה את שלו. כחצי שנה אחרי שהתחלתי לגור לבד, במהלך בזק של שבוע מצאתי שוכר, ארזתי את כל הדירה ואת הריהוט והעברתי אותו להורים שלי ולדירה בתל אביב.
עכשיו אפשר לומר שאני מתפרנס יפה... הרגשתי נורא עם ההשכרה וזה עדיין קצת מוזר לי. אבל ההכנסה הנוספת באמת עוזרת לי.
ועכשיו אפשר לכתוב על מה קורה היום... בפרק הבא, אני מניח
אני לא באמת טוב בכתיבה של היומן הזה. מזל שאין לי איזה עורך על הראש שנותן לי דדליין. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מאכזב מישהו, אבל זה כנראה רק אני.
קצת על ערן:
ערן היה ואולי עודנו אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הוא בחור מוכשר וטוב. אולי יותר מדי טוב. התאהבתי בו כמה וכמה פעמים. הוא בשלב מסוים הפך אותי לחבר הכי טוב שלו, ליווינו זה את זה למעלה מחצי שנה: להיפגש כל ערב לקפה וסיגריה במרפסת שלו, לצאת לארוחות בוקר בשישי, לצאת לסרטים, למסיבות. ותמיד זה היה על גבול הזוגיות. אצלו הגבול הזה היה מאד ברור. אני רציתי מעבר, ולא פעם ניסיתי לקבל מעבר. כל מה שהצלחתי לקבל זה טיפה אינטימיות במיטה, אפשרות לגעת בו ולהיות איתו. אבל כל זה תחת הגבלות מוגדרות: אסור לנשק, והוא לא נוגע בי. כל כך התאהבתי בו שבאותם רגעים זה לא היה לי איכפת. היום במבט לאחור אני מבין עד כמה השפלתי את עצמי.
עכשיו שנה וקצת אחרי שהכרנו, ערן כבר לא גר בשכונה. הוא עבר תחילה לניו יורק לחפש את עצמו. אפילו אז נשארנו חברים טובים בטלפון ונסעתי לבקר אותו ונסענו יחד למקסיקו. שם קרתה לי פדיחה רצינית... הקרבה האינטנסיבית אליו על חוף יפהיפה כשהוא לבוש ספידו, השינה המשותפת בחדר שיבשו לי את הדעת. פתאום קלטתי שיש לי גישה חופשית לטלפון שלו וניצלתי את זה בצורה הכי גועלית שיש. למזלי הוא תפס אותי די מהר. בצדק הוא רתח עליי והתאכזב ממני. הייתי בטוח שפה הקשר שלנו מסתיים והטיול מסתיים. אחרי כמה שעות הוא חזר ודרש להבין כמה זמן זה נמשך. אחר כך הוא אמר שהוא ממשיך בטיול אבל אחר כך הקשר מסתיים. יום למחרת עשיתי איתו שיחה והתוודיתי על כמה שאני רוצה אותו וכמה שאני מדכא את התחושה הזו כדי להישאר איתו ברמת קשר כזו קרובה מבלי להבריח אותו. לשמחתי הוא הבין.
אז הקשר לא נותק אבל בהחלט התרחק. ערן חזר לארץ לחיות בשכונה אחרת. לא ברור אם ההתחרחקות נבעה מהמגורים המרוחקים, הג'וב המפוצץ שהוא קיבל שמעסיק אותו בוקר עד לילה, או התקרית במקסיקו.
קצת עליי:
במקביל לדרמות עם ערן החיים שלי התקדמו. ויכוח גדול שהיה לי עם בת דודה שלי גרם לי לבקש ממנה לפרק את השותפות בינינו. הויכוח הזה חידד לי כמה שאני עדיין לא חופשי בתוך הדירה שלי. אני חי במציאות שלה ושל בת זוג שלה ונכפה עליי לדעת כל דבר עליהן ולספר להן הכל על עצמי. הייתי צריך לבקש את אישורן לכל אירוח והן לא היו מארחות - לא ברור למה. העבודה במשרה המלאה איפשרה לי בהחלט לשלם את חלקן בשכר הדירה והחלטתי שזה פשוט שווה את זה. אז שאלתי אותן בנימוס אם הן מעדיפות שאני אצא או שהן יצאו ואמרתי שבמידה והן יצאו זה יהיה בלי תנאים מוקדמים כי אני מתכוון להמשיך עם החוזה לבד. אחרי חודשיים הן מצאו קופסה קטנה במרכז תל אביב והתחלתי לחיות לבד... בדירה גדולה מאד.
האתגר הבא שהתגברתי עליו היה הלימודים. הסמסטר האחרון היה קשה, בעיקר כי ניסיתי לשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה, ובערך באמצע שלו נסעתי לשבועיים לראות את ערן. גם כשחשבתי שסיימתי קיבלתי טלפון מהפקולטה שדרש ממני לעשות עוד קורס. אחרי כחודש שהרגשתי חסר אונים כי לא רציתי לחזור לשולחן הלימודים בשום אופן, אספתי את עצמי ויצאתי לשיחה אסטרטגית עם ראש החוג. והפלא ופלא - הצלחתי לשכנע אותה שהקורס הזה מיותר. והיא אפילו אמרה שהיא הייתה רוצה לראות יותר אנשים כמוני בתואר שני.
אתגר עתיק נוסף שהיה עליי לפתור היה הדירה של דודה שלי. שנתיים היא שכבה עזובה בירושלים. פעם בחודש הייתי מגיע לבדוק שהכל בסדר. מנקה קצת את המרפסת ואת קורי העכביש במדרגות, עושה אמבטיה חמה ומביט לשמיים דרך חלון הגג. הדודה השנייה שלי לא נתנה לי להרגיש נוח עם להשכיר אותה. בקושי הרגשתי נוח עם זה שלא גרתי שם.
אני מניח שעול שכר הדירה המלא עשה את שלו. כחצי שנה אחרי שהתחלתי לגור לבד, במהלך בזק של שבוע מצאתי שוכר, ארזתי את כל הדירה ואת הריהוט והעברתי אותו להורים שלי ולדירה בתל אביב.
עכשיו אפשר לומר שאני מתפרנס יפה... הרגשתי נורא עם ההשכרה וזה עדיין קצת מוזר לי. אבל ההכנסה הנוספת באמת עוזרת לי.
ועכשיו אפשר לכתוב על מה קורה היום... בפרק הבא, אני מניח
