סיכום ביניים

sidenote:
אני לא באמת טוב בכתיבה של היומן הזה. מזל שאין לי איזה עורך על הראש שנותן לי דדליין. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מאכזב מישהו, אבל זה כנראה רק אני.

קצת על ערן:
ערן היה ואולי עודנו אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הוא בחור מוכשר וטוב. אולי יותר מדי טוב. התאהבתי בו כמה וכמה פעמים. הוא בשלב מסוים הפך אותי לחבר הכי טוב שלו, ליווינו זה את זה למעלה מחצי שנה: להיפגש כל ערב לקפה וסיגריה במרפסת שלו, לצאת לארוחות בוקר בשישי, לצאת לסרטים, למסיבות. ותמיד זה היה על גבול הזוגיות. אצלו הגבול הזה היה מאד ברור. אני רציתי מעבר, ולא פעם ניסיתי לקבל מעבר. כל מה שהצלחתי לקבל זה טיפה אינטימיות במיטה, אפשרות לגעת בו ולהיות איתו. אבל כל זה תחת הגבלות מוגדרות: אסור לנשק, והוא לא נוגע בי. כל כך התאהבתי בו שבאותם רגעים זה לא היה לי איכפת. היום במבט לאחור אני מבין עד כמה השפלתי את עצמי.
עכשיו שנה וקצת אחרי שהכרנו, ערן כבר לא גר בשכונה. הוא עבר תחילה לניו יורק לחפש את עצמו. אפילו אז נשארנו חברים טובים בטלפון ונסעתי לבקר אותו ונסענו יחד למקסיקו. שם קרתה לי פדיחה רצינית... הקרבה האינטנסיבית אליו על חוף יפהיפה כשהוא לבוש ספידו, השינה המשותפת בחדר שיבשו לי את הדעת. פתאום קלטתי שיש לי גישה חופשית לטלפון שלו וניצלתי את זה בצורה הכי גועלית שיש. למזלי הוא תפס אותי די מהר. בצדק הוא רתח עליי והתאכזב ממני. הייתי בטוח שפה הקשר שלנו מסתיים והטיול מסתיים. אחרי כמה שעות הוא חזר ודרש להבין כמה זמן זה נמשך. אחר כך הוא אמר שהוא ממשיך בטיול אבל אחר כך הקשר מסתיים. יום למחרת עשיתי איתו שיחה והתוודיתי על כמה שאני רוצה אותו וכמה שאני מדכא את התחושה הזו כדי להישאר איתו ברמת קשר כזו קרובה מבלי להבריח אותו. לשמחתי הוא הבין.
אז הקשר לא נותק אבל בהחלט התרחק. ערן חזר לארץ לחיות בשכונה אחרת. לא ברור אם ההתחרחקות נבעה מהמגורים המרוחקים, הג'וב המפוצץ שהוא קיבל שמעסיק אותו בוקר עד לילה, או התקרית במקסיקו.

קצת עליי:
במקביל לדרמות עם ערן החיים שלי התקדמו. ויכוח גדול שהיה לי עם בת דודה שלי גרם לי לבקש ממנה לפרק את השותפות בינינו. הויכוח הזה חידד לי כמה שאני עדיין לא חופשי בתוך הדירה שלי. אני חי במציאות שלה ושל בת זוג שלה ונכפה עליי לדעת כל דבר עליהן ולספר להן הכל על עצמי. הייתי צריך לבקש את אישורן לכל אירוח והן לא היו מארחות - לא ברור למה. העבודה במשרה המלאה איפשרה לי בהחלט לשלם את חלקן בשכר הדירה והחלטתי שזה פשוט שווה את זה. אז שאלתי אותן בנימוס אם הן מעדיפות שאני אצא או שהן יצאו ואמרתי שבמידה והן יצאו זה יהיה בלי תנאים מוקדמים כי אני מתכוון להמשיך עם החוזה לבד. אחרי חודשיים הן מצאו קופסה קטנה במרכז תל אביב והתחלתי לחיות לבד... בדירה גדולה מאד.
האתגר הבא שהתגברתי עליו היה הלימודים. הסמסטר האחרון היה קשה, בעיקר כי ניסיתי לשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה, ובערך באמצע שלו נסעתי לשבועיים לראות את ערן. גם כשחשבתי שסיימתי קיבלתי טלפון מהפקולטה שדרש ממני לעשות עוד קורס. אחרי כחודש שהרגשתי חסר אונים כי לא רציתי לחזור לשולחן הלימודים בשום אופן, אספתי את עצמי ויצאתי לשיחה אסטרטגית עם ראש החוג. והפלא ופלא - הצלחתי לשכנע אותה שהקורס הזה מיותר. והיא אפילו אמרה שהיא הייתה רוצה לראות יותר אנשים כמוני בתואר שני.
אתגר עתיק נוסף שהיה עליי לפתור היה הדירה של דודה שלי. שנתיים היא שכבה עזובה בירושלים. פעם בחודש הייתי מגיע לבדוק שהכל בסדר. מנקה קצת את המרפסת ואת קורי העכביש במדרגות, עושה אמבטיה חמה ומביט לשמיים דרך חלון הגג. הדודה השנייה שלי לא נתנה לי להרגיש נוח עם להשכיר אותה. בקושי הרגשתי נוח עם זה שלא גרתי שם.
אני מניח שעול שכר הדירה המלא עשה את שלו. כחצי שנה אחרי שהתחלתי לגור לבד, במהלך בזק של שבוע מצאתי שוכר, ארזתי את כל הדירה ואת הריהוט והעברתי אותו להורים שלי ולדירה בתל אביב. 

עכשיו אפשר לומר שאני מתפרנס יפה...  הרגשתי נורא עם ההשכרה וזה עדיין קצת מוזר לי. אבל ההכנסה הנוספת באמת עוזרת לי.

ועכשיו אפשר לכתוב על מה קורה היום... בפרק הבא, אני מניח

מה אני מוצא בו - חלק 1

פגשתי מישהו חדש לפני כמה חודשים. בניסיון להמציא לעצמי אפשרות חדשה, פרסמתי קול קורא באטרף להכיר אנשים חמודים מהשכונה הנידחת שלי במזרח תל אביב "למטרות חברות ובילויים משותפים". קיבלתי שלל פניות, הזויות יותר והזויות פחות. ערן, שגר בלוק אחד ממני, לא פנה אליי. באחד הלילות שנכנסתי לאפליקציה - התמונה שלו תפסה לי את העין. ממבט ראשון, לא ראיתי מישהו חתיך במיוחד - אפילו קצת מעצבן לפי אחת מתמונה ה-selfie שלו. אבל היה לו משהו בעיניים שהזכיר לי את שני - מן רוגע כזה שקשה להסביר. החלטתי לפנות אליו בעצמי.

"היי -אשמח להכיר אותך אם אתה גר בשכונה. מחפש אנשים טובים...". קיבלתי תשובה חמודה ומזמינה - "אשמח להיות החבר שלך בשכונה". אז קשקשנו קצת... ממש קצת - כי היה מאוחר. החפנו טלפונים וסיכמנו שנדבר.

לא באמת דיברנו... לקח עוד כמה שבועות עד שהגיע יום חמישי אחד. בדיוק יצאתי מחדר הכושר ומצאתי את עצמי במצב שבא לי לעשות משהו ואין לי עם מי. תחילה יצרתי קשר עם מישהו שתמיד מזמין אותי לצ'יזקייק בימי חמישי. הוא מגיע לשם באופן קבוע עם חבורה של דתיים בוגרים מאד נחמדים אבל אני תמיד מרגיש שיש לי אפס חיבור איתם. בלי לחשוב יותר מדי שלחתי לערן הודעה: "מה קורה? מה עושה הערב?". "בדיוק חזרתי מארוע של החברה, רוצה לקפוץ?".

חזרתי הביתה, לבשתי משהו קז'ואל כאילו ויצאתי אליו. בעודי הולך בשכונה ומתכתב איתו - הוא מספר לי שהוא גר במגדלים המפוארים של השכונה באחת מהקומות הכי גבוהות. "גר עם ההורים", מיהרתי להניח... לא נורא, אני כבר לגמרי בסדר עם להכיר את ההורים. ובתים מפוארים? אומנם לא גדלתי בבית כזה, אבל בזכות החברות ההדוקה עם שני בתקופת התיכון, יצא לי לבלות 50% מהזמן שלי בבית מפואר, אז גם זה לא הפחיד אותי. מה גם שאני מחזיק בדירת הבוטיק של דודה ורד בירושלים (שעדיין עומדת שם נטושה ומחכה שאתחיל לפעול להשכרתה).

הדלת נפתחת. מולי עומד בחור חמוד עם חיוך מקסים. הוא גר בדירה עם אחיו. הם שוכרים אותה יחד ומשלמים מלא כסף על זה. לשניהם יש עבודות טובות מאד. ערן בכלל בהייטק, כמוני. אבל לא בדיוק כמוני - הוא בהנהלה הבכירה של אחת החברות המצליחות. מן ילד פלא כזה. על כוס משקה אלכוהולי אנחנו יוצאים למרפסת שמשקיפה על כל תל אביב, ורואים שם את הבניין בן 9 הקומות שאני גר בו כבקתה קטנה ומגומדת. הוא מספר לי על השתשלות החיים המקצועיים שלו. אני נמלא הערצה והערכה לבחור הזה. אני מספר לו את הסיפור שלי, ידעתי שגם לי יש סיפור די מרשים, ונראה שגם הוא חשב ככה.

התחיל להתקרר, נכנסנו פנימה. המשכנו לדבר קצת על מה אנחנו אוהבים לעשות. חשפתי בפניו שאין לי הרבה ניסיון עם העיר ואני לא מכיר הרבה אנשים. הוא הציע שאצטרף אליו בימי שישי לשוק הכרמל, לארוחות בוקר, לים. אהבתי את הדיבור המזמין שלו, את חיתוך המילים שלו ואיך שהוא השתמש בעברית נכונה, כמו תמי. סיפרתי לו קצת על החיים האישיים שלי. בשלב מסוים הוא עצר אותי ואמר: "בוא'נה אתה נשמה טובה!". חייכתי בבלבול - איך הוא כבר הבין את זה?

השיחה עברה למה אנחנו מחפשים. סתם בכלל שזה מה שהחלטתי חודש לפני -אמרתי שאני לא מחפש כלום. "רק לבנות את עצמי בשכונה ובחיים - להנות לבד ועם אנשים טובים". הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא מחפש. הוא חשף בפניי שהוא יצא מקשר ארוך של יותר משלוש שנים לפני כחצי שנה. לאקס שלו יש את אותו שם כמו שלי ולאחר שסיפר לי עליו קצת קלטתי שזה מישהו שאני "מעריץ" מרחוק כבר כמה חודשים. במקרה נתקלתי בפרופיל פייסבוק שלו וראיתי שהוא בחור יפה ומוכשר. הפרופיל שלו הזמין אנשים לעקוב אחריו ולעשות לו לייקים, וכך עשיתי. אז הוא היה עם ערן מלא זמן, אפילו גרו יחד שנה ואז משהו לא הסתדר וערן חתך. ועכשיו ערן לומד להנות מהלבד.

חזרתי הביתה אחרי מה שנראה כמו 4 שעות של שיחה אינטנסיבית. הייתי באופוריה. בדיוק מה שחיפשתי! קצת חששתי מלהתאהב בערן הזה. זה היה מפחיד בגלל ה"הערצה" (סוג של הערצה) שהייתה לי לאקס שלו. האקס שלו היה נראה כל כך מוצלח העיניי- איך לעזאזל אני יכול להתעלות על דבר כזה?

וככה זה התחיל...

ROBO-MAN

למרות שלא כתבתי מלא זמן ויש המון לספר, על המעבר לתל אביב, על השנה האחרונה שהייתה מלאה בפריצות דרך מדהימות, על החיים העצמאיים והבוגרים והשפע שבתוכו אני חי, אני מעדיף לכתוב על דבר אחד - אני רוצה להתקדם. מה זה להתקדם? לא שוב עוד יבבה שלי על כך שאני רוצה למצוא בן זוג, וזה לא שמצאתי, או חברים טובים, כי גם התחום הזה טעון שיפור. לא רוצה לכתוב שוב על חוסר הקבלה מצד המשפחה. רוצה ליבב על הסטודנטיאליות הבלתי נגמרת שלי.

מצאתי עבודה טובה מאד בחברה גדולה ומחבקת. אני כנראה ממש טוב בזה. כל כך טוב שהם הלכה למעשה הרעיפו עליי פינוקים והטבות כדי שאסכים להכנס למשרת עובד מן המניין ואתחיל לעבוד ב-80% משרה. כל זה קרה בתקופה שבחברה דיברו על הקפאת גיוסים וסגירת תקנים אז זה היה ממש מדהים.

בראשי כל מה שרציתי זה להתרחק מירושלים. מהחיים הקודמים, מהבעיות במשפחה, מהמוות של שושי. זה התאים לי בדיוק. אמרתי לעצמי - הרי אני לומד כדי להגיע יום אחד למקום הזה. אז אני אוריד הילוך בלימודים ואמרח אותם עוד קצת, עוד שנה, ויהיה בסדר.

והנה עברה לה שנה וחצי ואני מתקדם בצעדי צב. ובדיוק עכשיו ממש, בשעה המאוחרת הזו בלילה - זה כל מה שמציק לי. אוך, החיים כאלה מורכבים! בדיוק עכשיו אני מתחיל לבנות לעצמי חיים טובים, חדר כושר, כל מיני חברים. אפילו הצלחתי להגדיר לעצמי ממה אני נהנה וממה פחות ולהגיע לסטטוס קוו מעולה עם ההורים שלי. זמן מצוין להתחיל להכיר בחורים חמודים. לצאת בכיף אולי גם לשכב עם חלק מהם ואולי להכיר גם מישהו שישאר. אבל הלימודים האלה עומדים לי בדרך. כאילו כל מה שאני יכול זה לטעום קצת מהחיים הטובים שיהיו לי כשלא יהיו לימודים אבל צריך שליטה עצמית מטורפת כדי להשאיר את זה ברמת הטעימה, לשבת על הטוסיק ולקרוא חומרים משעממים וללמוד, לבד.

חוויית הלימודים לבד קצת זרה לי. תמיד החשבתי את עצמי חכם לבד אבל היום אני מבין עד כמה הטלפונים הקטנים לחבר'ה שלומדים איתי היו חשובים לי. הדרבון ההדדי הזה נעלם. הרבה מהחברים סיימו את הלימודים או לומדים עכשיו קורסים שאני כבר לקחתי. קשה להכיר חברים חדשים כשאתה הסטודנט שמגיע בדיוק לשיעור אחד ובורח מיד כשמסתיימת ההרצאה.

החלטות. אני רוצה להיות ענייני, פתאום כל הבלוג הזה נראה לי כמו כאב ראש כאב ראש כאב ראש.

מחר אקנה לוח שעם ואתלה אותו על הקיר. על הלוח אדביק משימות שבועיות ואבצע אותן.

ואז כשיהיה לי זמן אכנס לכאן להתבכיין על זה שכבר עברו שנים (3, כמדומני) ועוד לא הגעתי לקשר אינטימי עם אף אחד. שאני אפילו מבולבל יותר מפעם כי אני מאד מגובש לגבי מה אני לא רוצה אבל ממש לא יודע מה אני רוצה. המבחר של תל אביב מדהים אבל התחרות כמעט בלתי אפשרית. אני משתדל לא להפוך להומו תלא אביבי מצוי שרק חושב כל הזמן שהוא יכול להשיג משהו יותר טוב מהבחור שמתעניין בו אבל זה קורה לי לא מעט... אבל זה רק קדימון למה שאני אכתוב, כשאתפנה קצת ואוכל להכניס פתק ללוח המטלות שלי עם המשימה: לכתוב פרק ביומן, 
כמו פעם.

"אל תעשה את מה שאתה רוצה לעשות באותו רגע, עשה את מה שיצור לך את החיים כחיים שאתה אוהב"

on the wild side.

יום כיפור תשע"ג. אני בניו יורק עם חבר טוב שלי מהלימודים. חופשה אמיתית. כיוון שאני מאד אוהב תפילות רפורמיות וליברליות והחבר שאיתו נסעתי הוא דתי לשעבר שמאד התעניין, מצאנו את עצמנו בסיור בין בתי הכנסת הענקיים והקהילות העתיקות של העיר. אני יושב על הספסל עם ספר ביד, מזמזם ניגונים שאני זוכר ממחנה הקיץ, מחייך לחוויה המקסימה הזו של קבוצה ענקית של אנשים "מאמינים" שעומדים לפני רָבַּה ומקשיבים לה בעודה מדברת על שיוויון זכויות ותיקון עולם. בחלק מבתי הכנסת הרבה אפילו הייתה לסבית גדולת מימדים וקצוצת שיער. זה לא הפריע לאף אחד. הם כולם חשו בקסם של תקופת "החגים הגבוהים" - כפי שמכנים אותה שם.

דגל ישראל ודגל הגאווה לצד ארון קודש מאולתר

אחת הקהילות הכי קסומות שהכרתי היא Congregation Beit Simchat Torah או בקיצור - CBST. זו קהילה שהוקמה ע"י יהודי להט"ב. התפילות שלהם שוויוניות במיוחד. אבל זה פחות מה שעניין אותי. אותי יותר משך הפתיחות של הקהילה הזו. המראה הקסום של רבה/רבי עומדים על ההיכל, מאחוריהם ספר תורה, מצד אחד דגל ארה"ב, מצד שני דגל ישראל ומשני הצדדים גם דגלי גאווה גדולים. ככה מונפים להם בגאון. הורים וילדים באים ומשתתפים בטקסים הדתיים האלה. חינוך אמיתי של דור חדש שילך ברחוב וכשתעבור לידו טרנדג'נדר, הוא לא יעקם את הפרצוף, וכשבבית הכנסת שלו יקראו לחתן והחתן הטריים לעלות להיכל כדי שכולם יברכו אותם, לא תהיה לו את ההרגשה שמשהו פה לא נורמלי... אופטימיות נפלאה שכזו.

מקהלת יום כיפור בטליתות צבעוניות

השנה לא צמתי. כבר כמה שנים שאני מוותר על התענוג. השנה בעיקר כעסתי על האובדן של דודה ורד. אני לא כל כך יודע על מי כעסתי או על מה... אני לא יודע עד כמה אני מאמין אבל בעיקר חשבתי שבעולם יש איזשהו צדק טבעי כזה שאומר שאם אדם הוא טוב - יהיה לו טוב בסופו של דבר. הדרך הנוראית הזו שבה דודה ורד מתה ערערה אצלי את האמונה הנאיבית הזו.

אבל ביום כיפור הזה, כשאני יושב באולם ענק שנשכר ע"י ה-CBST, ביחד עם 4000 איש, קצת אחרי שהלב שלי הלם בחוזקה בעקבות החתיך שהציץ עליי כל כמה זמן, כשהָרָבַּה דיברה על סליחה וכפרה - ניסיתי לחשוב ממי אני הכי צריך לבקש סליחה ולמי אני הכי צריך לסלוח.

התשובה הכתה בי - אני רוצה לסלוח לעצמי. נראה שהאדם שאני הכי כועס עליו הוא אני, שנתתי לעצמי להגיע לגיל כזה מבלי לחוות כלום, בעצם. שכיביתי את כל המנגנונים שנכנעתי. אני רוצה להתנקות מכל המנגונני מניעה שבניתי לאורך השנים. מן התחושה הנוראית שמציפה אותי ברגע שאני נכנס למועדון - שאני לא שייך לקהילה, שזה לא אני. אני רוצה להיות שלם עם מי שאני ומה שהפכתי להיות. אני רוצה להירגע ולשחרר את עצמי מהתפיסות הישנות של המשפחה שלי שדבקו בי. אני רוצה לסלוח לעצמי שאני הומו. אני הומו. אני הומו. אני הומו. כן כן, הגיע הזמן להשתחרר מתסביך האישיות. המבט המאוכזב של אימא חייב לצאת לי מהראש.

אנשים חיים ככה. וגם אני יכול... כשאחזור לארץ דברים ישתנו!

דרך חדשה בלי מצפן ועם רגל שבורה

אני עובר לתל אביב.
לפני כמעט 7 שנים, כשרק התגייסתי והבנתי ששני עוברת לתל אביב במסגרת השירות שלה, אמרתי לה: "חכי חכי, כשהסתיים השירות אני מצטרף אלייך". אחרי השירות רציתי לצאת (שוב) למחנה הקיץ וחשבתי שזה טיפשי לעבור לכמה חודשים אם אני אסע בקיץ למחנה לכמה חודשים. אותו תסריט קרה גם בשנה שלאחר מכן ומפה לשם מצאתי את עצמי תקוע בירושלים בבית ההורים עד גיל 25.


דווקא עכשיו, כשיש לי דירה משלי, דירת בוטיק מהממת בירושלים, החלטתי שאני לא מוותר על חלום המעבר.


בת דודה שלי ובת זוגתה מתארחות אצלי דרך קבע בדירה. זה אולי טיפונת מפריע לי להתעסק בדברים שלי, אבל זה בעיקר מספק לי חברה טובה ובריחה מהבדידות הנוראית שאני שרוי בה. הן מצחיקות, הן נקיות, הן מבשלות אוכל טוב וכיף איתן מאד. שתי המשפחות שלהן יודעות על הקשר שלהן אבל אף אחת לא מסכימה לקבל אותן ולארח אותן. שתיהן כרגע לא שוכרות מקום משלהן, כי העדיפו להתרכז בלימודים ולא בעבודה. וכך יצא שאין להן איפה להיות אלא אצלי. עכשיו, כששתיהן מסיימות את הלימודים, החלטתי לתפוס את הרגע ולהציע להן לחפש איתי דירה במרכז.


הדירה שלי, של דודה ורד ז"ל, תשאר ריקה בתור התחלה. מתוך כבוד לה ולמשפחה ,אני חושב שזה נכון שלא לגעת בה בשנה הראשונה. מתוך הפחד לאבד עוד שנה בירושלים - אני חושב שזה נכון לעבור עכשיו ולא עוד שנה. אח"כ נתמודד עם המשפחה כשאגיד להם שאני רוצה להשכיר את הדירה של ורד, או למכור.


מצאנו דירה חמודה לגמרי בקצה המזרחי של תל אביב. דירה עם חניה במרחק הליכה סביר ממרכזי העניינים. המעבר ביוני הקרוב. אני נרגש ונפעם. בינתיים - אני מנסה לטעום קצת מהסצנה התל אביבית.


התסריט די חוזר על עצמו: אני מסדר את עצמי הכי טוב שיש לפני שאני יוצא מהבית, מביט במראה 15 פעמים ובודק כל סנטימטר בפנים שלי. יוצא מהבית, עולה על האוטו ונוסע 50 דקות לתל אביב. מגיע למסיבה, קולט את כל המבטים שבוחנים את הבחור החדש, תוהה מה עובר להם בראש. מגניב חצי חיוך לסביבה אבל בפנים נמצא בשוק מוחלט מכמות הפרצופים החדשים שיש סביבי. מהתלהבות היסטרית מהחתיך בפינה השמאלית ומהברמן ההורס. אני מזמין לשתות משהו, עם מעט מאד אלכוהול, אלא אם בת דודה שלי מציעה לנהוג את הדרך חזרה. ממשיך לבהות בחתיך, בריקוד שלו, בצורת הדיבור שלו, בחיוך השובה, ומתלהב כמו ילד קטן.... ולא עושה כלום. בשלב מסוים עולה על רחבת הריקודים. אומרים לי שאני רוקד יפה... אני אוהב לרקוד. אבל מעולם לא הצלחתי לקרב אליי מישהו תוך כדי ריקוד... מפעם לפעם אני מגניב מבטים לחתיך עד שאני קולט שמישהו ניגש אליו ודופק לו נשיקה. אח"כ אני פחות מתלהב מהערב. נהנה עוד קצת מהריקודים. שמח שיצא לי לבלות ערב עם אנשים יפים וחמודים, עד שנגמר הכוח ואז מתבאס על הנסיעה הארוכה חזרה לירושלים.


יש לי בעיה רצינית... יש לי הרגשה שזה משהו מאד נפוץ אצל הומואים. אני מרגיש נורא נחות לעומת אנשים שאני מתלהב מהם, בצורה שגורמת לי לרצות להתחבא ולא לפנות, שמייבשת כל נושא שיחה אפשרי שאולי היה יכול לצוץ לי בראש אם לא הייתי מתרגש ומסרסת כל מחשבה חופשית שרצה לי בראש. מצד שני, כשמישהו אחר מתחיל איתי, ובינתיים אף אחד מהאנשים שהתלהבתי מהם לא עשה זאת, בא לי להעלם מהסיטואציה.


כן, המראה החיצוני קובע הרבה אצלי. אולי בגלל שאני נורא התאמצתי כדי לשפר אותו אצלי. התחלתי לאכול קצת יותר טוב, לפקוד את חדר הכושר כמה פעמים בשבוע, את הספר ואת חנויות הבגדים פעם בחודש. שילמתי כסף רב כדי להסיר שיער גם ממקומות מביכים כי לא רציתי שלי יהיה שיער במקומות שלא הייתי רוצה שיהיה שיער לבן הזוג שלי.
לפני שבוע התחלתי עם מישהו באטרף על סמך פרופיל חמוד עם תמונת פנים מבוישת. הבחור נענה לפנייה שלי ועד מהרה הגענו לקביעה כללית שאנחנו צריכים להפגש בהמשך השבוע. רק אח"כ הוא הוסיף אותי לפייסבוק וגיליתי שמדובר בבחור עם שיניים עקומות וצהובות ועם שיער על הכתפיים. ידעתי שאני לא מעוניין לצאת איתו. אני מצטער על השטחיות... אין לי שום תירוץ שיצדיק את זה מלבד זה שבא לי להימשך לבן הזוג שלי. שיער כתפיים וגב ובעיות שיניים גורמים לי בדיוק לדבר ההפוך. אפילו לא היו לי את הביצים לגמור את זה בצורה יפה. כששוחחנו בפייסבוק מאוחר יותר בשבוע והוא שאל מתי נפגשים, פשוט הפסקתי להגיב, כמו אידיוט.


אני מבין שאטרף זו לא דרך אידיאלית להכיר אנשים. אני מוכרח להתמחות באומנות ה"מינגלינג" בתוך הסצנה. לפני שבועיים יצאתי עם בת דודה שלי לשפאגט. התהלבתי שאני יוצא למקום חדש שאני לא מכיר, התלהבתי מהחבר'ה החמודים שיש שם. אבל הרגשתי כאילו אני מתפרץ לחתונה של אנשים שאני לא מכיר. כולם עמדו/ישבו שם מחוץ לבר בקבוצות קטנות, בכלל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אפילו לרקוד לא יכולתי.


אפילו ניסיתי לצאת למקומות קצת יותר נועזים. לפני יומיים יצאתי עם בת דודה שלי ובת זוגתה לאפטר עצמאות באומן. כבר מלא זמן שהן מנסות לשכנע אותי לנסות את הליין הזה. הלחיץ אותי התמונות שלהן מהמסיבות הקודמות שהן הלכו אליהן. כל הגברים השווים בלי החולצה. אין לי גוף מכוער אבל בהחלט אין לי גוף כזה. רק אח"כ הבנתי שזה ממש לא חובה להוריד חולצה, ושיש גם מלא גברים עם גוף קצת פחות שווה מהדוגמנים שהן הצלטמו איתן. קניתי גופיה  חדשה במיוחד למאורע. בתור ירושלמי שורשי שהיה קצת מלא וקצת שעיר בעברו, מעולם לא לבשתי חולצה בלי שרוול.
נמצאו 3 פוטנציאליים במסיבה. אחד שבכלל לא שם עליי. אחד שהסתכל עליי ובחן אותי ואז נעלם, ויותר מאוחר ראיתי אותו מתנשק עם מישהו בבית קפה בחוץ. ועוד אחד, שהתעלה על כל הבחורים שראיתי בחיי, שיכול להיות שהזיתי אבל גם הוא בחן אותי אותי לא מעט. אבל הוא היה כל כך יפה שהרגשתי קפוא לחלוטין ולא עשיתי כלום. מאוחר יותר ראיתי אותו עם רוקד מישהו מכוער ומנופח. אמרתי לעצמי: יאללה, נתקרב.... כשהייתי מספיק קרוב כדי לגעת בו הם התחילו להתנשק... באסה! גם ככה נראה לי שלא הייתי עושה כלום.


אז איך אני מסתדר בביצה הזו? ואיך אני מוצא בחור שיתאים לקריטריונים הקשיחים שלי: ח"ח - חתיך חכם (או חכם חתיך). איך אני נראה אם ערב שלהם אני בוהה בבחור ולא עושה כלום? אני מתייחס להכל כמו משחק מחשב, או משימה בעבודה. אני מחפש אלגוריתם טוב לבעיה. אבל הפעם גוגל לא יכול לעזור לי ואם אני לא מנסה כלום אז גם אפשר להגיד שאני צובר 0 ניסיון מכל מסיבה כזו. אני מקווה שזה יתחיל להראות יותר טוב. 


ברצינות, אני חושב שאני מתחיל לנסות את המדריך הבא... זה טיפשי כל כך אבל אני לא מצליח לבד:
http://gaylife.about.com/od/gaysexadvice/a/pickupgayman.htm


והנה עוד אמירה שטחית לסוף: אני מפחד להתבגר ושכל הבחורים השווים כבר יתפסו.

אז איפה הייתי?

אני רוצה לכתוב פרק כבר מלא זמן. אפילו ניסיתי פעם אחת באוקטובר לכתוב משהו. מאז הפרק המלא האחרון, נראה שהחיים שלי התנתקו מהמציאות שבה חייתי והפכו לסוג של הזיה מוטרפת. כשאני קורא את הפרק  המלא הקודם שלי ורואה את הקנאה שלי באייל שחי בדירת שותפים ודוד שלו קנה לו רכב, מנתח איך אלה שני הגורמים שהופכים אותך לאטרקטיבי ונגיש לעולם ההומואים, אני מבין שאני לא מבין כלום.

---

הגידול של הדודה שלי הולך ומחמיר. פתאום היא זקוקה למקל הליכה. מהר מאד אנחנו נכנסים לסצנת חולי הסרטן בארץ – הקרנות, בחילות, דיבורים על טיפולים וטיפולים אלטרנטיביים ותעייה באפלה – כי אף אחד לא באמת יודע מה המקור. אני ודודה אחרת שלי עוברים לגור איתה. אני מנסה לשדר לה כאילו זה עוד מעבר שגרתי, כמו בכל תקופת בחינות. אבל בעצם רוצה להיות קרוב, ולעזור.

מישהי חמודה מהלימודים, אפרת, מציעה לי לחפש איתה דירה בנחלאות/רחביה. היא נראית כמו שותפה אידיאלית. מקסימה, נקייה, מצחיקה. מישהי שתוכל להרשים את הבחורים שאני אביא הביתה. אני מסכים, מבלי להבין למה אני מתחייב.

בינתיים בעבודה במשרד הבריאות - אני פתאום מתחיל לראות רק כסף, להשוות את השכר שלי מול הקולגות  ולדרוש. כצעד מחאתי, אני בונה קורות חיים ומפיץ בין חברות שונות. לא לקח הרבה זמן ואני מקבל טלפון מחברת הייטק עולמית, זומנתי לראיון עבודה.

המצב של דודה שלי מוסיף להחמיר והיא החלה טיפולי כימותרפיים שמיד השכיבו אותה למיטה. אני הייתי השליח שלה מול הרופאים שאני עבדתי איתם במשרד הבריאות. אלה, אחרי שקראו את תוצאות של בדיקות שונות שלה, כבר מכינים אותי לגרוע מכל, וממליצים להימנע מטיפולים מיותרים שרק יוסיפו סבל. מתחילות מלא דילמות מוסריות לגבי איך בדיוק אפשר לספר לה את זה, ואם זה בכלל נכון. אף אחד מהמשפחה לא רוצה להקשיב לי. כולם כועסים רק מלשמוע על האפשרות הזו. דודה שלי נותנת לי את המפתחות לרכב שלה, "עד שאני אבריא".

חבר מהלימודים מציע לי להיכנס לחדר שהתפנה בדירה שלו. מיקום מעולה במרכז העיר, חדר ענק ומחיר מעולה. אני רוצה להתלבט ליומיים, כי לא נעים לי מאפרת, ומאבד את ההזדמנות לקבל אותה.

"שלום, מדברת נועה מחברת --, אני שמחה לבשר לך שהתקבלת ורוצה לתאם איתך פגישה שבה ניתן לך הצעה עבודה". אז הראיון היה מוצלח, מסתבר. מאד מוצלח. אני מקבל הצעת עבודה מפוצצת עם תנאים מעולים. ועדיין עולות בי ספקות האם זה הזמן לעשות שינוי, לעזוב את משרד הבריאות. המקום הזה די רחוק, במרכז הארץ ועבודה שם תחייב אותי לקנות רכב זול ולבלות מלא זמן בנסיעות. "מצטער... לא מתאים לי. אני יודע שאתם חברה גדולה וזו הזדמנות נהדרת אבל זה לא משתלם לי בשלב הזה, והצעות טובות יגיעו גם בסוף שנה שלישית של הלימודים". בוקר למחרת אני מקבל טלפון "שלום, מדברת שרון מחברת --, המראיין שלך כנראה ממש אהב אותך, הם עשו מאמצים עילאיים והצליחו להשיג לך הצעה טובה יותר ב-15%". אחרי התלבטות של שעה והתייעצות עם הבוסית המקסימה ממשרד הבריאות אני מחליט ללכת על זה.

דודה שלי כבר בקושי קמה מהמיטה. היא משתוקקת לאכול מאכלים שהיא אוהבת אבל כמעט כל מזון גרם לה לבחילה והקאות. אני נכנס לדיכאון קשה. מרגיש שהכאב שלה ממלא כל חלל במחשבות שלי. לא מצליח להתרכז, לא בעבודה ולא בלימודים. קולות מסביב ומבפנים אומרים: קח צעד אחורה, אתה לא עומד בזה. הדודה האחרת סעדה אותה. היא כבר לא יכלה לנשק אותי בלחי מחשש להדבק בדלקת כי המערכת החיסונית שלה הייתה ברצפה. אנחנו מדברים בטלפון – פעם ביום, אני מבקר אותה שלוש-ארבע פעמים בשבוע. היא לא מפסיקה לכאוב. לאחר שטיפול אחת נכשל, דודה שלי מחליטה לעבור לטיפול אחר, שיגרום לה לנשירה. כשאני שואל אותה מאיפה היא שואבת אופטימיות היא אומרת: "אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הטיול שעשינו בלונדון אני ואתה בקיץ האחרון, אני מדמיינת את הארוחה שהייתה לי עם החברות בניו-יורק... אני מדמיינת את החתונה שלך". אני מחייך ונקרע מבפנים. היא מדמיינת אותי מתחתן? האם היא השלימה עם זה שאתחתן עם בן?

אני נכנס לסצנת חיפושי הדירות בירושלים. מנסה ללכת לפי התוכנית המקורית, כאילו דודה שלי לא חולה, שלא חלילה תחשוב שאני יודע מה קורה. במחיר שהקצבנו אני מצליח למצוא מלא מקומות קטנים ומצ'וקמקים. אני מתחיל להבין את גודל הטעות שעשיתי כשפספסתי את ההצעה של החבר.

העבודה החדשה במרכז ואני צריך רכב. הסכם השכר המפוצץ בהחלט מאפשר לי לקחת הלוואה גדולה ולסדר כך שההחזרים יהיו כגודל התוספת שקיבלתי במשכורת. אבא שלי ודודה שלי ממליצים ללכת על רכב חדש, כדי לא לקחת סיכונים. אני חושב שאני רוצה לנסוע ברכב של דודה שלי, עד שהיא תחלים, אבל משום מה האפשרות הזו לא עולה, ולא נעים לי לבקש. בסופו של דבר אני קונה רכב, חדש מהניילונים, בסכום שרק יכולתי לדמיין עליו עם המשכורות של משרד הבריאות. מצליח בקומבינה לקבל הסכם מימון ללא ריבית ולסדר את ההחזרים בדיוק כמו שרציתי.

התחלתי לעבוד בעבודה החדשה בספטמבר. פתאום הימים הפכו ארוכים הרבה יותר. הייתי נוסע עם חבר מהלימודים, כדי להתחלק בדלק. המקום היה מדהים, כבר מהיום הראשון. הכל נורא מסודר, כבר ביום הראשון קיבלתי נייד חדש, דוקינג, מספר טלפון אישי ושמי היה מוגדר בדואר האלקטרוני. האוכל היה לא נורמלי. החבר מהלימודים התעקש שנלך בכל יום למכון הכושר של החברה. היינו יוצאים משם כל יום בשעה שבע ומגיעים לירושלים לקראת שמונה.

ארבעה חודשים מאז גילו לה את הסרטן, דודה שלי נמנעה מללכת למיון, גם כשהכאב היה גדול מנשוא. חודש וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד במקום החדש, אבא מתקשר אליי ומספר שדודה שלי התאשפזה. אני יוצא מהעבודה מוקדם וטס לבית החולים. שם, בפעם הראשונה, דודה שלי נשברת לנגד עיניי ומייבבת כמו ילדה קטנה. היא השתדלה שלא לעשות את זה לידי, אבל כנראה שהפעם הכאבים גברו על האיפוק המופתי שלה. אני מחבק אותה ומלטף לה את השיער, בולע את הרוק ואומר לה שיהיה בסדר. אחר כל, כשדוד אחר שלי מגיע לחדר, אני יוצא למסדרון ופורץ בבכי שקט. מאוחר יותר דודה שלי משביעה אותי שאני לא פוגע בעבודה החדשה כדי לבוא להיות איתה. "אני לא רוצה אפילו לשמוע על זה שאתה לוקח חופש. זו עבודה חדשה ואתה צריך לעשות רושם טוב".

הימים בעבודה ארוכים ומאתגרים. נראה שלא משנה כמה אני עושה ולומד, יש תמיד עוד משהו שצריך לעשות, ואני עדיין לא יודע לעשות אותו. הבחור שחפף אותי, איש מבוגר, יוצא לחופשה של שבועיים וראש הצוות שולח לכל המפתחים שאני אחליף אותו בתקופה הזו. רף הציפיות עולה ובהתאם גם הלחץ שלי מהעבודה.

אני מקבל את הרכב החדש. אני מחנה את הרכב של דודה שלי ליד הבית כאבן שאין לה הופכין. אני מתרגש מכל הנעה שלו, מכל כפתור, מהעובדה שהצלחתי לקנות כסף בעצמי, בלי דוד או אבא עשיר – אני לבד (והבנק – אבל הוא כבר יקבל את הכסף חזרה).

אני כבר לא יכול לחפש דירה אז המשימה מוטלת על אפרת. היא מוצאת כמה דירות חמודות ואחרי מספר אכזבות, מצאנו דירה עם הרבה פוטנציאל. יום למחרת כבר מצאתי את עצמי חותם על חוזה עם בעל הדירה ומבזבז פנקס שלם של שיקים בסכומים מטורפים. אני ואפרת מתחבקים, מאושרים שסוף סוף מצאנו מקום. אני מתחיל לחשוב שזה אמיתי, ומנסה להבין איך אני עושה את זה.

דודה שלי לא חזרה הביתה מבית החולים והועברה לאשפוז יום. השיער שלה התדלדל כל כך שהיא החליטה לקנות פאה יקרה. היא מחוברת למכשירים ומקבלת מורפיום דרך הוריד. היא חלשה ורוב הזמן ישנה. אבל כשאני מגיע היא מסתכלת עליי ומחייכת. היא קצת רוטנת, בעדינות, על עולם הרפואה הסתום, על כל הרשלנויות הרפואיות שהיא נתקלה בהן מאז חלתה. היא אוסרת עליי לצאת מהעבודה מוקדם בשבילה, ומצד שני אוסרת עליי להגיע בשעות מאוחרות. "אני דואגת לך, אתה עייף". נגזר עליי לראות אותה רק בסופי שבוע. הטיפול הנוכחי מוגדר אף הוא ככישלון והטיפול הבא כבר יקר מאד. לבקשתה של דודה שלי, אני כותב מכתב בקשה לתרומה בעברית ובאנגלית. אני כבר מבין שזה חסר סיכוי.

חלפו ארבעה ימים מאז חתמנו על החוזה. אני נפגש במקרה עם חברת משפחה קרובה, ד"ר לביולוגיה שביקרה את דודה שלי. היא מספרת לי שהמצב שלה חמור, וקריטי ושאני עומד לאבד אותה בזמן הקרוב מאד. אני מתחיל להתגבש שמעבר הדירה זה הדבר הכי לא מתאים עכשיו. יום למחרת אני מצלצל לאפרת ומספר לה מה אני חושב. היא מגיבה בצורה מקסימה, מרגיעה אותי ומתחייבת למצוא שותף שיחליף אותי.

הבחור שחפף אותי חוזר מהחופשה, ונראה שכולם די מרוצים מהתפקוד שלי בתקופה שלא היה, בהתחשב בזה שאני חדש והכל.  

דודה שלי כבר לא עצמה. אני מרגיש את זה בכל פגישה שלנו. היא בקושי מסוגלת לדבר. וכשהיא מדברת היא מבולבלת לחלוטין. הדבר היחיד שמזכיר אותה זה החיוך המקסים שהיא עוטה על עצמה כשהיא רואה שבאתי לבקר. בשארית כוחותיה היא מדברת איתי על הטיול בברצלונה שנעשה בקיץ הבא, על כמה שהיא רוצה לראות את האוטו החדש שלי. הכאבים לא מפסיקים.

בעבודה אני מצליח להבין את רזי התפקיד. מה בעצם רוצים ממני ומה חסר. בונה כמה תהליכים אוטומטיים שיחסכו מהבחור שחפף אותי שעות של עבודה. למרות שאני לא מרגיש מספיק טוב, נראה שכולם מסביב מרוצים.

אני מתחיל ללכת לפסיכולוג.

המחלקה האונקולוגית מבקשת לשחרר את דודה שלי למוסד סיעודי אחר. המילה הוספיס הוזכרה כמה פעמים בחטף. דודה שלי כבר מבולבלת לחלוטין. ברוב הזמן מתקשה לומר משפט ארוך. אנחנו מנסים בכל הכוח לגרום לה לדבר איתנו, להיות איתנו, לחייך. רק אליי היא מחייכת. אבא שלי ודוד שלי מבינים שאין ברירה אלא לשים אותה בהוספיס, שם גם אומרים להם שהם ממליצים להפסיק טיפול כימותרפי שרק מחליש אותה.

אני מוותר על סידורי הנסיעות עם החבר מהלימודים לטובת ימי עבודה קצרים יותר. בכל יום אני יוצא מהעבודה בארבע חמש ונוסע לבית החולים. לא איכפת לי שהמשפחה שלי מתלוננת. אני רוצה להיות איתה.

יום לפני המעבר להוספיס, אני מגיע לבקר אותה, ובאורח פלא היא נראית טוב ומגיבה בסדר. אני אומר לה שאני מתגעגע אליה. היא אומרת שגם היא. כולם יוצאים מהחדר ואני עושה איתה שיחה רגילה, כמו פעם. מעדכן אותה בכל מה שקורה אצלי בחיים. היא מחייכת, מתגאה בי. קוראת לי "מתוק, נשמה!". "אני רק לא מבינה למה ההתדרדרות הזו".

ביום המעבר להוספיס אני מגיע לבקר שוב. המשפחה מספרת לי שהמעבר היה קשה ביותר אבל דודה שלי נראית מאוששת. היא מגיבה טוב, יחסית, אך עדיין חלשה מאד.

יום למחרת אני מחליט ללכת אחר העבודה לקניות בסופרמרקט. בדיוק בסיום הקניה אני מקבל טלפון מאימא ששואלת אם דיברתי עם אבא או עם דודה שלי היום. אני כבר מבין שמשהו רע קרה. נוסע במהירות להוספיס ורואה את דודה שלי נאנקת. אני מנשק לה את הידיים. היא נאבקת בכל הכוח שלה לקבל חמצן. כבר אין לה אנרגיה לכלום, לא למצמץ, בקושי להזיז את האישונים.  היא לא מגיבה, רק מפרפרת. אחות נכנסת, אבא שלי שואל מה קרה, והיא סופקת את ידיה ואומרת שזה השעות האחרונות. אני לא מופתע. אני רק רוצה שהיא תפסיק לסבול. אין מספיק מיטות במקום – אני חייב ללכת הביתה.

ביום שהיא נפטרה לא הצלחתי לראות אותה. מספרים שהיא נאבקה עם הנשימה במשך למעלה מ-24 שעות.

זהו, איבדתי את דודה שלי. אני בוכה בלי הפסקה. עם כל ההכנות שעשו לי, אני לא מאמין.

שבעה. חברות שלה באות לבקר. מספרות לי שהייתי כמו בן בשבילה. מספרות שהחלום שלה היה לטוס איתי למלא מקומות בעולם. הן לא הכירו אף אחד במשפחה – רק אותי. אני בוכה.

שבעה. חברים שלי באים לבקר, מכל הארץ. חברים מהעבודה הקודמת, ואפילו כל הצוות שלי מהעבודה החדשה. אני פתאום מוצף באהבה. אני מרגיש שזה מלטף אותי. למרות שזה בכלל לא מצליח להוריד את הכאב בלב. כאילו הלב מאד כואב במקום אחד, אבל יש איזה ליטוף נעים במקום אחר. לאנשים באמת אכפת.

שבעה. אני יושב עם המשפחה המורחבת שלי. דודים ודודות רחוקים יותר מהדודה שאיבדתי. לדודה נירה יש נכדה לסבית שגיליתי עליה רק לפני כמה חודשים. היא מנסה לשאול אותי עליה ואני מבין שהיא יודעת ומקבלת. בתוך כל האבל הזה, אני כועס על אבא – שלא מסוגל להיות פתוח כמו אחותו הגדולה.

שבעה. אנחנו בדירת הבוטיק שדודה שלי בנתה לה אחרי שיצאה לפנסיה. כל מקום מעוצב בקפידה. אנחנו פותחים את הארון שלה והלב שלנו מתרסק. הבית כאילו מחכה לחזרה שלה. אצלי מתחילות תהיות לגבי החיים שאחרי המוות. אני מתקשה להאמין שזה הסוף.

שבעה. המשפחה מדברת איתי באופן טבעי כיורש של דודה שלי. "כשתגור פה אז...". אני לא מופתע, תמיד ידעתי שהיא תוריש לי הכל. היא אמרה את זה בכמה הזדמנויות. פשוט לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מוקדם.

פוסט שבעה. מתחילים לעבור על מסמכים של דודה שלי. אני מתחיל להבין את גודל הירושה. החיים שלי משתנים מן הקצה אל הקצה. אני מחליט שלא לחזור הביתה. אני לא רוצה להשאיר את הבית של דודה שלי ריק ומיותם. אני גם לא רוצה לחזור הביתה.

---

אז הנה סיכום של כל מה שקרה עד תחילת דצמבר. ועכשיו אני פה בדירת הפאר של דודה שלי, חי לבדי, עם ירושה. התלוננתי על כסף, דירה ואוטו, קיבלתי את הכל, עם ריבית, אבל איבדתי כל כך הרבה. ידעתי שהיא אוהבת אותי מאד, וגם אני אהבתי אותה. היא הייתה מאד משמעותית בכל נקודה בחיים שלי. לא כל אדם זוכה לאהבה כזאת בחיים שלו, ויש מעט מאד אנשים שבאמת אוהבים אותי כמו שהיא אהבה. היחידה שהסכימה לקבל אותי כמו שאני, שהגנה עליי בכל מחיר מול אבא שלי, שחיפתה עליי בימים שהייתי ישן אצל אייל והיחידה במשפחה שדיברתי איתה גלוי אחרי שאייל שבר לי את הלב.

החיים השתנו לי, מן הקצה אל הקצה.

על הדבש ועל העוקץ

<פרק לא גמור>
אם קואצ׳ר היה קורא את הפרק הקודם שלי, ובא לפגוש אותי היום... הייתי מקבל טפיחה על השכם. נורא קל להגשים מטרות חומרניות... הנה קורות חיים, הנה ראיון עבודה, הנה משכורת הייטק משודרגת והופס אני פתאום אחד הסטונדטים הכי מצליחים בשוק העבודה. הנה קיוביקל מרווח, מחשב חדש ומקום עבודה במרכז, הנה מכונית חדשה וסקסית, הנה שותפה מגניבה ודירה בנחלאות... זה הכל היה עניין של כמה חודשים ואני פתאום במועדון ה"נייד וממוקם" של אטרף, ואפשר לציין ליד "מסודר".

בלי עזרה מההורים, בלי זכייה בפיס, לבד לבד הצלחתי למקם את עצמי בתור העובד הנחשק. קיבלתי הצעות עבודה מענקי הייטק כמו גם חברות הייטק קטנות בארץ ובחו"ל. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבחור בזו שמשלמת הכי הרבה ושמספקת הכי הרבה יציבות.

וביקום אחר של חיי, הרחק הרחק מכל הטוב שהציף אותי, נמצאת דודה ורדה. כשהתחלתי לחפש עבודה חדשה, התגלתה לה גרורה קטנה ממאירה ברגל. אני זוכר כשהיא רק עשתה ביופסיה היא אמרה לי: "אין מה לדאוג. גם אם זה ממאיר, אז יקרינו קצת, יתנו לי תרופה ויסירו את זה". לצערנו הרב, זה התגלה כמשהו הרבה יותר קשה. הגרורה הקטנה ברגל צמחה ותפחה לה ביחד עם עוד גרורות במספר מוקדים שונים בשלד וחשד סביר לסרטן ריאתי נדיר. זה קרה כל כך מהר, כמעט יותר מהר ממציאת העבודה. קצת כאבים ברגל והופ, היא נעזרת במקל הליכה, הופס היא מעבירה לילות שלמים במצעים ובבגדים ספוגי זיעה, הופס משככי כאבים חזקים, שלא באמת עוזרים, הופס כימותרפיה, הופס היא נכנסת למיטה והופלה זאת כבר לא דודה ורדה שאני מכיר.

שוכבת לה, מסכנה ואומללה, מיבבת מכאבים בכל גופה, מתחננת לאימה המנוחה שתעזור לה... ואני יושב לידה במיטה בבית החולים ולא יודע מה לעשות. עוד מנה של מורפיום, עוד מדבקה לכאב, עוד נוזלים, ועוד טיפולים.

קשה לי. מכל כך הרבה סיבות קשה לי עם המחלה של דודה ורדה. היא כמו אימא בשבילי... אימא שהסכימה באיזשהו מקום לקבל אותי כמו שאני. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכל ולעולם היא לא נשארה בלי מילים. אני לא יכול לומר שתמיד הסכמתי איתה, אבל זה תמיד היה מעניין לשמוע.

היא ידעה על כל הפרידה מאייל, וסיפרתי לה גם על כפיר הבוגד... היא לקחה אותי לסרטים ולמסעדות, אפילו בשנה שעברה היא הזמינה אותי לטיול בלונדון, רק אני והיא. היא דמות כל כך חזקה בחיים שלי, אני לא מסוגל לראות אותה ככה.

עכשיו ההתמודדות היא עם מלא דילמות.