עד כמה שקשה להכניס את זה לראש. החופש מסתיים לו וביום ראשון הבא (אלא אם יקרה נס כלשהו) אני אצטרך להתחיל להתרגל מחדש לקלף את עצמי מהמיטה בכל בוקר וללכת לבית-ספר. קשה לומר שהיה לי חופש כמו החופש הזה. אני לא זוכר חופש שהתרגלתי אליו כמו לזה. להיפגש עם שני כמעט בכל יום למטרות כיף והנאה בלבד, בלי המרוץ הזה שאנחנו נמצאים בו בזמן בית-ספר. להיפגש עם עוד חברים חדשים שהפגישות איתם היו כל כך מיוחדות והן יכולות להמשך עד הבוקר, דבר שאני לא אוכל לעשות בתקופת בית-ספר, ויש עוד מה לספר על השניים האלה. מספר הנסיעות המצומצם שהיו לי לתל-אביב, לים. אבל בעיקר יש את הדבר שאני חש עכשיו ויהיה לי קשה מאד להיפרד ממנו בתחילת השנה – הבטלה. הבטלה המוחלטת הזאת, חוסר המחויבויות, זמן אינסופי בכל יום לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.
ובכן, היה לי שקט יחסי עם ההורים בחופש, היו כמה נפילות אבל מה שהיה נהדר הוא שהנפילות האלה, ואפילו הגרועות שבהן, הסתיימו בשיחות שבהן ההורים ניסו להסביר את עצמם ואת הפעולות שלהם ולא להטיח בי אשמות. הבעיה היא שחוששני שהם, או לפחות אבא, התחיל להאמין שיש איזושהי תפנית בקשר שלי ושל שני ושפתאום נוצר מתח מיני בינינו.
אני יודע שבחופש הזה נוצר לי מן דחף בלתי נשלט לחבק אותה כל הזמן אבל אני לא מאמין שזה בא ממתח מיני, פשוט לא הגיוני. אבל בכל זאת, ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר נקשר אליה. בחופש הזה התברר לשנינו עד כמה מעולה זה יהיה אם שנינו נגור ביחד. ותהיות האלה הובילו למחשבות אצלי ואחרי שיחה איתה הבנתי שגם אצלה, שכמה חבל שלא יכול להיות בינינו יותר ממה שיש עכשיו. ואולי זה מתח מיני? בכל מקרה, מתח מיני או לא מתח מיני, אף אחד משנינו לא מתוח שהוא נמצא עם השני, להפך – אני מרגיש שאני בדיוק איפה שאני צריך להיות, איפה שהכי טוב לי.
אז מה שעשיתי זה נזפתי באבא ואמרתי לו שגם אם יש איזושהי התפתחות ביני לבין שני לא הייתי מספר לו ולאימא על זה, כי זה סתם היה גורם להם לפתח ציפיות ענק שאם לבסוף הן לא היו ממומשות, ההורים היו מאשימים את כל העולם שסובב סביבי ופתאום כולם היו הופכים לשטנים. אז אבא התחיל להסביר לי שהוא בסה"כ דואג לי ורוצה לדעת מה קורה בחיים שלי. והוא ביקש ממני לספר לו אם תהיה התפתחות כלשהי עם שני, והוא הבטיח שהוא לא יפתח ציפיות והוא הבטיח שהוא לא יספר לאימא, שבטח תפתח ציפיות. בקשה די נחמדה. בינתיים אני מעדיף שלא לשתף את אבא בכל מה שקורה ביני לבין שני, שלא לפתח בו ציפיות ושלא לקלקל לו את האמונה שאם הוא יניח לי ולשני לעשות מה שבראש שלנו, עוד יתפתח משהו.
ובשלהי הסיפור הזה אני ושני התחלנו החופש להיפגש מדי-פעם עם שניים, שהם גם שני חברים מאד טובים. והיו איתן פגישות כל-כך מוצלחות וכל-כך מהנות, פתאום הרגשתי מן כיף כזה שלא הרגשתי אותו כבר המון זמן, סוג של כיף שפשוט נעלם לי עם הזמן. וזה לא ששני לא מספקת לי די והותר כיף, זה פשוט כיף מסוג שונה, שקשה לי להגדיר אותו. וגם כשאנחנו לא נפגשים אני בקשר איתם באייסיקיו או בטלפון. אז עכשיו פתאום השמות של השניים האלה החלו לצוץ הרבה בבית וההורים מסוקרנים עם מי אני ושני התחלנו לצאת. אחרי כמה זמן, ההורים נעשו מוטרדים מהשניים האלה, כי לא הכרתי להם אותם. אבא התחיל להעלות השערות שמא שניהם או אחד מהם הוא "מהסוג הזה" (כפי שהוא נוהג לומר לי כשהוא לא רוצה שהאחים שלי יבינו על מה אנחנו מדברים). ואני אומר לו שהוא טועה, בידיעה מוחלטת שאני משקר.... אני לא אפרט כיצד אני יודע את זה, אני פשוט אציין שאני בספק אם בכלל היינו מכירים אותם לולא אחד מהם היה קשור לנושא הזה מלכתחילה.
אני באמת לא מרגיש שהפגישות איתם פוגעות במטרה שלקחתי לעצמי לפני שנה, להתחיל לחשוב יותר בכיוון ההטרוסקסואליות. מצד שני, יכול להיות שאני מכריח את עצמי להרגיש ככה בגלל שכל-כך כיף איתם שלא הייתי רוצה להתחיל להרגיש שאני עושה משהו מנוגד למטרות שלי בכל פעם שאני נפגש או מדבר איתם. יותר טוב ככה, אני נפגש איתם בראש נקי.
אחרי ההשערה הראשונה של אבא באה עוד אחת, שהיא כבר באמת הייתה מגוחכת: השניים האלה מפריעים לדבר החדש שנוצר ביני לבין שני להתפתח. אז כמובן ששוב נזפתי בו והזכרתי לו את ההבטחה שלו לגבי הציפיות. ואז הוא אמר לי שזוגיות נוצרת באינטימיות... ואז אמרתי לו, בשיא הטבעיות ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, שמעבר לזה שאני ושני נפגשים איתם אנחנו גם שומרים על האינטימיות של שנינו בדרכים שלנו. אולי המשפט הזה היה טיפוח תקוות מוגזם. אבל זה היה בכלל שאבא, שהיה מאלה שעשו לי פרצוף בכל פעם שהזכרתי את השם של שני, פתאום היה מעוניין בקשר הבלעדי שיש לי ולשני. אז כמובן שהבהרתי לו גם אחרי-זה כמה וכמה פעמים שפשוט לא הולך כלום ביני לבין שני ושיכניס טוב טוב לראש שלו שהכלום הזה יכול להיות גם עוד חצי שנה וגם עוד שנה ושלא יצפה ליותר מדי.
אני מפחד להביא לבית את שני החברים החדשים. אני מפחד שההורים שלי יחפשו בהם את הסטריאוטיפים שיש "לסוג הזה". אני מפחד שמרב חיפושים דקדקניים הם יהיו בטוחים שהם כאלה. החברים האלה הם לא בדיוק מאצ'ואים, ואין בהם את החספוס שההורים היו רוצים לראות, וכשהם לא יראו את זה, הם יחשבו שהם עלו על זה, שהם "מהסוג הזה". ואז מי יודע מה יקרה....
אני יודע שלא הייתי רוצה לאבד אותם, את שני החברים האלה. נקשרתי אליהם מאד החופש, אולי אפילו קצת מהר מדי. אני עדיין לא יודע עד כמה הקשר הזה יציב מהצד שלהם, אבל הם שניהם כבר נכנסו לשגרה שלי...
ובכן, היה לי שקט יחסי עם ההורים בחופש, היו כמה נפילות אבל מה שהיה נהדר הוא שהנפילות האלה, ואפילו הגרועות שבהן, הסתיימו בשיחות שבהן ההורים ניסו להסביר את עצמם ואת הפעולות שלהם ולא להטיח בי אשמות. הבעיה היא שחוששני שהם, או לפחות אבא, התחיל להאמין שיש איזושהי תפנית בקשר שלי ושל שני ושפתאום נוצר מתח מיני בינינו.
אני יודע שבחופש הזה נוצר לי מן דחף בלתי נשלט לחבק אותה כל הזמן אבל אני לא מאמין שזה בא ממתח מיני, פשוט לא הגיוני. אבל בכל זאת, ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר נקשר אליה. בחופש הזה התברר לשנינו עד כמה מעולה זה יהיה אם שנינו נגור ביחד. ותהיות האלה הובילו למחשבות אצלי ואחרי שיחה איתה הבנתי שגם אצלה, שכמה חבל שלא יכול להיות בינינו יותר ממה שיש עכשיו. ואולי זה מתח מיני? בכל מקרה, מתח מיני או לא מתח מיני, אף אחד משנינו לא מתוח שהוא נמצא עם השני, להפך – אני מרגיש שאני בדיוק איפה שאני צריך להיות, איפה שהכי טוב לי.
אז מה שעשיתי זה נזפתי באבא ואמרתי לו שגם אם יש איזושהי התפתחות ביני לבין שני לא הייתי מספר לו ולאימא על זה, כי זה סתם היה גורם להם לפתח ציפיות ענק שאם לבסוף הן לא היו ממומשות, ההורים היו מאשימים את כל העולם שסובב סביבי ופתאום כולם היו הופכים לשטנים. אז אבא התחיל להסביר לי שהוא בסה"כ דואג לי ורוצה לדעת מה קורה בחיים שלי. והוא ביקש ממני לספר לו אם תהיה התפתחות כלשהי עם שני, והוא הבטיח שהוא לא יפתח ציפיות והוא הבטיח שהוא לא יספר לאימא, שבטח תפתח ציפיות. בקשה די נחמדה. בינתיים אני מעדיף שלא לשתף את אבא בכל מה שקורה ביני לבין שני, שלא לפתח בו ציפיות ושלא לקלקל לו את האמונה שאם הוא יניח לי ולשני לעשות מה שבראש שלנו, עוד יתפתח משהו.
ובשלהי הסיפור הזה אני ושני התחלנו החופש להיפגש מדי-פעם עם שניים, שהם גם שני חברים מאד טובים. והיו איתן פגישות כל-כך מוצלחות וכל-כך מהנות, פתאום הרגשתי מן כיף כזה שלא הרגשתי אותו כבר המון זמן, סוג של כיף שפשוט נעלם לי עם הזמן. וזה לא ששני לא מספקת לי די והותר כיף, זה פשוט כיף מסוג שונה, שקשה לי להגדיר אותו. וגם כשאנחנו לא נפגשים אני בקשר איתם באייסיקיו או בטלפון. אז עכשיו פתאום השמות של השניים האלה החלו לצוץ הרבה בבית וההורים מסוקרנים עם מי אני ושני התחלנו לצאת. אחרי כמה זמן, ההורים נעשו מוטרדים מהשניים האלה, כי לא הכרתי להם אותם. אבא התחיל להעלות השערות שמא שניהם או אחד מהם הוא "מהסוג הזה" (כפי שהוא נוהג לומר לי כשהוא לא רוצה שהאחים שלי יבינו על מה אנחנו מדברים). ואני אומר לו שהוא טועה, בידיעה מוחלטת שאני משקר.... אני לא אפרט כיצד אני יודע את זה, אני פשוט אציין שאני בספק אם בכלל היינו מכירים אותם לולא אחד מהם היה קשור לנושא הזה מלכתחילה.
אני באמת לא מרגיש שהפגישות איתם פוגעות במטרה שלקחתי לעצמי לפני שנה, להתחיל לחשוב יותר בכיוון ההטרוסקסואליות. מצד שני, יכול להיות שאני מכריח את עצמי להרגיש ככה בגלל שכל-כך כיף איתם שלא הייתי רוצה להתחיל להרגיש שאני עושה משהו מנוגד למטרות שלי בכל פעם שאני נפגש או מדבר איתם. יותר טוב ככה, אני נפגש איתם בראש נקי.
אחרי ההשערה הראשונה של אבא באה עוד אחת, שהיא כבר באמת הייתה מגוחכת: השניים האלה מפריעים לדבר החדש שנוצר ביני לבין שני להתפתח. אז כמובן ששוב נזפתי בו והזכרתי לו את ההבטחה שלו לגבי הציפיות. ואז הוא אמר לי שזוגיות נוצרת באינטימיות... ואז אמרתי לו, בשיא הטבעיות ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, שמעבר לזה שאני ושני נפגשים איתם אנחנו גם שומרים על האינטימיות של שנינו בדרכים שלנו. אולי המשפט הזה היה טיפוח תקוות מוגזם. אבל זה היה בכלל שאבא, שהיה מאלה שעשו לי פרצוף בכל פעם שהזכרתי את השם של שני, פתאום היה מעוניין בקשר הבלעדי שיש לי ולשני. אז כמובן שהבהרתי לו גם אחרי-זה כמה וכמה פעמים שפשוט לא הולך כלום ביני לבין שני ושיכניס טוב טוב לראש שלו שהכלום הזה יכול להיות גם עוד חצי שנה וגם עוד שנה ושלא יצפה ליותר מדי.
אני מפחד להביא לבית את שני החברים החדשים. אני מפחד שההורים שלי יחפשו בהם את הסטריאוטיפים שיש "לסוג הזה". אני מפחד שמרב חיפושים דקדקניים הם יהיו בטוחים שהם כאלה. החברים האלה הם לא בדיוק מאצ'ואים, ואין בהם את החספוס שההורים היו רוצים לראות, וכשהם לא יראו את זה, הם יחשבו שהם עלו על זה, שהם "מהסוג הזה". ואז מי יודע מה יקרה....
אני יודע שלא הייתי רוצה לאבד אותם, את שני החברים האלה. נקשרתי אליהם מאד החופש, אולי אפילו קצת מהר מדי. אני עדיין לא יודע עד כמה הקשר הזה יציב מהצד שלהם, אבל הם שניהם כבר נכנסו לשגרה שלי...
