בדיוק לפני יומיים אמרתי לשני שכבר המון זמן אני לא במצוקה, שכבר המון זמן לא כתבתי פרק ביומן. אני רושם פרק רק כשיש לי את ההרגשה הזו שהבטן מתהפכת מפנים... ומשהו מטריד אותי כל-כך עד שאני לא מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.
רבתי עם ההורים..... עם אבא! כן, היום הזה הגיע. אחרי תקופה ארוכה שכששאלתי אותו אם אני יכול להיפגש עם שני הוא אמר לי שאני בכלל אל צריך לשאול, הוא התפרץ עליי.... ואח"כ גם על אימא. ואימא בכתה ואז אחי הקטן הלך לחדר שלו והתחיל לבכות.... אני כבר מכיר את המצב הזה, זה כבר קרה... אני לא בכיתי.... אני לא איבדתי שליטה.... הייתי רגוע יחסית.... חוץ מהשלב שבו הרגשתי שאני חייב לענות לאבא.
אני כבר הרבה זמן רוצה להתחיל ללמוד נהיגה... אבל אני לא מתחיל כי יש לי בעיה עם ההורים בקשר לבחירת המורה. הם לא מוכנים בשום פנים שאני אלמד עם המורה לנהיגה ששני לומדת איתו.... אין להם סיבה מיוחדת, הם לא יכולים לנמק לי, הם פשוט לא מוכנים. אני נכחתי בשיעור אחד של שני, והמורה הזה באמת מצא חן בעיניי. ואלי זה משהו פסיכולוגי אצלי, אבל אני באמת מרגיש שהבחירה הכי טובה תהיה במורה שלה. אבל אחרי מספר שיחות וויכוחים עם ההורים הבנתי שאין לי ברירה אלא למצוא מורה אחר.... במיוחד אחרי שאימא תפסה איתי שיחה אישית ואמרה ש"למען שלום-בית" אני בסה"כ צריך שלא לבחור במורה שלה. ואני, על אף הרצון הגדול שלי לבחור במורה הזה, הסכמתי, למען שלום בית!
זה לא נגמר שם.... ההורים אמרו שהם מצאו מורה מצוין בשבילי.... איזה שכן אחד שלימד את הבן של החברים שלהם (אבל ההורים שלי עצמם לא מכירים אותו אישית).... עם כל הכבוד לחברים שלהם! אני באמת לא רציתי לבחור מורה לפי הקריטריון הזה. רציתי לבחור מורה לפי המלצה של אחד מהחברים שלי, אם לא שני אז לפחות מישהו אחר. אני חושב שהבהרתי להם טוב מאד שלא רציתי את המורה הזה.
חלפו בערך חודשיים שבמהלכם התחלתי ללמוד לתאוריה, והיו לנו עוד כמה שיחות על מורים לנהיגה. התעכבתי עם זה בדיוק בגלל כל הסיפור הזה של לבחור מורה לנהיגה שיתאים גם להורים ול"שלום-בית". והנה לפני שבוע אבא סיפר לי על בחור שלימד אותו משהו במסגרת השתלמות של העבודה, אדם בכיר במשרד התחבורה, וגם אישיות טובה. זה דווקא מצא חן בעיני, אדם שאבא שלי מכיר אישית והוא אומר שהוא יופי של בן-אדם. אמרתי לאבא שישיג את הטלפון שלו ושאני מוכן להתחיל ללמוד איתו.
היום שאלתי את אבא אם הוא השיג את המספר שלו. הוא ביקש ממני לתת לו לדבר עם המורה הזה לפניי. ואז הוא הוציא נייר עם מספר ושם, וחייג.... זו הייתה טעות. אז ביקשתי מאבא לברר את המספר שלו ולהתקשר. אחרי כמה דקות הוא בא אליי לחדר עם מספר ושם שונה לגמרי ואמר לי שהוא התבלבל בשם... היה לו פלאפון ביד ואז הוא אמר "קח, דבר איתו". דיברתי איתו וקבענו מועד לשיעור ראשון. הוא בכלל לא נשמע נחמד. לא ידוע....אבל ההתרשמות הראשונית מהקול שלו הייתה שהוא לא אדם בסגנון שאני(!) אוהב. סיפרתי את זה לאבא והוא הציע לי לנסות מחר שיעור ראשון ואז להחליט. הסכמתי.
כמה שעות אח"כ סיפרתי על הספקות שלי לאימא. והיא אמרה לי שאין לי מה לדאוג ושהבן של החברים שלה למד איתו והוא מורה מאד סבלני. שאלתי אותה אם זה המורה שאני לא הסכמתי ללמוד איתו, השכן. פתאום היא התבלבלה ואמרה לי שהיא לא יודעת והיא חשבה שבסופו של דבר הסכמתי ללמוד אצלו. אחרי כמה דקות הלכתי לאבא ושאלתי אותו אם זה באמת השכן הזה, המורה שדיברתי איתו. הוא הנהן. בשלב הזה מאד התעצבנתי והזכרתי לו שאני לא רציתי את המורה הזה ושאלתי אותו למה הוא שיקר לי. אז הוא אמר לי שמלכתחילה הוא התכוון למורה הזה..... הייתה איזושהי אי-הבנה בינינו. אבל הוא לא הסתפק בזה.... הוא התחיל להתנפח ולצעוק שאם אני רוצה לקחת את המורה של שני אז שאני אקח אותו, אבל הוא לא מתכוון לעזור לי בכלל לשלם לאף מורה חוץ מהמורה הזה בפרינציפ. ואז הוא התחיל לצעוק על אימא שחסר לה שהיא תנסה לעזור לי בכל זאת. הוא התחיל לדפוק על הדלת שלי ולזעום ולצעוק, ולומר שאני זבל של כל החברים שלי. הוא כנראה חושב שאני לא רוצה את השכן הזה בגלל שאני מרגיש מחויבות למורים של החברים שלי..... זה ממש לא נכון. אימא התחילה להזיל דמעות ומיד למחות אותן, אחי הקטן הלך לחדר שלו....
ואז אבא יצא בהתפרצות על שני. כי אין כמו מריבה עסיסית כדי להתחיל לאיים עליי עם שני ולהפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אדבר עם שני דרך הטלפון והפלאפון שהוא משלם עליהם, ושהוא לא רוצה שאני אכניס את שני לבית יותר... ואת כל זה הוא אמר בשיא הצעקות, עם וריד בולט במצח והבעה רצחנית על הפרצוף שלו. ... אני לא התייחסתי, אני יודע שהוא לא מתכוון לכל הדברים האלה, שאין סיכוי שאני אנתק את הקשר עם שני בגלל כל הדברים האלה שהוא אמר. אני אמשיך להתקשר אליה ולדבר איתה, והיא תמשיך לבוא לכאן, בשבילי. והוא יצטרך פשוט לארח אותה יפה, ולסתום. כן כן.... הגעתי לנקודה שנמאס לי ממנו, שרק אם היה לי מקום לברוח.... לא! אני עדיין לא מסוגל לברוח. אבל אני פשוט לא מסוגל להסתכל עליו בכלל בשלב הזה.
אחרי שעה אחותי הקטנה הגיעה הביתה, היא מיד התעדכנה מאחי לגבי המקרה ונכנסה לחדר שלי לבירור מצב. סיפרתי לה הכל, והיא אמרה שאני נורא עקשן לגבי השכן, ושיכול להיות שהשכן הזה הוא מורה טוב. אז אמרתי לה שזה כבר לא לגבי השכן, זאת פשוט ההתנהגות הדוחה הזאת של אבא, שאני כל-כך שונא. ההתפרצויות ללא-סיבה האלה שאני לא סובל. שאני לא מסוגל לחיות "עם החרא" הזה.... אולי קצת הגזמתי! לא הייתי צריך לומר לה את זה... היא לא רגילה לשמוע ממני מילים כאלה.
אחרי שדיברתי איתה אחי הקטן החליט שהוא רוצה שאני ואבא ניקח את עצמנו בידיים כבר מיד אחרי המריבה ועל כן הוא ארגן "שיחה משפחתית", מן מנהג שלאחי ולאחותי הקטנים היה ברור מה הוא אבל אני וההורים שלי בכלל לא הבנו מה עושים. אז ישבנו כולנו סביב השולחן ואחותי התחילה לדבר, היא פעלה בשיטת הגישור, שהיא למדה בבית ספר. אבא סיפר את הגרסה שלו לסיפור, שממנה נבע שהוא גם אמר לי שזה יהיה נורא שיהיה לי מורה שהוא גם שכן שלי.... כלומר שהייתי מודע לכך שזה המורה השכן. ואז אני סיפרתי את שלי.... אחרי רבע שעה של דיבורים השיחה נכשלה, לא אני ולא אבא היינו מוכנים להתנצל. רק אבא הקל את רוע הגזירה ואמר שהוא לא מוכן לשלם לאף מורה אחר חוץ מהשכן (ולא אמר את כל הדברים המגעילים שקשורים לשני).
אני לא רוצה לספר לשני כרגע.... כשאני עוד בהיסטריה של המקרה. זה סתם יכניס אותה ללחץ, ואני לא רוצה שהיא תרגיש שמשהו מיוחד קורה. כי לא קורה משהו מיוחד מדי.... וזה לא עומד להשפיע על שום-דבר. אני לא יודע אם המצב ביני לבין אבא ישתפר בימים הקרובים, אבל הוא ישתפר מתישהו.... כמו תמיד!
רבתי עם ההורים..... עם אבא! כן, היום הזה הגיע. אחרי תקופה ארוכה שכששאלתי אותו אם אני יכול להיפגש עם שני הוא אמר לי שאני בכלל אל צריך לשאול, הוא התפרץ עליי.... ואח"כ גם על אימא. ואימא בכתה ואז אחי הקטן הלך לחדר שלו והתחיל לבכות.... אני כבר מכיר את המצב הזה, זה כבר קרה... אני לא בכיתי.... אני לא איבדתי שליטה.... הייתי רגוע יחסית.... חוץ מהשלב שבו הרגשתי שאני חייב לענות לאבא.
אני כבר הרבה זמן רוצה להתחיל ללמוד נהיגה... אבל אני לא מתחיל כי יש לי בעיה עם ההורים בקשר לבחירת המורה. הם לא מוכנים בשום פנים שאני אלמד עם המורה לנהיגה ששני לומדת איתו.... אין להם סיבה מיוחדת, הם לא יכולים לנמק לי, הם פשוט לא מוכנים. אני נכחתי בשיעור אחד של שני, והמורה הזה באמת מצא חן בעיניי. ואלי זה משהו פסיכולוגי אצלי, אבל אני באמת מרגיש שהבחירה הכי טובה תהיה במורה שלה. אבל אחרי מספר שיחות וויכוחים עם ההורים הבנתי שאין לי ברירה אלא למצוא מורה אחר.... במיוחד אחרי שאימא תפסה איתי שיחה אישית ואמרה ש"למען שלום-בית" אני בסה"כ צריך שלא לבחור במורה שלה. ואני, על אף הרצון הגדול שלי לבחור במורה הזה, הסכמתי, למען שלום בית!
זה לא נגמר שם.... ההורים אמרו שהם מצאו מורה מצוין בשבילי.... איזה שכן אחד שלימד את הבן של החברים שלהם (אבל ההורים שלי עצמם לא מכירים אותו אישית).... עם כל הכבוד לחברים שלהם! אני באמת לא רציתי לבחור מורה לפי הקריטריון הזה. רציתי לבחור מורה לפי המלצה של אחד מהחברים שלי, אם לא שני אז לפחות מישהו אחר. אני חושב שהבהרתי להם טוב מאד שלא רציתי את המורה הזה.
חלפו בערך חודשיים שבמהלכם התחלתי ללמוד לתאוריה, והיו לנו עוד כמה שיחות על מורים לנהיגה. התעכבתי עם זה בדיוק בגלל כל הסיפור הזה של לבחור מורה לנהיגה שיתאים גם להורים ול"שלום-בית". והנה לפני שבוע אבא סיפר לי על בחור שלימד אותו משהו במסגרת השתלמות של העבודה, אדם בכיר במשרד התחבורה, וגם אישיות טובה. זה דווקא מצא חן בעיני, אדם שאבא שלי מכיר אישית והוא אומר שהוא יופי של בן-אדם. אמרתי לאבא שישיג את הטלפון שלו ושאני מוכן להתחיל ללמוד איתו.
היום שאלתי את אבא אם הוא השיג את המספר שלו. הוא ביקש ממני לתת לו לדבר עם המורה הזה לפניי. ואז הוא הוציא נייר עם מספר ושם, וחייג.... זו הייתה טעות. אז ביקשתי מאבא לברר את המספר שלו ולהתקשר. אחרי כמה דקות הוא בא אליי לחדר עם מספר ושם שונה לגמרי ואמר לי שהוא התבלבל בשם... היה לו פלאפון ביד ואז הוא אמר "קח, דבר איתו". דיברתי איתו וקבענו מועד לשיעור ראשון. הוא בכלל לא נשמע נחמד. לא ידוע....אבל ההתרשמות הראשונית מהקול שלו הייתה שהוא לא אדם בסגנון שאני(!) אוהב. סיפרתי את זה לאבא והוא הציע לי לנסות מחר שיעור ראשון ואז להחליט. הסכמתי.
כמה שעות אח"כ סיפרתי על הספקות שלי לאימא. והיא אמרה לי שאין לי מה לדאוג ושהבן של החברים שלה למד איתו והוא מורה מאד סבלני. שאלתי אותה אם זה המורה שאני לא הסכמתי ללמוד איתו, השכן. פתאום היא התבלבלה ואמרה לי שהיא לא יודעת והיא חשבה שבסופו של דבר הסכמתי ללמוד אצלו. אחרי כמה דקות הלכתי לאבא ושאלתי אותו אם זה באמת השכן הזה, המורה שדיברתי איתו. הוא הנהן. בשלב הזה מאד התעצבנתי והזכרתי לו שאני לא רציתי את המורה הזה ושאלתי אותו למה הוא שיקר לי. אז הוא אמר לי שמלכתחילה הוא התכוון למורה הזה..... הייתה איזושהי אי-הבנה בינינו. אבל הוא לא הסתפק בזה.... הוא התחיל להתנפח ולצעוק שאם אני רוצה לקחת את המורה של שני אז שאני אקח אותו, אבל הוא לא מתכוון לעזור לי בכלל לשלם לאף מורה חוץ מהמורה הזה בפרינציפ. ואז הוא התחיל לצעוק על אימא שחסר לה שהיא תנסה לעזור לי בכל זאת. הוא התחיל לדפוק על הדלת שלי ולזעום ולצעוק, ולומר שאני זבל של כל החברים שלי. הוא כנראה חושב שאני לא רוצה את השכן הזה בגלל שאני מרגיש מחויבות למורים של החברים שלי..... זה ממש לא נכון. אימא התחילה להזיל דמעות ומיד למחות אותן, אחי הקטן הלך לחדר שלו....
ואז אבא יצא בהתפרצות על שני. כי אין כמו מריבה עסיסית כדי להתחיל לאיים עליי עם שני ולהפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אדבר עם שני דרך הטלפון והפלאפון שהוא משלם עליהם, ושהוא לא רוצה שאני אכניס את שני לבית יותר... ואת כל זה הוא אמר בשיא הצעקות, עם וריד בולט במצח והבעה רצחנית על הפרצוף שלו. ... אני לא התייחסתי, אני יודע שהוא לא מתכוון לכל הדברים האלה, שאין סיכוי שאני אנתק את הקשר עם שני בגלל כל הדברים האלה שהוא אמר. אני אמשיך להתקשר אליה ולדבר איתה, והיא תמשיך לבוא לכאן, בשבילי. והוא יצטרך פשוט לארח אותה יפה, ולסתום. כן כן.... הגעתי לנקודה שנמאס לי ממנו, שרק אם היה לי מקום לברוח.... לא! אני עדיין לא מסוגל לברוח. אבל אני פשוט לא מסוגל להסתכל עליו בכלל בשלב הזה.
אחרי שעה אחותי הקטנה הגיעה הביתה, היא מיד התעדכנה מאחי לגבי המקרה ונכנסה לחדר שלי לבירור מצב. סיפרתי לה הכל, והיא אמרה שאני נורא עקשן לגבי השכן, ושיכול להיות שהשכן הזה הוא מורה טוב. אז אמרתי לה שזה כבר לא לגבי השכן, זאת פשוט ההתנהגות הדוחה הזאת של אבא, שאני כל-כך שונא. ההתפרצויות ללא-סיבה האלה שאני לא סובל. שאני לא מסוגל לחיות "עם החרא" הזה.... אולי קצת הגזמתי! לא הייתי צריך לומר לה את זה... היא לא רגילה לשמוע ממני מילים כאלה.
אחרי שדיברתי איתה אחי הקטן החליט שהוא רוצה שאני ואבא ניקח את עצמנו בידיים כבר מיד אחרי המריבה ועל כן הוא ארגן "שיחה משפחתית", מן מנהג שלאחי ולאחותי הקטנים היה ברור מה הוא אבל אני וההורים שלי בכלל לא הבנו מה עושים. אז ישבנו כולנו סביב השולחן ואחותי התחילה לדבר, היא פעלה בשיטת הגישור, שהיא למדה בבית ספר. אבא סיפר את הגרסה שלו לסיפור, שממנה נבע שהוא גם אמר לי שזה יהיה נורא שיהיה לי מורה שהוא גם שכן שלי.... כלומר שהייתי מודע לכך שזה המורה השכן. ואז אני סיפרתי את שלי.... אחרי רבע שעה של דיבורים השיחה נכשלה, לא אני ולא אבא היינו מוכנים להתנצל. רק אבא הקל את רוע הגזירה ואמר שהוא לא מוכן לשלם לאף מורה אחר חוץ מהשכן (ולא אמר את כל הדברים המגעילים שקשורים לשני).
אני לא רוצה לספר לשני כרגע.... כשאני עוד בהיסטריה של המקרה. זה סתם יכניס אותה ללחץ, ואני לא רוצה שהיא תרגיש שמשהו מיוחד קורה. כי לא קורה משהו מיוחד מדי.... וזה לא עומד להשפיע על שום-דבר. אני לא יודע אם המצב ביני לבין אבא ישתפר בימים הקרובים, אבל הוא ישתפר מתישהו.... כמו תמיד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה