היום, סתם כך, דפדפתי באלבומי תמונות..... חיפשתי תמונה אחת יפה, רציתי לנסות לצייר אותה (בזמן האחרון אני מדמיין שאני צייר!), זה התחיל בתמונות שלי מפיקניק לכבוד סוף כיתה ז'. הייתה שם תמונה אחת משותפת שלי ושל אילן, הייתי גבוה ממנו בראש. הוא חתיך, עם שיער משגע ועיניים מדהימות. מאז ומתמיד הרגשתי מכוער לידו, אולי זאת הסיבה שבכל התקופה שהייתי איתו, התחלתי ללכת עם גב מכופף... לאחר שהוא עזב את בית-הספר הפסיקו רגשות הנחיתות והיום הגב שלי פחות או יותר ישר. אחר-כך ראיתי תמונות שלי ממסיבת יום-הולדת של כיתה ד', עם בת-דודתי שהיא בגילי.... ביסודי היינו בקשר מאד יפה, נורא אהבנו אחד את השני. לקראת סוף היסודי.... היא התחספסה ולאט לאט היא הפכה ל..... מה שנקרא.... פרחה, היום אין לי כ"כ קשר איתה. ראיתי תמונות שלי עם חברים מהיסודי, אילן לא היה חבר שלי, אפילו שנאתי אותו בגלל שבשנה הראשונה שלו בבית הספר שלי (הוא היה תלמיד חדש) הוא צעק עליי בגלל איזה ספר שלקחתי כל הזמן בקריאת בוקר. ואז פתאום עברתי לתמונות שלי שאני תינוק עם תלתלים שחורים, אומרים שהייתי תינוק מדהים ויפה, ושההורים פינקו אותי כמו שהם לא פינקו אף אחד מהילדים שלהם.
אח"כ, במן צירוף מקרים שכזה, אחי החליט שהוא רוצה לצפות בברית המילה שלי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שצפיתי בה. היא התרחשה באולם קטן מאד, כי אז להורים בכלל אל היה כסף. אני בן ראשון לאימא ובן שלישי לאבא (יש לו שני ילדים מנישואים קודמים). ואז תיארתי לעצמי איזו התרגשות זו, לקבל ילד ראשון לידיים, בשר מבשרך, להושיט לו אצבע ולהרגיש איך שהוא לופת אותה בידיים המזעריות שלו. הקטע של הברית עצמה (החתיכה) היה מזעזע, אבל אחר-כך זה היה מרגש עד דמעות לראות את אימא מנסה להרגיע אותי בבכי, את אבא מאושר עד הגג. את כל החברים של ההורים שלי ואת בני דודיי, כולם בתסרוקות מצחיקות. את סבא וסבתא, שכבר לא איתי. את שתי הדודות המובחרות שלי, שאהבו אותי יותר מכולם. זו באמת התרגשות ענקית. כבר אז הרגשתי במן טרגדיה. הילד הראשון, שאימא כל-כך בוכה משמחה עליו, ותולה בו את תקוותיה, הילד הראשון שהוא השמחה הגדולה ביותר שקרתה לאימי היקרה לאחר כל הטרגדיות שעברה בחייה, מסב לה עכשיו כל-כך הרבה צער ודאגה.
אבל זו הייתה רק ההתחלה של הקלטת..... בהמשך יש צילומים שלי בגיל שנתיים ושלוש, מקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של ההורים. מחבק ומנשק את אימא, הם שרים לי על השפן הקטן ואני שר להם על אברהם שלא הלך לשם. ואז אני קם ורוקד, ויש לי טעויות דיבור מצחיקות ויש לי תסרוקת משגעת. והדודות שלי מלמדות אותי עוד שירים חמודים, ואחת הדודות מנסה להאכיל אותי, וכולם יושבים וצופים בי בשעה שאני מחבק את הבובה לָלַה. כן, באמת הייתי הילד שקיבל הכי הרבה תשומת לב.
כשאני מסתכל על עצמי רוקד, שר, משחק, משתולל, אני רוצה לבכות. כמה תמימות הייתה לי. לא ידעתי מה זה להרים את האמה, לא ידעתי מה זה זונה, לא ידעתי כלום. חבל שלא נשארתי ככה, חבל שהעולם שמסביב לא מאפשר לילדים חמודים כמו שהייתי להישאר ככה.
התבגרות מינית!!! גועל נפש של תקופה! היום אני רק יושב בחדר שלי, מי חושב על לצאת החוצה ולהשתעשע עם ההורים שלי? חמור גדול! זה מה שאני היום..... חמור גדול! גם אחרי שאחותי הקטנה נולדה עד כיתה ג' עוד הייתי אותו ילד בן 3 שלא הבין כלום, ורק אז פתאום הבנתי שאני חייב להתחיל להבין מה קורה סביבי. ולאחר שנתיים התקרבתי לאילן, ופתאום גם גיליתי נטייה מינית שונה מכל השאר והחלה התרחקות מההורים והסתגרות בחדר. והשנה הפלתי עליהם את הפצצה הזאת...... ואני מרגיש אשמה. אני מרגשי שניפצתי להם את כל מה שהם חשבו עליי. מילד מושלם הפכתי לילד עם בעיות פסיכולוגיות, ילד מבולבל. לא! הם לא רעים, אני לא חושב שהם אי-פעם יוכלו להבין את התופעה של ההומוסקסואליות, פשוט ככה הם גדלו, ככה הם חונכו. ולכן זו כזו אכזבה גרנדיוזית בשבילם. ואני יודע שזה לא שיש להורים "אהבה שתלויה בדבר", וגם אם הם כועסים ועושים דברים לא הגיוניים זה רק משום שהם כל-כך דואגים לי, והם דואגים לי רק בגלל שהם כל-כך אוהבים אותי.
הבטתי (היום) על אימא, כיצד היא צופה בזה, וידעתי שגם היא מרגישה את מה שאני מרגיש, איך זה היה אז ומה זה היום. היא גם ידעה לזרוק הערה על זה, כמה שאני חייב, לא רק לה, אלא גם לדודות המסורות שלי, והיא אמרה לי שאני יודע למה היא מתכוונת. מלחיץ מאד, אבל אני מרגיש שיש משהו בדבריה, שזה לא מגיע לא להורים שלי ולא לדודות שלי שאני אאכזב אותן ככה...
וככה המשכנו לצפות בי בגיל שלוש, כשאני עם דמעות בעיניים.
גם אני רוצה לעשות ילד.
אח"כ, במן צירוף מקרים שכזה, אחי החליט שהוא רוצה לצפות בברית המילה שלי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שצפיתי בה. היא התרחשה באולם קטן מאד, כי אז להורים בכלל אל היה כסף. אני בן ראשון לאימא ובן שלישי לאבא (יש לו שני ילדים מנישואים קודמים). ואז תיארתי לעצמי איזו התרגשות זו, לקבל ילד ראשון לידיים, בשר מבשרך, להושיט לו אצבע ולהרגיש איך שהוא לופת אותה בידיים המזעריות שלו. הקטע של הברית עצמה (החתיכה) היה מזעזע, אבל אחר-כך זה היה מרגש עד דמעות לראות את אימא מנסה להרגיע אותי בבכי, את אבא מאושר עד הגג. את כל החברים של ההורים שלי ואת בני דודיי, כולם בתסרוקות מצחיקות. את סבא וסבתא, שכבר לא איתי. את שתי הדודות המובחרות שלי, שאהבו אותי יותר מכולם. זו באמת התרגשות ענקית. כבר אז הרגשתי במן טרגדיה. הילד הראשון, שאימא כל-כך בוכה משמחה עליו, ותולה בו את תקוותיה, הילד הראשון שהוא השמחה הגדולה ביותר שקרתה לאימי היקרה לאחר כל הטרגדיות שעברה בחייה, מסב לה עכשיו כל-כך הרבה צער ודאגה.
אבל זו הייתה רק ההתחלה של הקלטת..... בהמשך יש צילומים שלי בגיל שנתיים ושלוש, מקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של ההורים. מחבק ומנשק את אימא, הם שרים לי על השפן הקטן ואני שר להם על אברהם שלא הלך לשם. ואז אני קם ורוקד, ויש לי טעויות דיבור מצחיקות ויש לי תסרוקת משגעת. והדודות שלי מלמדות אותי עוד שירים חמודים, ואחת הדודות מנסה להאכיל אותי, וכולם יושבים וצופים בי בשעה שאני מחבק את הבובה לָלַה. כן, באמת הייתי הילד שקיבל הכי הרבה תשומת לב.
כשאני מסתכל על עצמי רוקד, שר, משחק, משתולל, אני רוצה לבכות. כמה תמימות הייתה לי. לא ידעתי מה זה להרים את האמה, לא ידעתי מה זה זונה, לא ידעתי כלום. חבל שלא נשארתי ככה, חבל שהעולם שמסביב לא מאפשר לילדים חמודים כמו שהייתי להישאר ככה.
התבגרות מינית!!! גועל נפש של תקופה! היום אני רק יושב בחדר שלי, מי חושב על לצאת החוצה ולהשתעשע עם ההורים שלי? חמור גדול! זה מה שאני היום..... חמור גדול! גם אחרי שאחותי הקטנה נולדה עד כיתה ג' עוד הייתי אותו ילד בן 3 שלא הבין כלום, ורק אז פתאום הבנתי שאני חייב להתחיל להבין מה קורה סביבי. ולאחר שנתיים התקרבתי לאילן, ופתאום גם גיליתי נטייה מינית שונה מכל השאר והחלה התרחקות מההורים והסתגרות בחדר. והשנה הפלתי עליהם את הפצצה הזאת...... ואני מרגיש אשמה. אני מרגשי שניפצתי להם את כל מה שהם חשבו עליי. מילד מושלם הפכתי לילד עם בעיות פסיכולוגיות, ילד מבולבל. לא! הם לא רעים, אני לא חושב שהם אי-פעם יוכלו להבין את התופעה של ההומוסקסואליות, פשוט ככה הם גדלו, ככה הם חונכו. ולכן זו כזו אכזבה גרנדיוזית בשבילם. ואני יודע שזה לא שיש להורים "אהבה שתלויה בדבר", וגם אם הם כועסים ועושים דברים לא הגיוניים זה רק משום שהם כל-כך דואגים לי, והם דואגים לי רק בגלל שהם כל-כך אוהבים אותי.
הבטתי (היום) על אימא, כיצד היא צופה בזה, וידעתי שגם היא מרגישה את מה שאני מרגיש, איך זה היה אז ומה זה היום. היא גם ידעה לזרוק הערה על זה, כמה שאני חייב, לא רק לה, אלא גם לדודות המסורות שלי, והיא אמרה לי שאני יודע למה היא מתכוונת. מלחיץ מאד, אבל אני מרגיש שיש משהו בדבריה, שזה לא מגיע לא להורים שלי ולא לדודות שלי שאני אאכזב אותן ככה...
וככה המשכנו לצפות בי בגיל שלוש, כשאני עם דמעות בעיניים.
גם אני רוצה לעשות ילד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה