כן כן..... משהו קורה, אבל אני רוצה שההורים שלי יהיו כמה שפחות מעורבים בזה. אני מרגיש את הקרבה הזאת, הקרבה הכל-כך בלתי-מושגת הזאת, אל עוד ילדים. קרבה כזו, שמאפשרת לי להרגיש בנוח () להתקשר לאותם הילדים ולדבר איתם, ואפילו להיפגש איתם. האמת שהקשר איתם, או עם אחד מהם, התחיל לפני קצת פחות משנה, וגם אז הרגשתי שאני יכול לדבר איתו על הכל, אבל אז זה עוד היה רק באימיילים או באייסיקיו, באמת שרק כשהכרתי בינו לבין שני אז העניינים התחילו להתפתח קדימה. פתאום התחלנו להיפגש, פגישות כאלה יחד עם שני, וזה כל-כך מהנה. אבל אני בטוח שאלה לא החברים מהסוג של החברים שההורים שלי היו רוצים שאני ארכוש, הם בדיוק ההפך. מעבר לזה, יש עוד ילדה בבית ספר, שאני לא יודע אם כבר הזכרתי אותה, שנוהגת להתקשר אליי הביתה ונוהגת לעשות איתי שיחות קצרות וטובות. היא מספרת לי על הבעיות שלה, בבית, עם ההורים, עם העולם, ואני מספר לה את שלי. אני לפעמים נאלץ לשפץ את הבעיות שלי כי היא לא יודעת עליי, ואני גם לא רוצה שהיא תדע. אני די בטוח שהיא לא מצפה מהקשר בינינו שיתפתח למקום שאני יודע שהוא לא יוכל להתפתח.
יש רק בעיה אחת עם כל החברים האלה - ההורים שלי. אסור לי שההורים שלי יכירו את החברים האלה!! זה יהיה אסון, עוד 3 ילדים שההורים שלי יתייחסו אליהם כמו שני. אם לא יותר גרוע.... ואני מניח שאם הם יכירו את הבנים, הם פשוט יאסרו עליי להיפגש איתם.
בהתחלה, הצלחתי להסתיר מההורים שלי את העובדה שאני לא מביא הביתה אף חבר חדש ומצד שני נפגש עם חברים דשים מחוץ לבית, אבל לאחרונה הם התחילו לשאול על החברים החדשים ולבקש ממני להזמין אותם לבית. נאלצתי לחשוף בפניהם את הכוונות שלי - אני לא מתכוון להביא הביתה אף חבר. לאחר לחץ מתון שהם הפעילו עליי בחקירה מדוע, הסברתי להם שהם (ההורים שלי) עדיין בטראומה וכשהם יראו את החברים החדשים שלי, המוח שלהם יתחיל לבשל סיפורים, ותיאורים לגביהם, שיהיו ממש לא נכונים ושאין לי כוח להתעמת איתם לגבי ילדים נוספים. לאחר לחץ נוסף שהם הפעילו עליי, התעצבנתי וצעקתי עליהם: "אני לא רוצה להביא אותם בגלל שאני לא רוצה שהם יכירו אתכם!!!!!". שוב הפרזתי, אבא נעלב, אימא עושה פרצוף, ואני מחזיק את הראש שלי בידיים ומהרהר לעצמי.
התנצלתי. ההתנצלות התקבלה. ההורים שלי הם לא אנשים רעים בסך-הכול.... הם אנשים מאד מאד אהודים במקומות העבודה שלהם, כולם מעריצים את אבא שלי, מלבד הבן שלו - אני. ואבא מזכיר לי את זה, אחרי כל שיחה שהוא מקבל באוטו שלו מאחת החברות שלו מהעבודה, שהתקשרו להתייעץ איתו בעניינים חברתיים בגלל שידוע שהוא נותן עצות חכמות. והוא באמת מקבל שיחות כאלה!!!
אבל אני לא חושב שאני אביא את החברים האלה לבית שלי, לעולם לא!!! ואני מעדיף שהם גם לא ידברו עם ההורים שלי בטלפון, בגלל זה אני מפחד בכל שיחה שהיא בשבילי ואני לא עניתי לה, שזה הם (אך כמובן מצד שני - שמח מאד לדבר איתם). אבא שלי הזהיר אותי שהוא כבר פתח בחקירות, לגבי הבנים. כן, אבא אוהב לשחק אותה מרגל, או חוקר בשב"כ. הוא הכי אוהב להוציא ממני סודות בדרכים של "אני יודע ש...." ואז אם אני מתחיל להתגונן ולהסביר את עצמי הוא יודע שזה נכון. לכן, גם כשהוא אמר לי שהוא "יודע" שאחד הבנים החדשים שאני נפגש איתם הוא הומוסקסואל, שללתי אותו לחלוטין. זה לא עניין שלי אם הוא הומו או לא הומו, הוא באמת אדם כל-כך נחמד ומצחיק, וחבל לי לפספס אותו רק בגלל שאסור לי להתקרב להומואים או לאלה שבפוטנציאל להיות כאלה.
שני יודעת... על היומן. זהו! החלטתי לספר לה. התחבטתי באם לאפשר לה לקרוא אותו או לא, והבנתי שזו בקשה גדולה מדי לאסור עליה לקרוא, אז אמרתי לה שהיא יכולה לקרוא. אז היא קראה, לפי מה שהיא אמרה לי, ולהפתעתי הרבה לא הייתה תגובה מיוחדת ממנה, כמו – "אני לא רוצה לראות יותר את ההורים המגעילים שלך" או משהו כזה. אני לא חשבתי שהיא ידעה מה היחס של ההורים שלי כלפיה.
אני זוכר שגם את אילן שיתפתי בשנאה שההורים שלי רכשו כלפי הקשר שלנו. אז, ההורים שלי חשבו שהקשר בינינו לא הדדי, ואולי הם גם צדקו אבל ההרגשה שהייתה בכל פעם שביקשתי להיפגש איתו הייתה דומה להרגשה שיש עכשיו בכל פעם שאני מבקש להיפגש עם שני. זה אף פעם לא מהלך חכם לשתף חבר או חברה ביחס של ההורים שלי כלפי הקשר שלנו, אלא אם הוא טוב ואוהד. אני לא יודע איך זה נראה לצד השני, איך שני מקבלת את זה או איך אילן קיבל את זה. כולם נראים לי כל-כך חופשיים, וזה נראה לי מציג את הבית שלי כבית מאד פרמיטיבי, משהו שלא קיים בבתים של אילן ושני. אני לא חושב שההורים שלהם שופטים את החברים שלהם עד כדי כך שהם עושים פרצוף בכל פעם שהם שומעים את השמות של החברים שלהם. זה בהתחלה מאד מעניין אותם, הם שואלים אותי וחוקרים למה ההורים שלי לא אוהבים את הקשר. אח"כ הם נאלצים לקבל את זה שההורים שלי לעולם לא יקבלו את הקשר, אצל שני הוא עדיין לא הגיע, אני לא יודע כיצד היא תגיב, אילן פשוט ניסה להתחבב על ההורים שלי,ובכל פעם שאבא או אימא שלי אמרו עליו מילה טובה הייתי מספר לו את זה והוא היה מאד מרוצה.
אני מרגיש מוגבל, מוגבל מאד, בגלל ההורים שלי ובגלל הבלבול הזה של הנטיות. אני כמה (ואני בכוונה משתמש במילה הזאת כי אני באמת מאד מאד מאד מתגעגע) כל-כך לחופש הזה, שהיה לי לפני שסיפרתי להם. אבל עליי לקבל את זה שנגרמה להם טראומה רצינית, ולהתאים את עצמי לזה....
יש רק בעיה אחת עם כל החברים האלה - ההורים שלי. אסור לי שההורים שלי יכירו את החברים האלה!! זה יהיה אסון, עוד 3 ילדים שההורים שלי יתייחסו אליהם כמו שני. אם לא יותר גרוע.... ואני מניח שאם הם יכירו את הבנים, הם פשוט יאסרו עליי להיפגש איתם.
בהתחלה, הצלחתי להסתיר מההורים שלי את העובדה שאני לא מביא הביתה אף חבר חדש ומצד שני נפגש עם חברים דשים מחוץ לבית, אבל לאחרונה הם התחילו לשאול על החברים החדשים ולבקש ממני להזמין אותם לבית. נאלצתי לחשוף בפניהם את הכוונות שלי - אני לא מתכוון להביא הביתה אף חבר. לאחר לחץ מתון שהם הפעילו עליי בחקירה מדוע, הסברתי להם שהם (ההורים שלי) עדיין בטראומה וכשהם יראו את החברים החדשים שלי, המוח שלהם יתחיל לבשל סיפורים, ותיאורים לגביהם, שיהיו ממש לא נכונים ושאין לי כוח להתעמת איתם לגבי ילדים נוספים. לאחר לחץ נוסף שהם הפעילו עליי, התעצבנתי וצעקתי עליהם: "אני לא רוצה להביא אותם בגלל שאני לא רוצה שהם יכירו אתכם!!!!!". שוב הפרזתי, אבא נעלב, אימא עושה פרצוף, ואני מחזיק את הראש שלי בידיים ומהרהר לעצמי.
התנצלתי. ההתנצלות התקבלה. ההורים שלי הם לא אנשים רעים בסך-הכול.... הם אנשים מאד מאד אהודים במקומות העבודה שלהם, כולם מעריצים את אבא שלי, מלבד הבן שלו - אני. ואבא מזכיר לי את זה, אחרי כל שיחה שהוא מקבל באוטו שלו מאחת החברות שלו מהעבודה, שהתקשרו להתייעץ איתו בעניינים חברתיים בגלל שידוע שהוא נותן עצות חכמות. והוא באמת מקבל שיחות כאלה!!!
אבל אני לא חושב שאני אביא את החברים האלה לבית שלי, לעולם לא!!! ואני מעדיף שהם גם לא ידברו עם ההורים שלי בטלפון, בגלל זה אני מפחד בכל שיחה שהיא בשבילי ואני לא עניתי לה, שזה הם (אך כמובן מצד שני - שמח מאד לדבר איתם). אבא שלי הזהיר אותי שהוא כבר פתח בחקירות, לגבי הבנים. כן, אבא אוהב לשחק אותה מרגל, או חוקר בשב"כ. הוא הכי אוהב להוציא ממני סודות בדרכים של "אני יודע ש...." ואז אם אני מתחיל להתגונן ולהסביר את עצמי הוא יודע שזה נכון. לכן, גם כשהוא אמר לי שהוא "יודע" שאחד הבנים החדשים שאני נפגש איתם הוא הומוסקסואל, שללתי אותו לחלוטין. זה לא עניין שלי אם הוא הומו או לא הומו, הוא באמת אדם כל-כך נחמד ומצחיק, וחבל לי לפספס אותו רק בגלל שאסור לי להתקרב להומואים או לאלה שבפוטנציאל להיות כאלה.
שני יודעת... על היומן. זהו! החלטתי לספר לה. התחבטתי באם לאפשר לה לקרוא אותו או לא, והבנתי שזו בקשה גדולה מדי לאסור עליה לקרוא, אז אמרתי לה שהיא יכולה לקרוא. אז היא קראה, לפי מה שהיא אמרה לי, ולהפתעתי הרבה לא הייתה תגובה מיוחדת ממנה, כמו – "אני לא רוצה לראות יותר את ההורים המגעילים שלך" או משהו כזה. אני לא חשבתי שהיא ידעה מה היחס של ההורים שלי כלפיה.
אני זוכר שגם את אילן שיתפתי בשנאה שההורים שלי רכשו כלפי הקשר שלנו. אז, ההורים שלי חשבו שהקשר בינינו לא הדדי, ואולי הם גם צדקו אבל ההרגשה שהייתה בכל פעם שביקשתי להיפגש איתו הייתה דומה להרגשה שיש עכשיו בכל פעם שאני מבקש להיפגש עם שני. זה אף פעם לא מהלך חכם לשתף חבר או חברה ביחס של ההורים שלי כלפי הקשר שלנו, אלא אם הוא טוב ואוהד. אני לא יודע איך זה נראה לצד השני, איך שני מקבלת את זה או איך אילן קיבל את זה. כולם נראים לי כל-כך חופשיים, וזה נראה לי מציג את הבית שלי כבית מאד פרמיטיבי, משהו שלא קיים בבתים של אילן ושני. אני לא חושב שההורים שלהם שופטים את החברים שלהם עד כדי כך שהם עושים פרצוף בכל פעם שהם שומעים את השמות של החברים שלהם. זה בהתחלה מאד מעניין אותם, הם שואלים אותי וחוקרים למה ההורים שלי לא אוהבים את הקשר. אח"כ הם נאלצים לקבל את זה שההורים שלי לעולם לא יקבלו את הקשר, אצל שני הוא עדיין לא הגיע, אני לא יודע כיצד היא תגיב, אילן פשוט ניסה להתחבב על ההורים שלי,ובכל פעם שאבא או אימא שלי אמרו עליו מילה טובה הייתי מספר לו את זה והוא היה מאד מרוצה.
אני מרגיש מוגבל, מוגבל מאד, בגלל ההורים שלי ובגלל הבלבול הזה של הנטיות. אני כמה (ואני בכוונה משתמש במילה הזאת כי אני באמת מאד מאד מאד מתגעגע) כל-כך לחופש הזה, שהיה לי לפני שסיפרתי להם. אבל עליי לקבל את זה שנגרמה להם טראומה רצינית, ולהתאים את עצמי לזה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה