עדיין לא....

לפני שאני כבר מתחיל להשלים עם זה... אני צריך עוד לעשות הרבה בדיקות עם עצמי. אני לא רוצה להחפז למסקנות, זה אף-פעם לא טוב, במיוחד בשבילי ובמיוחד בנושא הזה.

אני כן מחפש את "המצב האידיאלי", אני כן מאמין שיש מצב כזה. יכול להיות שהמצב האידיאלי הוא לא כל-כך מושלם, זה נכון, אבל אני רוצה ללכת במסלול הקבוע, שכולם הולכים בו, למען המשפחה שלי ובמיוחד למעני.

אני באמת מבין את זה שאדם צריך להיות מי שהוא באמת, אני גם מאמין בזה, השאלה היא מי אני. האם אני יכול כבר לקבוע בשלב הזה מי אני? לא, לפחות ככה אני חושב.... אני מאמין שלפחות בשלב הזה אני עוד פתוח לשינויים.

וכן, זו מן החלטה יותר מדי החלטית בשביל מישהו שכל-כך לא יודע מה לעשות עם עצמו, וההחלטה הזאת קצת לא משאירה לי ברירה, אלא להשאר בחוסר הוודאות שלי. אני לא מסוגל לעשות את זה למשפחה שלי, אני פשוט לא מסוגל! 

אני חייב לשמור על האמונה שלי שהדברים עוד יכולים להשתנות, כי אם אני אנעל על זה שאני כזה, כבר לא תהיה דרך חזרה אני בטוח בזה.

זוהי מן תגובה בחזרה על התגובה לפרק הקודם. אבל התוכן של התגובה הזאת די מאפיין אותי בתקופה שלאחר הסיפור להורים: אטימות. אני לא רוצה לשמוע על האפשרות של "אני פשוט כזה", וכשאני כן שומע על אפשרות כזו: אני סותר אותה בתוקף...