אני מרגיש אשם, יצור מסכן ומפלצתי שעושה רק רע למי שמדבר איתו. אני שונא להרגיש ככה. אני שונא להרגיש ככה במיוחד כשאני לא מאמין שאני אשם. לא אוכל לספור את הפעמים שבהם העלבתי את שני. והיום זה קרה שוב. זה פשוט נראה יותר מדי קשה שלא להעליב אותה. היא כל-כך שברירית. ככה זה נראה לי. אבל בכל פעם שהיא נעלבת ממני, גם אם זה מהשטות הכי קטנה, אני בסוף זה שמתנצל ואני זה שנאלץ להסביר את עצמי. ובכל פעם שאני מעליב אותה היא עושה לי מן סצנה מסריחה. או שהיא בורחת ממני או שהיא נעשית שקטה בצורה מרגיזה.
אני כל-כך הייתי רוצה להיות כמוה, נחוש בדעתי שאני הוא הצודק, אני כל-כך הייתי רוצה קצת לגרום לה לרגשות-אשם.כי אני מעולם לא הרגשתי לה להרגיש אשמה, רק להפך. אם אני אעז להתעקש ולומר כי באמת לא קרה כלום ואין לה ממה להעלב אז היא תשחזר את ההתרחשות בצורה שלא משנה איך מסתכלים על זה - המניאק הוא אני. ואני חושב עכשיו על איך היא מתקשרת לאחת מחברותיה ומספרת על כמה מניאק הייתי היום. אוף! היום אני צדקתי, לא היה לה ממה להעלב. אני לא אתקשר ולא אתנצל.
ליד מי אני אשב מחר? זאת הבעיה שלי ובכלל שלנו, שבלעדיה אני כלום. אני פשוט אשב מחר בכיתה ואשמור לה מקום, ואראה אם היא תתיישב לידי או לא. ממש פסיבי אני. אני שונא את זה. "תשלוף קצת ציפורניים, תהייה קצת תוקפני אליה כמו שהיא לפעמים אליך!", זה מה שאני אומר לעצמי, אבל החלק המעשי הוא הקשה.
אני כל-כך אוהב אותה, ואני מכיר את הקלות שבה היא נעלבת. אבל זה כל-כך מגביל, זה כל כך מגביל את האמת. יש אמיתות שאסור להזכיר לידה, כי היא תעלב, כי היא תכנס לסערה רגשית. הלוואי שאני יכולתי להפגין רגשות חצי מאיך שהיא מפגינה: שנאה, כעס, עלבון, וכמובן - אהבה. לא. אני בכלל בוק שלא יודע לעשות שום-דבר חוץ מלחייך. מה יהיה מחר? מה יהיה מחר?
דיברתי עם אבא של אילן לפני כמה ימים. הוא שאל מה נשמע, מה העניינים איתי, איך הולך וביקש את עזרתי. כמובן שהסכמתי, אני עדיין קשור למשפחתו של אילן, הרי פעם פחות או יותר גרתי שם. אז ביצעתי את מה שאבא שלי אילן ביקש ממני. עשיתי את מה שביקש ומעבר לזה. היום מיד אחרי ששני נעלבה ממני התקשרתי לאילן כדי לספר לו. אפשר לומר שהוא היה אדיש, אדיש מדי. מהר לסיים את השיחה שמא ימות משעמום-עודף.
אז, בדיוק אז, צלחה עליי הרגשת הנאחס המוכרת. הרגשת ה"איפה אני מוצא חבל תלייה" (לא להבהל - זו רק הרגשה - אני לא אתאבד). ישבתי ושרבטתי לי במחברת כמה שירים. שיר אחד על שני ושיר אחד על אילן, שתי דמויות עיקריות בחיים שלי. רשמתי שבלעדי שני אני נשאר חשוף לרגשות שלי, ושאילן הלך לי פתאום לאיבוד ואני לא מוצא אותו. בכלל, פתאום השירים הם מן מקום מפלט שיש לי בכל פעם שאני במצוקה. אני פותח את אחת המחברות ורושם שיר, וטפשי ככל שיהיה, אני אוהב את זה שיצרתי לי משהו, משהו שהוא רק שלי, ביני לבין עצמי.
הדבר היחיד שעודד אותי הוא החזרה הביתה וההשתתפות הראשונה שלי במערכת הבחירות. המשגיח בקלפי היה נורא נחמד, כשהוא הציץ לי בתעודה הוא אמר לי מזל טוב על הבחירה הראשונה. דווקא ציפיתי שאדם כמוהו יהפוך לזומבי אחרי יום ארוך שהוא מקבל הרבה תעודות זהות. אבל הוא היה נורא נחמד, טוב שיש אנשים בעולם שעושים קצת מעבר לדרישות העבודה שלהם.
אז חזרתי הבייתה אחרי יום ארוך ומדכא, עם פרצוף אדום, אחי הקטן עצבן אותי וסגרתי על עצמי את החדר. וישבתי והתבלטתי עד שנגמר היום. אני כל-כך שמח להיות אחרי הבגרות במתמטיקה, זאת הייתה הבגרות היותר מלחיצה השנה. נשארו עוד כמה, אני מניח שאני גם אלחץ מהן אבל משום מה בבגרות הזאת היה יותר לחץ מתמיד. אולי בגלל שכתבו על הבגרות הזה הרבה בעיתון ודיברו עליה בטלוויזיה. והנה סיימתי אותה בהצלחה. יופי לי.
אני מאד רוצה לחזור על השיחה הזאת עם אילן והפעם שהוא יתלהב מהדברים שאני אומר לו, כמו שהוא התלהב פעם, ושאל וחקר אותי ורצה לדעת עוד ועוד ושאני אגיד לו את זה שוב ושוב. אבל בכלל לא היה לו איכפת. אני רוצה לשוחח איתו בכל שבוע ושהוא יספר לי מה שלומו, שהוא יספר לי על חברה שלו, שהוא יבקש ממני עזרה בלימודים. אבל זה לא קורה. אילן הוא כבר לא האילן שהכרתי ולעולם לא יהיה. הוא יתקשר אליי כשייבוא לו או כשהוא צריך משהו, וזה לא קרוה לעתים קרובות. בגלל זה אני לא מתקשר אליו, כי כשאני מתקשר אליו ובדיוק באותו רגע לא בא לו לדבר איתי, אז אני מקבל שיחה מאד שטחית וסתמית שסתם מדכאת אותי.
אם רק אני אצליח להגיע להבנה עם שני, כשאנחנו כבר מספיק קרובים שבכלל לא צריך לעשות סצנה מכל עלבון, שצריך לדבר בו ברגע אחד עם השני, שצריך להבדיל בין צחוק לבין רצינות (ויש גבול דק ביניהם), שיש יחס שנותנים למורים ולילדים דפוקים ויש יחס שנותנים אחד לשני. לא צריך להתאמץ כדי למצוא ממה להעלב, השאלה היא במה העלבון תלוי, במצברוח שלה. למה אני מעולם לא עשיתי לה דבר כזה וגם לא חושב על עצמי עושה את זה?? אויש, שני, את חברה כל-כך טובה שלי, ויש בינינו כל-כך הרבה הבנה. אז איך זה שאת מצליחה לחשוב שאני פוגע בך בכוונה או שאני בכלל אומר משהו שיפגע בך?
אני רוצה לכעוס עליה כי זה מכעיס. שתעשה את כל הסצנות שלה לחברות החארות הרבות שיש לה ולא לי. להיות קצת נקמן, מה קרה? אסור לי? לעשות מה שאני מרגיש ולא להיות מוג-לב. להראות לה שהיא לא תכתיב לי את מה שאני אומר ואת מה שאני לא אומר. "ממש אמירות חזקות, אבל מתאים לאבא שלך לומר דבר כזה", חלק אחד שלי טוען. יש לי בעיה פסיכולוגית ב"סופר אגו" שלי (מושג פסיכולוגי מאד מעניין שמצאתי במילון לפני כמה ימים שקולע בול למצב שבו אני נמצא עכשיו).
מצד אחד אני נורא עדין וחסר אגו ומצד שני אני מרגיש שמשהו פה חסר...
אני כל-כך הייתי רוצה להיות כמוה, נחוש בדעתי שאני הוא הצודק, אני כל-כך הייתי רוצה קצת לגרום לה לרגשות-אשם.כי אני מעולם לא הרגשתי לה להרגיש אשמה, רק להפך. אם אני אעז להתעקש ולומר כי באמת לא קרה כלום ואין לה ממה להעלב אז היא תשחזר את ההתרחשות בצורה שלא משנה איך מסתכלים על זה - המניאק הוא אני. ואני חושב עכשיו על איך היא מתקשרת לאחת מחברותיה ומספרת על כמה מניאק הייתי היום. אוף! היום אני צדקתי, לא היה לה ממה להעלב. אני לא אתקשר ולא אתנצל.
ליד מי אני אשב מחר? זאת הבעיה שלי ובכלל שלנו, שבלעדיה אני כלום. אני פשוט אשב מחר בכיתה ואשמור לה מקום, ואראה אם היא תתיישב לידי או לא. ממש פסיבי אני. אני שונא את זה. "תשלוף קצת ציפורניים, תהייה קצת תוקפני אליה כמו שהיא לפעמים אליך!", זה מה שאני אומר לעצמי, אבל החלק המעשי הוא הקשה.
אני כל-כך אוהב אותה, ואני מכיר את הקלות שבה היא נעלבת. אבל זה כל-כך מגביל, זה כל כך מגביל את האמת. יש אמיתות שאסור להזכיר לידה, כי היא תעלב, כי היא תכנס לסערה רגשית. הלוואי שאני יכולתי להפגין רגשות חצי מאיך שהיא מפגינה: שנאה, כעס, עלבון, וכמובן - אהבה. לא. אני בכלל בוק שלא יודע לעשות שום-דבר חוץ מלחייך. מה יהיה מחר? מה יהיה מחר?
דיברתי עם אבא של אילן לפני כמה ימים. הוא שאל מה נשמע, מה העניינים איתי, איך הולך וביקש את עזרתי. כמובן שהסכמתי, אני עדיין קשור למשפחתו של אילן, הרי פעם פחות או יותר גרתי שם. אז ביצעתי את מה שאבא שלי אילן ביקש ממני. עשיתי את מה שביקש ומעבר לזה. היום מיד אחרי ששני נעלבה ממני התקשרתי לאילן כדי לספר לו. אפשר לומר שהוא היה אדיש, אדיש מדי. מהר לסיים את השיחה שמא ימות משעמום-עודף.
אז, בדיוק אז, צלחה עליי הרגשת הנאחס המוכרת. הרגשת ה"איפה אני מוצא חבל תלייה" (לא להבהל - זו רק הרגשה - אני לא אתאבד). ישבתי ושרבטתי לי במחברת כמה שירים. שיר אחד על שני ושיר אחד על אילן, שתי דמויות עיקריות בחיים שלי. רשמתי שבלעדי שני אני נשאר חשוף לרגשות שלי, ושאילן הלך לי פתאום לאיבוד ואני לא מוצא אותו. בכלל, פתאום השירים הם מן מקום מפלט שיש לי בכל פעם שאני במצוקה. אני פותח את אחת המחברות ורושם שיר, וטפשי ככל שיהיה, אני אוהב את זה שיצרתי לי משהו, משהו שהוא רק שלי, ביני לבין עצמי.
הדבר היחיד שעודד אותי הוא החזרה הביתה וההשתתפות הראשונה שלי במערכת הבחירות. המשגיח בקלפי היה נורא נחמד, כשהוא הציץ לי בתעודה הוא אמר לי מזל טוב על הבחירה הראשונה. דווקא ציפיתי שאדם כמוהו יהפוך לזומבי אחרי יום ארוך שהוא מקבל הרבה תעודות זהות. אבל הוא היה נורא נחמד, טוב שיש אנשים בעולם שעושים קצת מעבר לדרישות העבודה שלהם.
אז חזרתי הבייתה אחרי יום ארוך ומדכא, עם פרצוף אדום, אחי הקטן עצבן אותי וסגרתי על עצמי את החדר. וישבתי והתבלטתי עד שנגמר היום. אני כל-כך שמח להיות אחרי הבגרות במתמטיקה, זאת הייתה הבגרות היותר מלחיצה השנה. נשארו עוד כמה, אני מניח שאני גם אלחץ מהן אבל משום מה בבגרות הזאת היה יותר לחץ מתמיד. אולי בגלל שכתבו על הבגרות הזה הרבה בעיתון ודיברו עליה בטלוויזיה. והנה סיימתי אותה בהצלחה. יופי לי.
אני מאד רוצה לחזור על השיחה הזאת עם אילן והפעם שהוא יתלהב מהדברים שאני אומר לו, כמו שהוא התלהב פעם, ושאל וחקר אותי ורצה לדעת עוד ועוד ושאני אגיד לו את זה שוב ושוב. אבל בכלל לא היה לו איכפת. אני רוצה לשוחח איתו בכל שבוע ושהוא יספר לי מה שלומו, שהוא יספר לי על חברה שלו, שהוא יבקש ממני עזרה בלימודים. אבל זה לא קורה. אילן הוא כבר לא האילן שהכרתי ולעולם לא יהיה. הוא יתקשר אליי כשייבוא לו או כשהוא צריך משהו, וזה לא קרוה לעתים קרובות. בגלל זה אני לא מתקשר אליו, כי כשאני מתקשר אליו ובדיוק באותו רגע לא בא לו לדבר איתי, אז אני מקבל שיחה מאד שטחית וסתמית שסתם מדכאת אותי.
אם רק אני אצליח להגיע להבנה עם שני, כשאנחנו כבר מספיק קרובים שבכלל לא צריך לעשות סצנה מכל עלבון, שצריך לדבר בו ברגע אחד עם השני, שצריך להבדיל בין צחוק לבין רצינות (ויש גבול דק ביניהם), שיש יחס שנותנים למורים ולילדים דפוקים ויש יחס שנותנים אחד לשני. לא צריך להתאמץ כדי למצוא ממה להעלב, השאלה היא במה העלבון תלוי, במצברוח שלה. למה אני מעולם לא עשיתי לה דבר כזה וגם לא חושב על עצמי עושה את זה?? אויש, שני, את חברה כל-כך טובה שלי, ויש בינינו כל-כך הרבה הבנה. אז איך זה שאת מצליחה לחשוב שאני פוגע בך בכוונה או שאני בכלל אומר משהו שיפגע בך?
אני רוצה לכעוס עליה כי זה מכעיס. שתעשה את כל הסצנות שלה לחברות החארות הרבות שיש לה ולא לי. להיות קצת נקמן, מה קרה? אסור לי? לעשות מה שאני מרגיש ולא להיות מוג-לב. להראות לה שהיא לא תכתיב לי את מה שאני אומר ואת מה שאני לא אומר. "ממש אמירות חזקות, אבל מתאים לאבא שלך לומר דבר כזה", חלק אחד שלי טוען. יש לי בעיה פסיכולוגית ב"סופר אגו" שלי (מושג פסיכולוגי מאד מעניין שמצאתי במילון לפני כמה ימים שקולע בול למצב שבו אני נמצא עכשיו).
מצד אחד אני נורא עדין וחסר אגו ומצד שני אני מרגיש שמשהו פה חסר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה