לכאורה, המצב עם ההורים השתפר, אבל ההרגשה האישית שלי הולכת ומתדרדרת. אני חושב שאני אבוד. אני שוב הולך ונכנס למן עולם פנימי משל עצמי ולא משתף בו אף אחד. עולם שרק אני מכיר. וזה גורם חוסר יציבות מוחלט ביחסים שלי עם כולם, אולי אפילו עם שני. אני רוצה.... אני צריך שוב ללכת לטיפול, אבל אני מפחד, זה לא קל להיעזר ככה במישהו ושאף אחד לא ידע. וזה לא קל לדעת שאנשים מודעים לכך שאתה בטיפול כלשהו. הפרתי כמעט את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי, בתקופת המשבר לאחר שסיפרתי להורים.
אני שוב נמצא באותו מקום, נהנה בחברת הנשים אך פוזל לכיוון הגברים. אותו מקום שהייתי בו בדיוק לפני שנה, לפני שסיפרתי להם. זה לא דבר טוב, לא למשפחה שלי ובמיוחד לא לי. אני ממש רוצה משפחה, וילדים. אני רוצה עבודה הגונה, בית עם גינה וכלב. הדברים הרגילים. אני כל-כך רואה את עצמי משתלב בזה. אבל מה שאני לא מצליח לדמיין בראש שלי, זו זוגיות. אני לא רואה את עצמי עם בת-זוג, וזה מטריד, וזה מחשיש, וזה מפחיד כל-כך. אני כל הזמן חושב מה יקרה אם מישהי תראה אותי ותרצה להכיר אותי, כמו שראיתי שקורה לאילן בכל הזמן שהייתי אתו, מישהי הייתה מתקשרת אליו ומציעה לו לצאת איתה. למה זה לא יכול לקרות לי? אולי הבנות חושבות שאני עם שני, כמו שההורים שלי חושבים. אולי למרות שנדמה שזה לא ככה, הבנים בימינו עדיין צריכים להיות "האמיצים" שיזמינו את הבנות, ואני כמובן לא האמיץ ופשוט אילן היה מדהים, וגם הייתה לו נוכחות דומיננטית בכל מקום שהוא נמצא בו, ולכן בנות התחילו איתו. אני בכלל שווה משהו?
אני יכול להיות נהדר.... בקטע של הזוגיות, אם רק לא הייתי מובך מקטעים של נישוקים ומזמוזים. ומצד שני, עד כמה שקשה לי להודות בזה, אני חושב שהייתי מסוגל לעשות דברים עם אילן.... לא!!! אני לא כזה, עדיין לא באופן סופי. אני חייב להפסיק להתעסק בעניינים האלה. זה הורג אותי. חופש – כל כך הרבה זמן למחשבות להשתולל. והאינטרנט מלא בחומר בעניין הזה לכל מי שמבקש או, במקרה שלי, ש"מתמגנט" לזה. זה ממש טיפשי, לרצות כל-כך לראות סרט מסוים רק בגלל שמופיעה בו דמות הומוסקסואלית. זה לא צריך להיות הקריטריון שלי לבחירת סרטים. אני צריך להתרחק מכל הנושא. כמה שיותר רחוק. אבל עד כמה אני מוכן לוותר למען המטרה הזאת? לנתק את האינטרנט ואת הכבלים – לא בא בחשבון!!! אז מה?? מה אני יכול לעשות?? אני נואש.
אני הבטחתי לעצמי שאסתכל על בנות לפני שאתנסה בבנים. בינתיים, אני לא קיימתי את ההבטחה. אני רק משקר להורים ולעצמי. אין לי מושג מה יקרה כאן בבית אם יתגלה שאני עדיין חושב על בנים, אני מפחד לחשוב על זה.... זו תהיה טרגדיה של ממש לכל המשפחה, לאחותי ואחי ולאבא ואימא.
אני די בטוח ששני עומדת לחשוף את היומן הזה. זה היה ברור שזה יקרה מתישהו. היא נכנסת לכאן מדי פעם וקוראת יומנים, זה מעניין אותה כמו שזה מעניין אותי. אני חושב שאני אספר לה לפני שהיא תגלה את זה, אני מקווה שהיא תקבל את זה יפה.
בגלל כל ההסתגרות שלי אני הולך ומתרחק מהמשפחה שלי. לפני כמה ימים אחותי הקטנה שאלה אותי "איפה אתה? לא רואים אותך!". זה לא היה נעים לשמוע את זה ממנה. אני די אוהב אותה. פעם לא אהבתי אותה משום מה אבל היום אני ממש אוהב אותה. על איך שהיא עוזרת לאבא ואימא, על איך שהיא מתפקדת כ"מיני-אימא" לפעמים. ו.... גם על זה שהיא מצליחה לשמור על קשר עם הרבה חברות , ולמשוך אליה גם קצת בנים. אני באמת צריך לבלות קצת "זמני-איכות" איתה ועם אחי הקטן בחופש.
ועם ההורים אותו דבר, ריחוק משווע. רק שאליהם אני לא כל-כך רוצה להתקרב כי כל קירוב בינינו משמעו שיחת-נפש ארוכה מאד שבסופה אני יוצא זה שלא בסדר ואני זה שצריך להתחשב בהם, ושני בכלל יוצאת כלבה.
חשוב לי להדגיש, שההורים שלי מעולם לא שנאו את שני על מי שהיא. הם פשוט לא הבינו למה כאשר שסיפרתי לה על הנטיות שלי היא לא העלתה את הרעיון שאולי מדובר בבלבול. אני בכלל לא מסכים איתם. כן, יש ניתוחים שלהם, שמסבירים מדוע היא לא בסדר, ואני מצליח להבין אותם. אבל אני לא רואה את העולם כמו שהם רואים ולכן אני גם מנתח אותו בצורה שונה.
מה לעשות??? מה לעשות??? אסור לי לשבת בחיבוק ידיים, זה אף-פעם לא טוב. אז מה כן לעשות??
אני שוב נמצא באותו מקום, נהנה בחברת הנשים אך פוזל לכיוון הגברים. אותו מקום שהייתי בו בדיוק לפני שנה, לפני שסיפרתי להם. זה לא דבר טוב, לא למשפחה שלי ובמיוחד לא לי. אני ממש רוצה משפחה, וילדים. אני רוצה עבודה הגונה, בית עם גינה וכלב. הדברים הרגילים. אני כל-כך רואה את עצמי משתלב בזה. אבל מה שאני לא מצליח לדמיין בראש שלי, זו זוגיות. אני לא רואה את עצמי עם בת-זוג, וזה מטריד, וזה מחשיש, וזה מפחיד כל-כך. אני כל הזמן חושב מה יקרה אם מישהי תראה אותי ותרצה להכיר אותי, כמו שראיתי שקורה לאילן בכל הזמן שהייתי אתו, מישהי הייתה מתקשרת אליו ומציעה לו לצאת איתה. למה זה לא יכול לקרות לי? אולי הבנות חושבות שאני עם שני, כמו שההורים שלי חושבים. אולי למרות שנדמה שזה לא ככה, הבנים בימינו עדיין צריכים להיות "האמיצים" שיזמינו את הבנות, ואני כמובן לא האמיץ ופשוט אילן היה מדהים, וגם הייתה לו נוכחות דומיננטית בכל מקום שהוא נמצא בו, ולכן בנות התחילו איתו. אני בכלל שווה משהו?
אני יכול להיות נהדר.... בקטע של הזוגיות, אם רק לא הייתי מובך מקטעים של נישוקים ומזמוזים. ומצד שני, עד כמה שקשה לי להודות בזה, אני חושב שהייתי מסוגל לעשות דברים עם אילן.... לא!!! אני לא כזה, עדיין לא באופן סופי. אני חייב להפסיק להתעסק בעניינים האלה. זה הורג אותי. חופש – כל כך הרבה זמן למחשבות להשתולל. והאינטרנט מלא בחומר בעניין הזה לכל מי שמבקש או, במקרה שלי, ש"מתמגנט" לזה. זה ממש טיפשי, לרצות כל-כך לראות סרט מסוים רק בגלל שמופיעה בו דמות הומוסקסואלית. זה לא צריך להיות הקריטריון שלי לבחירת סרטים. אני צריך להתרחק מכל הנושא. כמה שיותר רחוק. אבל עד כמה אני מוכן לוותר למען המטרה הזאת? לנתק את האינטרנט ואת הכבלים – לא בא בחשבון!!! אז מה?? מה אני יכול לעשות?? אני נואש.
אני הבטחתי לעצמי שאסתכל על בנות לפני שאתנסה בבנים. בינתיים, אני לא קיימתי את ההבטחה. אני רק משקר להורים ולעצמי. אין לי מושג מה יקרה כאן בבית אם יתגלה שאני עדיין חושב על בנים, אני מפחד לחשוב על זה.... זו תהיה טרגדיה של ממש לכל המשפחה, לאחותי ואחי ולאבא ואימא.
אני די בטוח ששני עומדת לחשוף את היומן הזה. זה היה ברור שזה יקרה מתישהו. היא נכנסת לכאן מדי פעם וקוראת יומנים, זה מעניין אותה כמו שזה מעניין אותי. אני חושב שאני אספר לה לפני שהיא תגלה את זה, אני מקווה שהיא תקבל את זה יפה.
בגלל כל ההסתגרות שלי אני הולך ומתרחק מהמשפחה שלי. לפני כמה ימים אחותי הקטנה שאלה אותי "איפה אתה? לא רואים אותך!". זה לא היה נעים לשמוע את זה ממנה. אני די אוהב אותה. פעם לא אהבתי אותה משום מה אבל היום אני ממש אוהב אותה. על איך שהיא עוזרת לאבא ואימא, על איך שהיא מתפקדת כ"מיני-אימא" לפעמים. ו.... גם על זה שהיא מצליחה לשמור על קשר עם הרבה חברות , ולמשוך אליה גם קצת בנים. אני באמת צריך לבלות קצת "זמני-איכות" איתה ועם אחי הקטן בחופש.
ועם ההורים אותו דבר, ריחוק משווע. רק שאליהם אני לא כל-כך רוצה להתקרב כי כל קירוב בינינו משמעו שיחת-נפש ארוכה מאד שבסופה אני יוצא זה שלא בסדר ואני זה שצריך להתחשב בהם, ושני בכלל יוצאת כלבה.
חשוב לי להדגיש, שההורים שלי מעולם לא שנאו את שני על מי שהיא. הם פשוט לא הבינו למה כאשר שסיפרתי לה על הנטיות שלי היא לא העלתה את הרעיון שאולי מדובר בבלבול. אני בכלל לא מסכים איתם. כן, יש ניתוחים שלהם, שמסבירים מדוע היא לא בסדר, ואני מצליח להבין אותם. אבל אני לא רואה את העולם כמו שהם רואים ולכן אני גם מנתח אותו בצורה שונה.
מה לעשות??? מה לעשות??? אסור לי לשבת בחיבוק ידיים, זה אף-פעם לא טוב. אז מה כן לעשות??
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה