אני כבר לא יכול לסבול את זה. אני מריח את זה, הכל עומד להתפוצץ שוב, ואני אכנס לתקופת משבר נוספת. אימא מטפסת על הקירות, מחפשת רק סימן קטן חשוד שיראה לה שאני כן או לא השתנתי. אני חושב שהיא מאמינה שאני לא השתנתי בכלל. אני לא יודע אם השתנתי. אני נמשך לבנות? אני כבר לא נמשך לבנים? לא יודע, לא יודע.... או שאני מפחד לענות. ולכן בכל פעם שאני לבד עם אימא אני מקבל מן מבט עלוב כזה של אחד שאין לו מה לומר. אחד שלא בטוח בעצמו, וזה מדאיג אותה עוד יותר. וכל מה שאני מסוגל לומר לה זה "יהיה בסדר", "יהיה טוב", "אני השתנתי לגמרי", "הסיפור הזה מאחורינו". שקרים על-גבי שקרים. ערמה ענקית של שקרים. רק כדי שאימא לא תדאג. אני מניח שגם אבא נורא דואג, תמיד הדאגה שלו נחשפת בשלבים יותר מתקדמים של המשבר.
השיחות אימא-ילד שנהגנו לעשות הרבה אחרי שסיפרתי להם הִדללו מאד, כי כל מה שאני שומע מאימא זה השמצות לגבי שני וזה כל-כך מפריע לי. אני לא כועס עליה, אני מבין אותה, אבל אני לא יכול לומר שזה לא מפריע לי. "כי היא חד..." היא אומרת ולא מסיימת את המשפט כאילו זו מן מילה אסורה. היא לא, אני מכיר את שני יותר טוב ממנה. אבל זה לא עוזר, אימא בטוחה שהיא "חד..." מינית. לכן, כל המערכת פגישות שלי עם שני חייבת להיות סודית. אם אני הולך אליה, אני חייב לספר שיהיו שם עוד כמה בנים ובנות, כי חשוב שיהיו שם בנים, ואז אני גם חייב לספק הסברים לגבי הנטיות של כל הבנים והבנות. כל יציאה שלי מהבית רשומה במפורט בראשם של ההורים שלי. נעשיתי שקרן גדול. אבל אני מוכרח לשקר, כדי שאני אוכל להיפגש עם שני. יש פער גדול בין הציפיות של שני והצפיות של ההורים שלי בקשר לקשר שלי ושל שני. ואני כמו בובה צריך ליצור איזונים ביניהם. כי אם אני אטה לכיוון של הוריי, אז אני אכניס את שני למשבר כבד ואם אני אטה לכיוון של שני..... זה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.
יום אחרי המריבה שלנו קרה בדיוק מה שחזיתי. אפשר לומר שלא כל-כך ליבנו את העניינים ורק דילגנו מעל הריב הזה. קצת מאכזב, אני מעדיף לא לחזור לזה. אני מפחד מההשלכות. עכשיו אני חייב לעשות איתה את השיחה של הקיץ. לזרוק לה בפרצוף שהרבה דרים שהיא מתכננת לעשות איתי בקיץ לא יתקיימו בגלל מרותם של ההורים שלי, בגלל שאני רוצה אימא שיכולה לתפקד. בגל שאני רוצה אבא שישמור על השפיות שלו. זה הולך להיות מאד עצוב. ההורים שלי כבר מונעים ממני לעשות כל מיני דברים עם שני וזה די חונק. אוי.... אני רק רוצה להשתחרר מהצרה הזו, אני לעולם לא אנטוש את ההורים שלי. הם היו טובים... טובים מדי מכדי שאני אנטוש אותם. ובגלל זה אני גם לא מוכן לפגוע בהם. ועכשיו גם הדאגה הענקית שלהם יכולה לפגוע בהם, פיזית (התקף לב), נפשית (טראומות), ולהשאיר להם פצעים ענקיים. היא כל כך תתאכזב, שני שלי, שני שלי שאני כל-כך אוהב. היא כל-כך רצתה שהקיץ הזה יהיה שלנו יותר מכל קיץ אחר. "תמנע מלהיפגש איתה" אבא ואימא אומרים לי. אני לא יכול ואני לא רוצה!!!!!!!!!!!!! אני בסוף אמחץ בין הקירות שאבא ואימא ושני סוגרים עליי. זה נראה בלתי-אפשרי "להתאזן" בין הציפיות שלהם.
"תחשוב מה אתה רוצה", העצה הברורה והמתבקשת, אני רק רוצה שיהיה טוב לכל מי שמסביבי, וזו לא סתם איזו קלישאה, אני באמת רוצה את זה. ורק כשכולם יהיו מאושרים ולא דואגים אז יהיה לי את החופש לבחור מה אני רוצה לעשות (אז בעצם יש לי פה איזשהו אינטרס...).
אני כל-כך שמח לצאת לחופש הגדול. אבל נראה לי שזאת עומדת להיות תקופה לא פחות קשה מזו שהייתה לאחר שסיפרתי להורים. האחים הקטנים שלי נורא מסכנים בתקופה שכזו, הם רואים את אימא ואת אבא בוכים, הם יודעים שזה עליי, אבל הם לא מבינים למה. אימא שלי מבטאת את השנאה שלה לשני בכל הזדמנות. ומכיוון שזו החברה הכי טובה שלי, אז הרבה פעמים השם שלה מופיע בבית ואת היא מתקיפה. כששני באה אליי, היא לא מראה לה את השנאה הזו. אבל היא שונאת אותה. היא חושבת שהיא בחורה מקסימה, והיא גם "חד..." והיא גם מסרבת לתת הזדמנות שיהיה ביני ובינה קשר של חברים (במובן הסטרייטי). חבל.... דווקא בתקופה הזו חשבתי לפתוח דף חדש ובאמת לעזוב את המחשבות על הנטיות, אבל כשאימא מנקרת לי בראש אני לא יכול שלא לחשוב על זה. "תשתנה, תשתנה כבר!!!!!!", כלום.... שום-דבר לא משתנה. רק הרצון. ככה הייתי אומר לפסיכולוגית שלי. רק נוצר בי רצון עז להשתנות. אבל לצערי, זה לא קורה...
השיחות אימא-ילד שנהגנו לעשות הרבה אחרי שסיפרתי להם הִדללו מאד, כי כל מה שאני שומע מאימא זה השמצות לגבי שני וזה כל-כך מפריע לי. אני לא כועס עליה, אני מבין אותה, אבל אני לא יכול לומר שזה לא מפריע לי. "כי היא חד..." היא אומרת ולא מסיימת את המשפט כאילו זו מן מילה אסורה. היא לא, אני מכיר את שני יותר טוב ממנה. אבל זה לא עוזר, אימא בטוחה שהיא "חד..." מינית. לכן, כל המערכת פגישות שלי עם שני חייבת להיות סודית. אם אני הולך אליה, אני חייב לספר שיהיו שם עוד כמה בנים ובנות, כי חשוב שיהיו שם בנים, ואז אני גם חייב לספק הסברים לגבי הנטיות של כל הבנים והבנות. כל יציאה שלי מהבית רשומה במפורט בראשם של ההורים שלי. נעשיתי שקרן גדול. אבל אני מוכרח לשקר, כדי שאני אוכל להיפגש עם שני. יש פער גדול בין הציפיות של שני והצפיות של ההורים שלי בקשר לקשר שלי ושל שני. ואני כמו בובה צריך ליצור איזונים ביניהם. כי אם אני אטה לכיוון של הוריי, אז אני אכניס את שני למשבר כבד ואם אני אטה לכיוון של שני..... זה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.
יום אחרי המריבה שלנו קרה בדיוק מה שחזיתי. אפשר לומר שלא כל-כך ליבנו את העניינים ורק דילגנו מעל הריב הזה. קצת מאכזב, אני מעדיף לא לחזור לזה. אני מפחד מההשלכות. עכשיו אני חייב לעשות איתה את השיחה של הקיץ. לזרוק לה בפרצוף שהרבה דרים שהיא מתכננת לעשות איתי בקיץ לא יתקיימו בגלל מרותם של ההורים שלי, בגלל שאני רוצה אימא שיכולה לתפקד. בגל שאני רוצה אבא שישמור על השפיות שלו. זה הולך להיות מאד עצוב. ההורים שלי כבר מונעים ממני לעשות כל מיני דברים עם שני וזה די חונק. אוי.... אני רק רוצה להשתחרר מהצרה הזו, אני לעולם לא אנטוש את ההורים שלי. הם היו טובים... טובים מדי מכדי שאני אנטוש אותם. ובגלל זה אני גם לא מוכן לפגוע בהם. ועכשיו גם הדאגה הענקית שלהם יכולה לפגוע בהם, פיזית (התקף לב), נפשית (טראומות), ולהשאיר להם פצעים ענקיים. היא כל כך תתאכזב, שני שלי, שני שלי שאני כל-כך אוהב. היא כל-כך רצתה שהקיץ הזה יהיה שלנו יותר מכל קיץ אחר. "תמנע מלהיפגש איתה" אבא ואימא אומרים לי. אני לא יכול ואני לא רוצה!!!!!!!!!!!!! אני בסוף אמחץ בין הקירות שאבא ואימא ושני סוגרים עליי. זה נראה בלתי-אפשרי "להתאזן" בין הציפיות שלהם.
"תחשוב מה אתה רוצה", העצה הברורה והמתבקשת, אני רק רוצה שיהיה טוב לכל מי שמסביבי, וזו לא סתם איזו קלישאה, אני באמת רוצה את זה. ורק כשכולם יהיו מאושרים ולא דואגים אז יהיה לי את החופש לבחור מה אני רוצה לעשות (אז בעצם יש לי פה איזשהו אינטרס...).
אני כל-כך שמח לצאת לחופש הגדול. אבל נראה לי שזאת עומדת להיות תקופה לא פחות קשה מזו שהייתה לאחר שסיפרתי להורים. האחים הקטנים שלי נורא מסכנים בתקופה שכזו, הם רואים את אימא ואת אבא בוכים, הם יודעים שזה עליי, אבל הם לא מבינים למה. אימא שלי מבטאת את השנאה שלה לשני בכל הזדמנות. ומכיוון שזו החברה הכי טובה שלי, אז הרבה פעמים השם שלה מופיע בבית ואת היא מתקיפה. כששני באה אליי, היא לא מראה לה את השנאה הזו. אבל היא שונאת אותה. היא חושבת שהיא בחורה מקסימה, והיא גם "חד..." והיא גם מסרבת לתת הזדמנות שיהיה ביני ובינה קשר של חברים (במובן הסטרייטי). חבל.... דווקא בתקופה הזו חשבתי לפתוח דף חדש ובאמת לעזוב את המחשבות על הנטיות, אבל כשאימא מנקרת לי בראש אני לא יכול שלא לחשוב על זה. "תשתנה, תשתנה כבר!!!!!!", כלום.... שום-דבר לא משתנה. רק הרצון. ככה הייתי אומר לפסיכולוגית שלי. רק נוצר בי רצון עז להשתנות. אבל לצערי, זה לא קורה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה