ובכן, החופש התחיל כבר מזמן ולא עשיתי שום-דבר מיוחד, שום-דבר מהתוכניות לחופש. אני נמצא יותר ויותר בבית, משתדל לשבת על משטח רך כגון הכיסא שלי והמיטה וצפות בכל מה שאפשר לצפות. אני הולך לישון בשעות מאוחרות למרות שאת הדברים (חסרי המשמעות) שאני עושה בשעות האלה אני יכול לעשות גם בשעות הבוקר. אני בכלל לא עושה ספורט. אני חושב שהפכתי למעין תפוח-אדמה-ספה, כבר הראש שלי מאורגן לפי השעות של כל התכניות שאני רואה (ויש הרבה). ויש גם "שעות מתות" שאין בהן אף תכנית מעניינת ואני פשוט צריך לשוטט באינטרנט או פשוט סתם.... להשתעמם. אני מרגיש שהחופש ברוח ממני, ואני לא מנצל כמו שצריך. אני רוצה לנסוע לים, אני רוצה ללכת לחדר-כושר, אני רוצה לקרוא ספרים, אני צריך לעשות שני בוק-רפורטים עד סוף החופש, מה שאומר שאני צריך לקרוא גם קצת ספרים באנגלית.
אני חייב לעשות עם עצמי משהו, לקחת בכל יום את האחים שלי למקום אחר, יום אחד לסרט, יום אחד לבריכה, יום אחד ל.... מה עוד אפשר לעשות עם אחים קטנים? אני שונא את זה שאין למשפחה שלי כסף לכלום!! ילדים מסביבי יוצאים לחו"ל, וחווים חוויות. הייתי בחו"ל פעמיים. השנה במשלחת לפולין (שזה לא כל-כך נחשב חו"ל) ובכיתה ב'. ההורים שלי גם דאגנים מאד. אני לא יכול לעשות את מה שכל בן-נוער כמוני יכול לעשות, לצאת לטייל בשעות מאוחרות עם החברים, לחזור במונית מבלי לקבל נאומים על כמה שזה מסוכן. לפעמים אני מאשים אותם בזה שאני ילד כזה, בלי הרבה חברים, הרי אילן הכיר את רב החברים שלו כשהוא יצא, כשהוא בילה, אבל ההורים שלי אסרו עליי לצאת מחשש לפיגועים.
יש ילדים שאני פשוט לא שומר איתם על קשר וזה נורא חבל לי. ילדה אחת נורא שמחה ונחמדה שנהגתי לבלות איתה קצת בימי שישי, במן יציאות קצרות כאלה לאחד מבתי הקולנוע. ילד אחד נורא חכם מהמגמה שלי, שהייתי בקשר איתו בתקופה של הלימודים וכל-הזמן תהיתי מה יקרה לקשר שלנו כשהלימודים יגמרו. ויש עוד הרבה ילדים שיש לי הזדמנות לחזק את הקשר איתם ואני לא עושה את זה. אני נורא פסיבי, מחכה שהם יעשו את הצעד הראשון.... אני יודע שזה טיפשי.
אבל האדם שאני הכי מצפה ממנו לטלפון....... מגוחך עד כמה שזה....... הוא אילן. לאחר שראיתי כיצד הוא דואג להתקשר אליי פעם לתקופה, הגעתי לתובנה שאולי הוא עדיין איכשהו מרגיש קרוב אליי. והנה החופש הגיע ולא קיבלתי טלפון אחד ממנו. אני מניח שהוא עושה חיים, יוצא עם כל ה"חבר'ה החדשים", שותה, מעשן, נהנה. ורק בגלל זה הוא שוכח לגמרי ממני, זה טבעי, זה יכול לקרות גם לי..... אם הייתי מבלה כמו שהוא מבלה.... אבל מה לעשות! אני עדיין חושב עליו. אני כל-כך רוצה להיפגש איתו, פגישה כזאת שתהיה מנותקת מההווה שלנו, הוא לא יעשן, ולא יפגוש אף-אחד מהמוני החברים שלו שפזורים בכל ירושלים..... ואני לא אדבר עם שני אפילו פעם אחת. אני רוצה פגישה מנותקת מהמציאות. פגישה שתתקיים בבית שלו ותארך יותר מכמה שעות ספורות. פגישה שרק נשב ונעלה בה זיכרונות... הזיכרונות האלה שיש לי איתו מעלים בי חיוך ועצב בו זמנית. אני רוצה שזו תהיה גם התגובה שלו..... לא, אין סיכוי, זה לא מתאים לאילן, הוא בטח ישתעמם.... הוא בטח ירצה לצאת ואז נפגוש את אחד מהחברים שלו והוא ישב איתו והם יעשנו ביחד, וידברו על מה קרה בעיר ביום שישי האחרון. בגלל זה קצת עצוב לי. כן.... פעם זה היה עצוב באופן שאני לא תפקדתי אבל גם עכשיו מעט עצוב. ניסיתי להתקשר אליו בתחילת החודש, וזה היה כבר אחר-הצהרים, הערתי אותו..... ואז קלטתי כמה שהוא מבלה! הוא לא חזר אליי...
אני חייב!! חייב להפוך את החופש הזה למעולה! להכניס בו קצת פלפל! יציאות מיוחדות עם שני ועוד חברים, שלא התנסיתי בהן בעבר, טלפונים לכל... לחלק מהילדים שאני רוצה לשמור איתם על קשר. ניסיון אחרון להשיג את אילן. הליכה לחדר-כושר, לבריכה, לבחוץ. והיגמלות מכל ההרגל הזה של לתכנן את כל היום שלי לפי כל התכניות של ערוץ שלוש.
שיהיה חופש טוב ומפולפל!!
אני חייב לעשות עם עצמי משהו, לקחת בכל יום את האחים שלי למקום אחר, יום אחד לסרט, יום אחד לבריכה, יום אחד ל.... מה עוד אפשר לעשות עם אחים קטנים? אני שונא את זה שאין למשפחה שלי כסף לכלום!! ילדים מסביבי יוצאים לחו"ל, וחווים חוויות. הייתי בחו"ל פעמיים. השנה במשלחת לפולין (שזה לא כל-כך נחשב חו"ל) ובכיתה ב'. ההורים שלי גם דאגנים מאד. אני לא יכול לעשות את מה שכל בן-נוער כמוני יכול לעשות, לצאת לטייל בשעות מאוחרות עם החברים, לחזור במונית מבלי לקבל נאומים על כמה שזה מסוכן. לפעמים אני מאשים אותם בזה שאני ילד כזה, בלי הרבה חברים, הרי אילן הכיר את רב החברים שלו כשהוא יצא, כשהוא בילה, אבל ההורים שלי אסרו עליי לצאת מחשש לפיגועים.
יש ילדים שאני פשוט לא שומר איתם על קשר וזה נורא חבל לי. ילדה אחת נורא שמחה ונחמדה שנהגתי לבלות איתה קצת בימי שישי, במן יציאות קצרות כאלה לאחד מבתי הקולנוע. ילד אחד נורא חכם מהמגמה שלי, שהייתי בקשר איתו בתקופה של הלימודים וכל-הזמן תהיתי מה יקרה לקשר שלנו כשהלימודים יגמרו. ויש עוד הרבה ילדים שיש לי הזדמנות לחזק את הקשר איתם ואני לא עושה את זה. אני נורא פסיבי, מחכה שהם יעשו את הצעד הראשון.... אני יודע שזה טיפשי.
אבל האדם שאני הכי מצפה ממנו לטלפון....... מגוחך עד כמה שזה....... הוא אילן. לאחר שראיתי כיצד הוא דואג להתקשר אליי פעם לתקופה, הגעתי לתובנה שאולי הוא עדיין איכשהו מרגיש קרוב אליי. והנה החופש הגיע ולא קיבלתי טלפון אחד ממנו. אני מניח שהוא עושה חיים, יוצא עם כל ה"חבר'ה החדשים", שותה, מעשן, נהנה. ורק בגלל זה הוא שוכח לגמרי ממני, זה טבעי, זה יכול לקרות גם לי..... אם הייתי מבלה כמו שהוא מבלה.... אבל מה לעשות! אני עדיין חושב עליו. אני כל-כך רוצה להיפגש איתו, פגישה כזאת שתהיה מנותקת מההווה שלנו, הוא לא יעשן, ולא יפגוש אף-אחד מהמוני החברים שלו שפזורים בכל ירושלים..... ואני לא אדבר עם שני אפילו פעם אחת. אני רוצה פגישה מנותקת מהמציאות. פגישה שתתקיים בבית שלו ותארך יותר מכמה שעות ספורות. פגישה שרק נשב ונעלה בה זיכרונות... הזיכרונות האלה שיש לי איתו מעלים בי חיוך ועצב בו זמנית. אני רוצה שזו תהיה גם התגובה שלו..... לא, אין סיכוי, זה לא מתאים לאילן, הוא בטח ישתעמם.... הוא בטח ירצה לצאת ואז נפגוש את אחד מהחברים שלו והוא ישב איתו והם יעשנו ביחד, וידברו על מה קרה בעיר ביום שישי האחרון. בגלל זה קצת עצוב לי. כן.... פעם זה היה עצוב באופן שאני לא תפקדתי אבל גם עכשיו מעט עצוב. ניסיתי להתקשר אליו בתחילת החודש, וזה היה כבר אחר-הצהרים, הערתי אותו..... ואז קלטתי כמה שהוא מבלה! הוא לא חזר אליי...
אני חייב!! חייב להפוך את החופש הזה למעולה! להכניס בו קצת פלפל! יציאות מיוחדות עם שני ועוד חברים, שלא התנסיתי בהן בעבר, טלפונים לכל... לחלק מהילדים שאני רוצה לשמור איתם על קשר. ניסיון אחרון להשיג את אילן. הליכה לחדר-כושר, לבריכה, לבחוץ. והיגמלות מכל ההרגל הזה של לתכנן את כל היום שלי לפי כל התכניות של ערוץ שלוש.
שיהיה חופש טוב ומפולפל!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה