כל התמכרות שהיא לעולם איננה דבר טוב. ככה מתחילים כל סדנה הגונה נגד הסמים. ואני מסכים... אכן הייתי חי יפה מאד בעולם ללא התמכרויות, עולם שבו אפשר לעשות משהו תקופה מסוימת ואז פשוט סתם ככה להפסיק לעשות אותו, כי פשוט זה לא מתאים לנו יותר. אבל לא ככה העולם האמיתי...בעולם האמיתי יש את המושג: "התמכרות", ולא סתם – לא קל לאדם לחדול לעשות משהו שהתרגל אליו.... או יותר נכון – התמכר אליו.
אצלי אפשר למצוא הרבה מאד התמכרויות. חלקן קלות, חלקן קשות, חלקן נסבלות וחלקן מעצבנות. היום למשל נתקלתי בקושי רב בהתמודדות מול התמכרות אחת שיש לי לחטיפים, ובגלל זה החלטתי לכתוב את הפרק הזה, ולנסות לסכם בו את ההתמכרויות העיקריות שיש לי. וכן... בשונה מהפרקים האחרים שאני פשוט כותב את המחשבות שלי בזמן אמת, על הפרק הזה קצת חשבתי לפני זה ורק עכשיו אני כותב אותו. אני לא יודע למה, פשוט כי בא לי.
אז כשחשבתי על איזה התמכרויות יש לי עלו לי כמה בראש, והחלטתי לסדר אותן מהקלה אל הקשה.
טלוויזיה – כשהלוח זמנים האישי שלי מאפשר לי, אני שוכב לי במיטה ומדליק אותה. ככה, אני פשוט משלטט לי עד שאני נוחת על אחת מהסדרות הטובות בערוץ 3, על סרט טוב, על תכנית מצחיקה בערוץ 'ביפ', או סתם על תכנית טבע עם צילומים מגניבים בערוץ נשיונל גיאוגרפיק. ואם אני לא מוצא, אני משתגע.... מעביר ערוץ ושוב מעביר עד שאני מתייאש ומכבה אותה. ההתמכרות בכל הפעולה הזאת היא שבזמן שאני צופה בטלוויזיה, אסור לאף אחד להפריע לי. עזרה בשיעורי הבית של האחים? אין סיכוי. עזרה לאבא בלהעביר משהו כבד מאד למחסן? מה פתאום! אוכל*? יחכה לאחר-כך, או שיבוא אליי ואני אוכל אותו מול הטלוויזיה. אבל כמו שכבר הסברתי – זו התמכרות קלה ואני מניח שלכל הילדים בגילי יש אותה.
אינטרנט – התמכרות די דומה לזו של הטלוויזיה. רק כאן במקום שלטוט יש שוטטות. הסימן של שני המחשבים המהבהבים מופיע לי באופן קבוע ליד השעון, ואני, פשוט לא יכול שלא לנצל את זה. אז אני נכנס ל'וואלה' וקורא כתבה על החידושים האחרונים בעולם הטכנולוגיה ואז נכנס לאתר מכירות ובודק את המחירים של החידושים האלה. ואז נכנס לאתר מכירות פומביות ובודק אם אפשר להשיג אותם ביותר זול. ואז אני נכנס לאתר משחקים ובודק מה המשחק עם הביקורות הכי טובות ואז נכנס לקאזה ובודק אם אפשר להוריד אותו, ובד"כ אי-אפשר. ואז אני בודק אי-מייל ושוב בודק אתרי מכירות, כי קצת מלהיב אותי כל העסק הזה של קניות באינטרנט, וזאת אולי עוד התמכרות שלי. אני אוהב משחקי מחשב פשוטים וטובים, מי שזוכר את המשחק golden axe, אז כאלה, או בסגנון כזה. לצערי, לא קיימים היום הרבה משחקים כאלה וצריך להיות טייס.... לא! אסטרונאוט!! בשביל להפעיל את המשחקים החדשים של היום. ההתמכרות פה היא שגם שאני יודע שכבר מיציתי את השיטוטים באינטרנט, אני ממשיך לשוטט שם.
אני באמת רוצה לקרוא ספרים אבל לא מוצא את הזמן לעשות את זה. אולי אם אני אחדל לבזבז זמן על טלוויזיה ואינטרנט אני אמצא אותו...
שוקולד - אוֹף!! אחת ההתמכרויות המעצבנות ביותר שלי. אני לא מסוגל לעמוד בפני החומר המתוק הזה. אני מכור לשוקולד על כל צורותיו – ארטיק שוקולד, מעדן שוקולד ('מילקי' וכאלה), חטיף שוקולד, או סתם שוקולד מחולק לקוביות. אני לא יודע לתאר את התחושה הזאת, שמשתלטת עליי מדי פעם במשך היום וגורמת לי לצאת מהחדר שלי (או כמו שההורים שלי אוהבים לקרוא לו – המאורה שלי) ולתור אחר השוקולד. לשוקולדים בבית שלנו יש נטייה להעלם ביום שבו קנו אותם ולכן אבא שלי דואג להביא את כל השוקולדים בארון שלו ושל אימא. אני באמת לא מתכוון להרוס את כל הקיפולים של אימא (הבגדים המקופלים בארון) בזמן שאני מחפש שוקולד, אבל אני פשוט לא עומד בפני הפיתוי. הבעיה היא ששוקולד משמין, אני לא אדם שמן, גם לא אדם גדול, אני פשוט אדם די רזה, שרוצה להישאר ככה ולא לעבור להיות אדם גדול. אני לא מהילדים שיכולים לאכול כמה שהם רוצים והם יישארו רזים וחטובים, אצלי המצב עדין, ואני ממש לא מתאמץ כדי לשמור מפני החמרה במידות שלי.
אוכל - עוד התמכרות כזאת שקשורה לגזרה ולמידות. כמו שיש שמן וסתם גדול, יש רזה ויש חטוב. אני הייתי מגדיר את עצמי כרזה, וכל-כך הייתי רוצה לפרוץ את השלב הזה מהרזה אל החטוב: שמקום סתם בטן רזה יונחו שם כמה קוביות. כן, אמנם אני אדם שבד"כ מספק במועט, אבל בעסק הזה באמת לא הייתי רוצה להיות סתם רזה. הבעיה היא שעם כמות האוכל שאני אוכל ביום אין לי סיכוי להוריד את מה שמפריד ביני לבין החטיבות. אני כן משתדל להתעמל, לעשות מתח וכפיפות בטן. אבל צריך גם להיות יותר רזה ממה שאני עכשיו כדי לקבל את הגוף המחוטב. הרעב מגיע אליי לפעמים סתם משעמום, אני יוצא "מהמאורה" למטבח ומסדר לי קערת קורנפלקס, או איזה סנדויץ' הגון, וזה כמובן בין הארוחות. אני צריך לצמצם קצת את כמות האוכל שאני אוכל ולהגיע לכמות שתאפשר לי לרזות עוד קצת ואז הבעיה היחידה שתישאר בדרך אל הגוף החטוב היא הכושר.
בלעדיות על החפצים שלי עם האחים הקטנים – שם די גדול להתמכרות, אבל זאת התמכרות. זה לא שאני אנוכי, אבל זה באמת לא קל לי לראות את האחים שלי משחקים במחשב שלי או צופים בטלוויזיה שלי. אולי זאת מן אמונה כזאת שהחפצים שלי יותר בטוחים כשאני משתמש בהם וכשהאחים שלי משתמשים בהם, הם בסכנת התקלקלות. על הבעיה הזאת אני בד"כ מתגבר, למרות שלפעמים היא משתלטת עליי ואז אני מעיף את האחים שלי מהחדר סתם ככה, מבלי שהם עשו כלום.
שני – יש לי מן התמכרות אליה שאני יודע שאני לא מוכן לשלם את המחיר שצריך לשלם כדי להיגמל ממנה. כאשר שני בחו"ל, או שהיא באיזשהו טיול בארץ, או באיזשהו מצב שבו היא לא יכולה לדבר איתי, אני פשוט לא מסוגל, אני רב הזמן בדיכאון*, מחפש מה לעשות. משתגע מהעובדה ששני לא כאן. אני מניח שזה לא דבר טוב, כי חוץ מהעובדה שאני מדוכא בלי שני, אני גם חסר חברים. ולכן, לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד, ואני צריך להיפגש עם עוד אנשים חוץ מלהיפגש איתה, וזה לא קל לי. רק לאחרונה התחלתי להיפגש עם עוד ילדים, ומשום מה - זה מוצא-חן בעיניי (עם רב הילדים קצת קשה לי להיפגש, ולדבר). אני יודע שכדי להיגמל מההתמכרות הזאת אני צריך לדלל את הפגישות שלי איתה ואת כמות שיחות הטלפון בינינו. העניין הוא – שאני לא מעוניין לעשות זאת!! פשוט ככה!!
דיכאון – וזה כבר ההתמכרויות היותר מפחידות ומטרידות שיש לי. פעם, לפני שנה-שנתיים, כל-הזמן היו אומרים לי שאני מחייך, אפילו מחייך יותר מדי. היום אני שומע את זה פחות. כי היום נורא קל לי להתבאס. והדיכאון ימשך עד הלילה או עד שיקרה משהו מאד כיפי ומשמח שיעביר אותו. הדיכאון יכול לבוא בגלל ריב עם ההורים, ויכוח עם שני, נקיפות מצפון לגבי איזושהי פעולה שעשיתי, והדיכאונות האלה יהרסו לי את מצב הרוח למשך היום כולו, וזה יהיה כל מה שאני אדבר עליו. ויש גם דיכאונות קלים כמו דיכאון בגלל ציון גרוע, או שעמום מתמשך, שיכולים סתם להיסחב איתי במשך כל היום. כשאני מדוכא, אני משתדל שלא להראות את זה. לשני יש כשרון מיוחד לזהות את הדיכאון שאני נכנס אליו. אני מניח שאני פשוט נהיה שקט מאד ומדבר רק כשפונים אליי. בבית זה מתבטא כשאני מסתגר בחדר שלי ויוצא רק כשאני ממש צריך. הייתי רוצה לצאת מהדיכאון ברגע שמתחילה פגישה ביני לבין שני או חברים אחרים, כי דיכאון שכזה סתם יכול להרוס לי אותה עם התחלה גרועה. אני חושב שבזמן האחרון אני נכנס לדיכאון סתם ככה, כי משעמם לי, וזה בהחלט לא דבר טוב, אני לא רוצה להגיע למצב בו אני אצטרך לנטול תרופות נגד דיכאון.
ריחוק – יש לי מן הרגל מעצבן כזה כשאני נמצא עם יותר מאדם אחד. זה קורה כשאני מצליח לקבל כמה דקות עם עצמי, בלי שאף אחד מתייחס אליי, אני מתכנס בתוך עצמי, פשוט מוציא את עצמי מהקבוצה של הילדים שאיתה אני נמצא. אז אני מתבונן בקבוצה הזו, לפעמים עולות בי רגשות קנאה, לפעמים רגשות של שמחה, אבל כל זה כשאני מרוחק מהקבוצה הזאת, ביני לבין עצמי. לפעמים האמת שקצת יחס מוציא אותי מהטראנס הזה אבל זה חבל שזה בכלל קורה. אני באמת צריך לדעת להיות חלק מקבוצה של הילדים איתם אני נמצא ולא להיות סתם מתבונן מהצד...
הלוואי שהייתי מוצא את הנוסחה הנכונה לגמילה. האם זה לשים שוקולד משובח על שולחן הכתיבה בחדר שלי ולראות כמה זמן אני מחזיק מעמד מבלי לאכול אותו? אני חושב שזה פשוט לא יעבוד. המפתח לכל העניין הזה הוא המוטיבציה. כשהמוטיבציה שלי תתעלה על הפיתויים האלה אז אני אוכל להתגבר על התמכרויות.
אם הייתי מוצא נוסחה טובה לגמילה מהתמכרות, הייתי מיישם אותה קודם על השוקולד, אח"כ על אוכל ואפילו הייתי מנסה ליישם אותה על ההתמכרויות המפחידות והמטרידות כמו הריחוק והדיכאון. ולבסוף הייתי מנסה גם על הבלבול הגדול בחיים שלי......
אצלי אפשר למצוא הרבה מאד התמכרויות. חלקן קלות, חלקן קשות, חלקן נסבלות וחלקן מעצבנות. היום למשל נתקלתי בקושי רב בהתמודדות מול התמכרות אחת שיש לי לחטיפים, ובגלל זה החלטתי לכתוב את הפרק הזה, ולנסות לסכם בו את ההתמכרויות העיקריות שיש לי. וכן... בשונה מהפרקים האחרים שאני פשוט כותב את המחשבות שלי בזמן אמת, על הפרק הזה קצת חשבתי לפני זה ורק עכשיו אני כותב אותו. אני לא יודע למה, פשוט כי בא לי.
אז כשחשבתי על איזה התמכרויות יש לי עלו לי כמה בראש, והחלטתי לסדר אותן מהקלה אל הקשה.
טלוויזיה – כשהלוח זמנים האישי שלי מאפשר לי, אני שוכב לי במיטה ומדליק אותה. ככה, אני פשוט משלטט לי עד שאני נוחת על אחת מהסדרות הטובות בערוץ 3, על סרט טוב, על תכנית מצחיקה בערוץ 'ביפ', או סתם על תכנית טבע עם צילומים מגניבים בערוץ נשיונל גיאוגרפיק. ואם אני לא מוצא, אני משתגע.... מעביר ערוץ ושוב מעביר עד שאני מתייאש ומכבה אותה. ההתמכרות בכל הפעולה הזאת היא שבזמן שאני צופה בטלוויזיה, אסור לאף אחד להפריע לי. עזרה בשיעורי הבית של האחים? אין סיכוי. עזרה לאבא בלהעביר משהו כבד מאד למחסן? מה פתאום! אוכל*? יחכה לאחר-כך, או שיבוא אליי ואני אוכל אותו מול הטלוויזיה. אבל כמו שכבר הסברתי – זו התמכרות קלה ואני מניח שלכל הילדים בגילי יש אותה.
אינטרנט – התמכרות די דומה לזו של הטלוויזיה. רק כאן במקום שלטוט יש שוטטות. הסימן של שני המחשבים המהבהבים מופיע לי באופן קבוע ליד השעון, ואני, פשוט לא יכול שלא לנצל את זה. אז אני נכנס ל'וואלה' וקורא כתבה על החידושים האחרונים בעולם הטכנולוגיה ואז נכנס לאתר מכירות ובודק את המחירים של החידושים האלה. ואז נכנס לאתר מכירות פומביות ובודק אם אפשר להשיג אותם ביותר זול. ואז אני נכנס לאתר משחקים ובודק מה המשחק עם הביקורות הכי טובות ואז נכנס לקאזה ובודק אם אפשר להוריד אותו, ובד"כ אי-אפשר. ואז אני בודק אי-מייל ושוב בודק אתרי מכירות, כי קצת מלהיב אותי כל העסק הזה של קניות באינטרנט, וזאת אולי עוד התמכרות שלי. אני אוהב משחקי מחשב פשוטים וטובים, מי שזוכר את המשחק golden axe, אז כאלה, או בסגנון כזה. לצערי, לא קיימים היום הרבה משחקים כאלה וצריך להיות טייס.... לא! אסטרונאוט!! בשביל להפעיל את המשחקים החדשים של היום. ההתמכרות פה היא שגם שאני יודע שכבר מיציתי את השיטוטים באינטרנט, אני ממשיך לשוטט שם.
אני באמת רוצה לקרוא ספרים אבל לא מוצא את הזמן לעשות את זה. אולי אם אני אחדל לבזבז זמן על טלוויזיה ואינטרנט אני אמצא אותו...
שוקולד - אוֹף!! אחת ההתמכרויות המעצבנות ביותר שלי. אני לא מסוגל לעמוד בפני החומר המתוק הזה. אני מכור לשוקולד על כל צורותיו – ארטיק שוקולד, מעדן שוקולד ('מילקי' וכאלה), חטיף שוקולד, או סתם שוקולד מחולק לקוביות. אני לא יודע לתאר את התחושה הזאת, שמשתלטת עליי מדי פעם במשך היום וגורמת לי לצאת מהחדר שלי (או כמו שההורים שלי אוהבים לקרוא לו – המאורה שלי) ולתור אחר השוקולד. לשוקולדים בבית שלנו יש נטייה להעלם ביום שבו קנו אותם ולכן אבא שלי דואג להביא את כל השוקולדים בארון שלו ושל אימא. אני באמת לא מתכוון להרוס את כל הקיפולים של אימא (הבגדים המקופלים בארון) בזמן שאני מחפש שוקולד, אבל אני פשוט לא עומד בפני הפיתוי. הבעיה היא ששוקולד משמין, אני לא אדם שמן, גם לא אדם גדול, אני פשוט אדם די רזה, שרוצה להישאר ככה ולא לעבור להיות אדם גדול. אני לא מהילדים שיכולים לאכול כמה שהם רוצים והם יישארו רזים וחטובים, אצלי המצב עדין, ואני ממש לא מתאמץ כדי לשמור מפני החמרה במידות שלי.
אוכל - עוד התמכרות כזאת שקשורה לגזרה ולמידות. כמו שיש שמן וסתם גדול, יש רזה ויש חטוב. אני הייתי מגדיר את עצמי כרזה, וכל-כך הייתי רוצה לפרוץ את השלב הזה מהרזה אל החטוב: שמקום סתם בטן רזה יונחו שם כמה קוביות. כן, אמנם אני אדם שבד"כ מספק במועט, אבל בעסק הזה באמת לא הייתי רוצה להיות סתם רזה. הבעיה היא שעם כמות האוכל שאני אוכל ביום אין לי סיכוי להוריד את מה שמפריד ביני לבין החטיבות. אני כן משתדל להתעמל, לעשות מתח וכפיפות בטן. אבל צריך גם להיות יותר רזה ממה שאני עכשיו כדי לקבל את הגוף המחוטב. הרעב מגיע אליי לפעמים סתם משעמום, אני יוצא "מהמאורה" למטבח ומסדר לי קערת קורנפלקס, או איזה סנדויץ' הגון, וזה כמובן בין הארוחות. אני צריך לצמצם קצת את כמות האוכל שאני אוכל ולהגיע לכמות שתאפשר לי לרזות עוד קצת ואז הבעיה היחידה שתישאר בדרך אל הגוף החטוב היא הכושר.
בלעדיות על החפצים שלי עם האחים הקטנים – שם די גדול להתמכרות, אבל זאת התמכרות. זה לא שאני אנוכי, אבל זה באמת לא קל לי לראות את האחים שלי משחקים במחשב שלי או צופים בטלוויזיה שלי. אולי זאת מן אמונה כזאת שהחפצים שלי יותר בטוחים כשאני משתמש בהם וכשהאחים שלי משתמשים בהם, הם בסכנת התקלקלות. על הבעיה הזאת אני בד"כ מתגבר, למרות שלפעמים היא משתלטת עליי ואז אני מעיף את האחים שלי מהחדר סתם ככה, מבלי שהם עשו כלום.
שני – יש לי מן התמכרות אליה שאני יודע שאני לא מוכן לשלם את המחיר שצריך לשלם כדי להיגמל ממנה. כאשר שני בחו"ל, או שהיא באיזשהו טיול בארץ, או באיזשהו מצב שבו היא לא יכולה לדבר איתי, אני פשוט לא מסוגל, אני רב הזמן בדיכאון*, מחפש מה לעשות. משתגע מהעובדה ששני לא כאן. אני מניח שזה לא דבר טוב, כי חוץ מהעובדה שאני מדוכא בלי שני, אני גם חסר חברים. ולכן, לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד, ואני צריך להיפגש עם עוד אנשים חוץ מלהיפגש איתה, וזה לא קל לי. רק לאחרונה התחלתי להיפגש עם עוד ילדים, ומשום מה - זה מוצא-חן בעיניי (עם רב הילדים קצת קשה לי להיפגש, ולדבר). אני יודע שכדי להיגמל מההתמכרות הזאת אני צריך לדלל את הפגישות שלי איתה ואת כמות שיחות הטלפון בינינו. העניין הוא – שאני לא מעוניין לעשות זאת!! פשוט ככה!!
דיכאון – וזה כבר ההתמכרויות היותר מפחידות ומטרידות שיש לי. פעם, לפני שנה-שנתיים, כל-הזמן היו אומרים לי שאני מחייך, אפילו מחייך יותר מדי. היום אני שומע את זה פחות. כי היום נורא קל לי להתבאס. והדיכאון ימשך עד הלילה או עד שיקרה משהו מאד כיפי ומשמח שיעביר אותו. הדיכאון יכול לבוא בגלל ריב עם ההורים, ויכוח עם שני, נקיפות מצפון לגבי איזושהי פעולה שעשיתי, והדיכאונות האלה יהרסו לי את מצב הרוח למשך היום כולו, וזה יהיה כל מה שאני אדבר עליו. ויש גם דיכאונות קלים כמו דיכאון בגלל ציון גרוע, או שעמום מתמשך, שיכולים סתם להיסחב איתי במשך כל היום. כשאני מדוכא, אני משתדל שלא להראות את זה. לשני יש כשרון מיוחד לזהות את הדיכאון שאני נכנס אליו. אני מניח שאני פשוט נהיה שקט מאד ומדבר רק כשפונים אליי. בבית זה מתבטא כשאני מסתגר בחדר שלי ויוצא רק כשאני ממש צריך. הייתי רוצה לצאת מהדיכאון ברגע שמתחילה פגישה ביני לבין שני או חברים אחרים, כי דיכאון שכזה סתם יכול להרוס לי אותה עם התחלה גרועה. אני חושב שבזמן האחרון אני נכנס לדיכאון סתם ככה, כי משעמם לי, וזה בהחלט לא דבר טוב, אני לא רוצה להגיע למצב בו אני אצטרך לנטול תרופות נגד דיכאון.
ריחוק – יש לי מן הרגל מעצבן כזה כשאני נמצא עם יותר מאדם אחד. זה קורה כשאני מצליח לקבל כמה דקות עם עצמי, בלי שאף אחד מתייחס אליי, אני מתכנס בתוך עצמי, פשוט מוציא את עצמי מהקבוצה של הילדים שאיתה אני נמצא. אז אני מתבונן בקבוצה הזו, לפעמים עולות בי רגשות קנאה, לפעמים רגשות של שמחה, אבל כל זה כשאני מרוחק מהקבוצה הזאת, ביני לבין עצמי. לפעמים האמת שקצת יחס מוציא אותי מהטראנס הזה אבל זה חבל שזה בכלל קורה. אני באמת צריך לדעת להיות חלק מקבוצה של הילדים איתם אני נמצא ולא להיות סתם מתבונן מהצד...
הלוואי שהייתי מוצא את הנוסחה הנכונה לגמילה. האם זה לשים שוקולד משובח על שולחן הכתיבה בחדר שלי ולראות כמה זמן אני מחזיק מעמד מבלי לאכול אותו? אני חושב שזה פשוט לא יעבוד. המפתח לכל העניין הזה הוא המוטיבציה. כשהמוטיבציה שלי תתעלה על הפיתויים האלה אז אני אוכל להתגבר על התמכרויות.
אם הייתי מוצא נוסחה טובה לגמילה מהתמכרות, הייתי מיישם אותה קודם על השוקולד, אח"כ על אוכל ואפילו הייתי מנסה ליישם אותה על ההתמכרויות המפחידות והמטרידות כמו הריחוק והדיכאון. ולבסוף הייתי מנסה גם על הבלבול הגדול בחיים שלי......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה