אני כל-כך רוצה לבכות, אבל לא נעים. לא נעים לי כי זה יגרום לאנשים שאני אוהב להרגיש לא נעים. ואני לא רוצה לגרום להם להרגיש ככה. זה פשוט לא אשמתם. זאת אשמתי. זה אני. כבר הרבה זמן אני מרגיש שמשהו מעיק עליי. שיש לי "אבן על הלב". לא ידעתי איך להסביר את זה, וגם עכשיו אני לא יודע להסביר מה גרם לי לתחושה הזאת. נורא רציתי לראות סרט עצוב, נורא רציתי לפרוץ בבכי ולהשתחרר. אבל זה לא קרה, לא ראיתי שום סרט עצוב ולא הצלחתי להביא את עצמי להתפרצות של ממש. משהו נשאר שם, עד עכשיו, תקוע ומעצבן.
זה היה חודש של תובנות לגבי עצמי ולגבי החיים שלי. הדבר הראשון וההכי פחות חשוב: הגעתי למסקנה שבית-הספר נמאס עליי. וזה לא כמו מה שאני אומר בתקופות הקשות והלחוצות, אני כלל לא לחוץ עכשיו. פשוט נמאס לי ללכת לשם, לשבת בשיעורים, שרובם מיותרים, ולחיות במחיצתה של השכבה האידיוטית שלי. מדיניות הפּסילה היא עדיין המדיניות השולטת אצלי, ולפי המדיניות הזאת מתוך כל עשרה אנשים יש תשעה חמורים ואחד מדהים, שאותו קשה מאד למצוא. והלימודים, לעזאזל איתם!, נמאס לי לשבת ולהכין שיעורים וללמוד למבחנים. נמאס לי להשקיע. אני חושב שבזמן האחרון הייתי יותר עצלן מכל תקופה אחרת בחיים שלי (שבה התבקשתי להיות חרוץ). פשוט הפסקתי להכין שיעורים לחלוטין, חיכיתי עד לרגע האחרון כדי ללמוד למבחנים, ואני חושב שגם הייתי לוקח לעצמי חופשה קצרה, אם שני לא הייתה שם לצדי. הבעיה בעצלנות... לפחות בעצלנות שלי, היא שהבטלנות מלווה בתחושה מעצבנת שכל הזמן מזכירה לך שיש מה לעשות ואז אני בכלל לא מצליח להירגע, ולהגיע למטרה שלשמה אני מתבטל.
העצלנות הזאת התבטאה גם בכתיבת פרקים, אני חושב שהייתה פעם אחת החודש שהתחלתי לרשום חצי פרק, ואז הפסקתי רק בגלל שהתעצלתי... אני מקווה שאני אצליח לגמור לכתוב את הפרק הזה.
הדבר השני הוא ההישגים שלי. השנה הזאת הייתה לי מעין שנת מהפך בתחום הזה. אם פעם ממש חשבתי שאני סוג של גאון, היום אני חושב שאני בקושי מתקרב לזה. זה התחיל בהישגים שלי באנגלית שצנחו פלאים השנה, לא משנה כמה התאמצתי. זה המשיך בשני מבדקים של הצבא, שנפלתי בהם כבר בשלב הראשון. גם הנהיגה שלי היא לא משהו בכלל. לפחות לפי מה שאבא אומר אחרי שאני מבצע משהו מאד טיפשי על הכביש. זה מעצבן אותי, הרי זה היה הייחוד שלי, היכולת שלי להגיע להישגים גבוהים במאמץ אפסי, ההבנה המהירה. אני מקווה זאת רק תקופה של ניוון ובקרוב אני אוכיח לעצמי אחרת, כלומר – הישגים טובים ללא מאמץ רב.
רגשי-הנחיתות שלי חזרו, ובגדול! אפילו לרמה של התקופה של אילן... אני חושב, רמה שגורמת לי מבלי להרגיש ללכת שפוף וכנוע, להפוך לסוג של פריק, שרק מהרהר לעצמו כל היום. הידיעה שיש לי את אותן רגשות רק מגבירה אותן. למה לאחרים אין את זה? למה אני צריך להיות כזה ביישן ודפוק?
מעבר לזה, אני חושב שאני לא יודע לנהל מערכת-יחסים בריאה. יש לי בעיה חמורה: אני מעריץ את החברים שלי. אני יודע שזה לא נשמע כזה גרוע, אבל אצלי זה קיצוני. אני סוגד להם. מבחינתי, הם לא יכולים לטעות, הם יותר חשובים לי מכל המשפחה שלי ואני מוכן לעשות ה-כל בשבילם, גם אם העניין כרוך בהשפלה. זה לא בריא, בכלל לא! אני לא יודע להבחין בין טוב לרע,כמו שרשמתי כבר – נגרר.ומה שהכי גרוע – אני לא יודע לסרב. כבר כמה קרה שבגלל שאני עסוק, סירבתי לעשות משהו עם האחים שלי. ואז, שניה אחרי זה, שני התקשרה והציעה להיפגש, ואני – פתאום איבדתי את כל הסיבות שבגללן אני עסוק, ונעשיתי פנוי לחלוטין. היא לא הכריחה אותי, אני זה שמרגיש שיש לי את כל הזמן שבעולם בשביל להיפגש איתה, לא משנה מה קורה.
אני חושב שהתובנה הגרועה ביותר שהייתה לי החודש היא שהכישורים החברתיים שלי מסכמים בלחייך, לגחך, לומר שלום, ולשאול מה נשמע. כן, ממש ככה. אם אני מסתכל על כל מערכות היחסים שלי, לכולן יש פחות או יותר את האופי הזה מלבד מה שיש לי עם שני. אני אידיוט, הביישנות שלי הורגת אותי מבפנים ולא נותנת לי להתקדם לשום מקום. כי אני לא מבין כלום מהחיים עצמם, כלום. אין לי מושג איך צריך להתנהג.
כן, זה קשור לשני החברים הטובים ביותר שלי. אבל זאת לא אשמתם, חלילה. חשוב להדגיש את זה!! זאת אשמתי, יש בי נכות מסוימת, שרק אני יכול ולא מצליח לתקן. קצת לא נעים לרשום את זה כי גם שני וגם החבר האחר קוראים את הפרקים שלי. אבל היומן הזה הוא השותף היחיד לצרות שלי מלבד שניהם.
אני בכלל מתלבט עכשיו אם לפרסם את זה. זה בטוח יגרום להם להרגיש איזושהי הרגשה לא נוחה כשהם יפגשו. אני לא רוצה את זה. אני אתגבר. וחוץ מזה – שני צודקת, אמנם אני והיא הכרנו אותו ביחד, אבל אנחנו חייבים להפסיק להשוות בין מערכות היחסים שיש בינינו. ואני חייב להפסיק לחשוב על מה הם עושים עכשיו, כי אני יודע כמה הוא צריך להיפגש איתה עכשיו.
הייתה לי את התחושה הזאת מההתחלה, כשנפגשנו איתו. בגלל זה היו פגישות שחזרתי מהן מבואס יותר. שני היא פשוט הרבה יותר מרשימה ממני. יש לה מה להציע. גם אני לא הייתי מתנהג אחרת במקומו.... אוף!! אולי אני אחכה קצת ואז אפרסם את זה?? כל-כך לא נעים לי. אני שונא את זה. אני לא נפגעתי מהם, אני פשוט לקחתי את המקרה הזה כדי לעשות עם עצמי חשבון נפש, זה הכל.
אני פשוט לא ארשום על זה יותר. זה לא הוגן כלפיהם.
אני אלך לישון עכשיו.
זה היה חודש של תובנות לגבי עצמי ולגבי החיים שלי. הדבר הראשון וההכי פחות חשוב: הגעתי למסקנה שבית-הספר נמאס עליי. וזה לא כמו מה שאני אומר בתקופות הקשות והלחוצות, אני כלל לא לחוץ עכשיו. פשוט נמאס לי ללכת לשם, לשבת בשיעורים, שרובם מיותרים, ולחיות במחיצתה של השכבה האידיוטית שלי. מדיניות הפּסילה היא עדיין המדיניות השולטת אצלי, ולפי המדיניות הזאת מתוך כל עשרה אנשים יש תשעה חמורים ואחד מדהים, שאותו קשה מאד למצוא. והלימודים, לעזאזל איתם!, נמאס לי לשבת ולהכין שיעורים וללמוד למבחנים. נמאס לי להשקיע. אני חושב שבזמן האחרון הייתי יותר עצלן מכל תקופה אחרת בחיים שלי (שבה התבקשתי להיות חרוץ). פשוט הפסקתי להכין שיעורים לחלוטין, חיכיתי עד לרגע האחרון כדי ללמוד למבחנים, ואני חושב שגם הייתי לוקח לעצמי חופשה קצרה, אם שני לא הייתה שם לצדי. הבעיה בעצלנות... לפחות בעצלנות שלי, היא שהבטלנות מלווה בתחושה מעצבנת שכל הזמן מזכירה לך שיש מה לעשות ואז אני בכלל לא מצליח להירגע, ולהגיע למטרה שלשמה אני מתבטל.
העצלנות הזאת התבטאה גם בכתיבת פרקים, אני חושב שהייתה פעם אחת החודש שהתחלתי לרשום חצי פרק, ואז הפסקתי רק בגלל שהתעצלתי... אני מקווה שאני אצליח לגמור לכתוב את הפרק הזה.
הדבר השני הוא ההישגים שלי. השנה הזאת הייתה לי מעין שנת מהפך בתחום הזה. אם פעם ממש חשבתי שאני סוג של גאון, היום אני חושב שאני בקושי מתקרב לזה. זה התחיל בהישגים שלי באנגלית שצנחו פלאים השנה, לא משנה כמה התאמצתי. זה המשיך בשני מבדקים של הצבא, שנפלתי בהם כבר בשלב הראשון. גם הנהיגה שלי היא לא משהו בכלל. לפחות לפי מה שאבא אומר אחרי שאני מבצע משהו מאד טיפשי על הכביש. זה מעצבן אותי, הרי זה היה הייחוד שלי, היכולת שלי להגיע להישגים גבוהים במאמץ אפסי, ההבנה המהירה. אני מקווה זאת רק תקופה של ניוון ובקרוב אני אוכיח לעצמי אחרת, כלומר – הישגים טובים ללא מאמץ רב.
רגשי-הנחיתות שלי חזרו, ובגדול! אפילו לרמה של התקופה של אילן... אני חושב, רמה שגורמת לי מבלי להרגיש ללכת שפוף וכנוע, להפוך לסוג של פריק, שרק מהרהר לעצמו כל היום. הידיעה שיש לי את אותן רגשות רק מגבירה אותן. למה לאחרים אין את זה? למה אני צריך להיות כזה ביישן ודפוק?
מעבר לזה, אני חושב שאני לא יודע לנהל מערכת-יחסים בריאה. יש לי בעיה חמורה: אני מעריץ את החברים שלי. אני יודע שזה לא נשמע כזה גרוע, אבל אצלי זה קיצוני. אני סוגד להם. מבחינתי, הם לא יכולים לטעות, הם יותר חשובים לי מכל המשפחה שלי ואני מוכן לעשות ה-כל בשבילם, גם אם העניין כרוך בהשפלה. זה לא בריא, בכלל לא! אני לא יודע להבחין בין טוב לרע,כמו שרשמתי כבר – נגרר.ומה שהכי גרוע – אני לא יודע לסרב. כבר כמה קרה שבגלל שאני עסוק, סירבתי לעשות משהו עם האחים שלי. ואז, שניה אחרי זה, שני התקשרה והציעה להיפגש, ואני – פתאום איבדתי את כל הסיבות שבגללן אני עסוק, ונעשיתי פנוי לחלוטין. היא לא הכריחה אותי, אני זה שמרגיש שיש לי את כל הזמן שבעולם בשביל להיפגש איתה, לא משנה מה קורה.
אני חושב שהתובנה הגרועה ביותר שהייתה לי החודש היא שהכישורים החברתיים שלי מסכמים בלחייך, לגחך, לומר שלום, ולשאול מה נשמע. כן, ממש ככה. אם אני מסתכל על כל מערכות היחסים שלי, לכולן יש פחות או יותר את האופי הזה מלבד מה שיש לי עם שני. אני אידיוט, הביישנות שלי הורגת אותי מבפנים ולא נותנת לי להתקדם לשום מקום. כי אני לא מבין כלום מהחיים עצמם, כלום. אין לי מושג איך צריך להתנהג.
כן, זה קשור לשני החברים הטובים ביותר שלי. אבל זאת לא אשמתם, חלילה. חשוב להדגיש את זה!! זאת אשמתי, יש בי נכות מסוימת, שרק אני יכול ולא מצליח לתקן. קצת לא נעים לרשום את זה כי גם שני וגם החבר האחר קוראים את הפרקים שלי. אבל היומן הזה הוא השותף היחיד לצרות שלי מלבד שניהם.
אני בכלל מתלבט עכשיו אם לפרסם את זה. זה בטוח יגרום להם להרגיש איזושהי הרגשה לא נוחה כשהם יפגשו. אני לא רוצה את זה. אני אתגבר. וחוץ מזה – שני צודקת, אמנם אני והיא הכרנו אותו ביחד, אבל אנחנו חייבים להפסיק להשוות בין מערכות היחסים שיש בינינו. ואני חייב להפסיק לחשוב על מה הם עושים עכשיו, כי אני יודע כמה הוא צריך להיפגש איתה עכשיו.
הייתה לי את התחושה הזאת מההתחלה, כשנפגשנו איתו. בגלל זה היו פגישות שחזרתי מהן מבואס יותר. שני היא פשוט הרבה יותר מרשימה ממני. יש לה מה להציע. גם אני לא הייתי מתנהג אחרת במקומו.... אוף!! אולי אני אחכה קצת ואז אפרסם את זה?? כל-כך לא נעים לי. אני שונא את זה. אני לא נפגעתי מהם, אני פשוט לקחתי את המקרה הזה כדי לעשות עם עצמי חשבון נפש, זה הכל.
אני פשוט לא ארשום על זה יותר. זה לא הוגן כלפיהם.
אני אלך לישון עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה