אני רוצה לכתוב פרק כבר מלא זמן. אפילו ניסיתי פעם אחת באוקטובר לכתוב משהו. מאז הפרק המלא האחרון, נראה שהחיים שלי התנתקו מהמציאות שבה חייתי והפכו לסוג של הזיה מוטרפת. כשאני קורא את הפרק המלא הקודם שלי ורואה את הקנאה שלי באייל שחי בדירת שותפים ודוד שלו קנה לו רכב, מנתח איך אלה שני הגורמים שהופכים אותך לאטרקטיבי ונגיש לעולם ההומואים, אני מבין שאני לא מבין כלום.
הגידול של הדודה שלי הולך ומחמיר. פתאום היא זקוקה למקל הליכה. מהר מאד אנחנו נכנסים לסצנת חולי הסרטן בארץ – הקרנות, בחילות, דיבורים על טיפולים וטיפולים אלטרנטיביים ותעייה באפלה – כי אף אחד לא באמת יודע מה המקור. אני ודודה אחרת שלי עוברים לגור איתה. אני מנסה לשדר לה כאילו זה עוד מעבר שגרתי, כמו בכל תקופת בחינות. אבל בעצם רוצה להיות קרוב, ולעזור.
מישהי חמודה מהלימודים, אפרת, מציעה לי לחפש איתה דירה בנחלאות/רחביה. היא נראית כמו שותפה אידיאלית. מקסימה, נקייה, מצחיקה. מישהי שתוכל להרשים את הבחורים שאני אביא הביתה. אני מסכים, מבלי להבין למה אני מתחייב.
בינתיים בעבודה במשרד הבריאות - אני פתאום מתחיל לראות רק כסף, להשוות את השכר שלי מול הקולגות ולדרוש. כצעד מחאתי, אני בונה קורות חיים ומפיץ בין חברות שונות. לא לקח הרבה זמן ואני מקבל טלפון מחברת הייטק עולמית, זומנתי לראיון עבודה.
המצב של דודה שלי מוסיף להחמיר והיא החלה טיפולי כימותרפיים שמיד השכיבו אותה למיטה. אני הייתי השליח שלה מול הרופאים שאני עבדתי איתם במשרד הבריאות. אלה, אחרי שקראו את תוצאות של בדיקות שונות שלה, כבר מכינים אותי לגרוע מכל, וממליצים להימנע מטיפולים מיותרים שרק יוסיפו סבל. מתחילות מלא דילמות מוסריות לגבי איך בדיוק אפשר לספר לה את זה, ואם זה בכלל נכון. אף אחד מהמשפחה לא רוצה להקשיב לי. כולם כועסים רק מלשמוע על האפשרות הזו. דודה שלי נותנת לי את המפתחות לרכב שלה, "עד שאני אבריא".
חבר מהלימודים מציע לי להיכנס לחדר שהתפנה בדירה שלו. מיקום מעולה במרכז העיר, חדר ענק ומחיר מעולה. אני רוצה להתלבט ליומיים, כי לא נעים לי מאפרת, ומאבד את ההזדמנות לקבל אותה.
"שלום, מדברת נועה מחברת --, אני שמחה לבשר לך שהתקבלת ורוצה לתאם איתך פגישה שבה ניתן לך הצעה עבודה". אז הראיון היה מוצלח, מסתבר. מאד מוצלח. אני מקבל הצעת עבודה מפוצצת עם תנאים מעולים. ועדיין עולות בי ספקות האם זה הזמן לעשות שינוי, לעזוב את משרד הבריאות. המקום הזה די רחוק, במרכז הארץ ועבודה שם תחייב אותי לקנות רכב זול ולבלות מלא זמן בנסיעות. "מצטער... לא מתאים לי. אני יודע שאתם חברה גדולה וזו הזדמנות נהדרת אבל זה לא משתלם לי בשלב הזה, והצעות טובות יגיעו גם בסוף שנה שלישית של הלימודים". בוקר למחרת אני מקבל טלפון "שלום, מדברת שרון מחברת --, המראיין שלך כנראה ממש אהב אותך, הם עשו מאמצים עילאיים והצליחו להשיג לך הצעה טובה יותר ב-15%". אחרי התלבטות של שעה והתייעצות עם הבוסית המקסימה ממשרד הבריאות אני מחליט ללכת על זה.
דודה שלי כבר בקושי קמה מהמיטה. היא משתוקקת לאכול מאכלים שהיא אוהבת אבל כמעט כל מזון גרם לה לבחילה והקאות. אני נכנס לדיכאון קשה. מרגיש שהכאב שלה ממלא כל חלל במחשבות שלי. לא מצליח להתרכז, לא בעבודה ולא בלימודים. קולות מסביב ומבפנים אומרים: קח צעד אחורה, אתה לא עומד בזה. הדודה האחרת סעדה אותה. היא כבר לא יכלה לנשק אותי בלחי מחשש להדבק בדלקת כי המערכת החיסונית שלה הייתה ברצפה. אנחנו מדברים בטלפון – פעם ביום, אני מבקר אותה שלוש-ארבע פעמים בשבוע. היא לא מפסיקה לכאוב. לאחר שטיפול אחת נכשל, דודה שלי מחליטה לעבור לטיפול אחר, שיגרום לה לנשירה. כשאני שואל אותה מאיפה היא שואבת אופטימיות היא אומרת: "אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הטיול שעשינו בלונדון אני ואתה בקיץ האחרון, אני מדמיינת את הארוחה שהייתה לי עם החברות בניו-יורק... אני מדמיינת את החתונה שלך". אני מחייך ונקרע מבפנים. היא מדמיינת אותי מתחתן? האם היא השלימה עם זה שאתחתן עם בן?
אני נכנס לסצנת חיפושי הדירות בירושלים. מנסה ללכת לפי התוכנית המקורית, כאילו דודה שלי לא חולה, שלא חלילה תחשוב שאני יודע מה קורה. במחיר שהקצבנו אני מצליח למצוא מלא מקומות קטנים ומצ'וקמקים. אני מתחיל להבין את גודל הטעות שעשיתי כשפספסתי את ההצעה של החבר.
העבודה החדשה במרכז ואני צריך רכב. הסכם השכר המפוצץ בהחלט מאפשר לי לקחת הלוואה גדולה ולסדר כך שההחזרים יהיו כגודל התוספת שקיבלתי במשכורת. אבא שלי ודודה שלי ממליצים ללכת על רכב חדש, כדי לא לקחת סיכונים. אני חושב שאני רוצה לנסוע ברכב של דודה שלי, עד שהיא תחלים, אבל משום מה האפשרות הזו לא עולה, ולא נעים לי לבקש. בסופו של דבר אני קונה רכב, חדש מהניילונים, בסכום שרק יכולתי לדמיין עליו עם המשכורות של משרד הבריאות. מצליח בקומבינה לקבל הסכם מימון ללא ריבית ולסדר את ההחזרים בדיוק כמו שרציתי.
התחלתי לעבוד בעבודה החדשה בספטמבר. פתאום הימים הפכו ארוכים הרבה יותר. הייתי נוסע עם חבר מהלימודים, כדי להתחלק בדלק. המקום היה מדהים, כבר מהיום הראשון. הכל נורא מסודר, כבר ביום הראשון קיבלתי נייד חדש, דוקינג, מספר טלפון אישי ושמי היה מוגדר בדואר האלקטרוני. האוכל היה לא נורמלי. החבר מהלימודים התעקש שנלך בכל יום למכון הכושר של החברה. היינו יוצאים משם כל יום בשעה שבע ומגיעים לירושלים לקראת שמונה.
ארבעה חודשים מאז גילו לה את הסרטן, דודה שלי נמנעה מללכת למיון, גם כשהכאב היה גדול מנשוא. חודש וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד במקום החדש, אבא מתקשר אליי ומספר שדודה שלי התאשפזה. אני יוצא מהעבודה מוקדם וטס לבית החולים. שם, בפעם הראשונה, דודה שלי נשברת לנגד עיניי ומייבבת כמו ילדה קטנה. היא השתדלה שלא לעשות את זה לידי, אבל כנראה שהפעם הכאבים גברו על האיפוק המופתי שלה. אני מחבק אותה ומלטף לה את השיער, בולע את הרוק ואומר לה שיהיה בסדר. אחר כל, כשדוד אחר שלי מגיע לחדר, אני יוצא למסדרון ופורץ בבכי שקט. מאוחר יותר דודה שלי משביעה אותי שאני לא פוגע בעבודה החדשה כדי לבוא להיות איתה. "אני לא רוצה אפילו לשמוע על זה שאתה לוקח חופש. זו עבודה חדשה ואתה צריך לעשות רושם טוב".
הימים בעבודה ארוכים ומאתגרים. נראה שלא משנה כמה אני עושה ולומד, יש תמיד עוד משהו שצריך לעשות, ואני עדיין לא יודע לעשות אותו. הבחור שחפף אותי, איש מבוגר, יוצא לחופשה של שבועיים וראש הצוות שולח לכל המפתחים שאני אחליף אותו בתקופה הזו. רף הציפיות עולה ובהתאם גם הלחץ שלי מהעבודה.
אני מקבל את הרכב החדש. אני מחנה את הרכב של דודה שלי ליד הבית כאבן שאין לה הופכין. אני מתרגש מכל הנעה שלו, מכל כפתור, מהעובדה שהצלחתי לקנות כסף בעצמי, בלי דוד או אבא עשיר – אני לבד (והבנק – אבל הוא כבר יקבל את הכסף חזרה).
אני כבר לא יכול לחפש דירה אז המשימה מוטלת על אפרת. היא מוצאת כמה דירות חמודות ואחרי מספר אכזבות, מצאנו דירה עם הרבה פוטנציאל. יום למחרת כבר מצאתי את עצמי חותם על חוזה עם בעל הדירה ומבזבז פנקס שלם של שיקים בסכומים מטורפים. אני ואפרת מתחבקים, מאושרים שסוף סוף מצאנו מקום. אני מתחיל לחשוב שזה אמיתי, ומנסה להבין איך אני עושה את זה.
דודה שלי לא חזרה הביתה מבית החולים והועברה לאשפוז יום. השיער שלה התדלדל כל כך שהיא החליטה לקנות פאה יקרה. היא מחוברת למכשירים ומקבלת מורפיום דרך הוריד. היא חלשה ורוב הזמן ישנה. אבל כשאני מגיע היא מסתכלת עליי ומחייכת. היא קצת רוטנת, בעדינות, על עולם הרפואה הסתום, על כל הרשלנויות הרפואיות שהיא נתקלה בהן מאז חלתה. היא אוסרת עליי לצאת מהעבודה מוקדם בשבילה, ומצד שני אוסרת עליי להגיע בשעות מאוחרות. "אני דואגת לך, אתה עייף". נגזר עליי לראות אותה רק בסופי שבוע. הטיפול הנוכחי מוגדר אף הוא ככישלון והטיפול הבא כבר יקר מאד. לבקשתה של דודה שלי, אני כותב מכתב בקשה לתרומה בעברית ובאנגלית. אני כבר מבין שזה חסר סיכוי.
חלפו ארבעה ימים מאז חתמנו על החוזה. אני נפגש במקרה עם חברת משפחה קרובה, ד"ר לביולוגיה שביקרה את דודה שלי. היא מספרת לי שהמצב שלה חמור, וקריטי ושאני עומד לאבד אותה בזמן הקרוב מאד. אני מתחיל להתגבש שמעבר הדירה זה הדבר הכי לא מתאים עכשיו. יום למחרת אני מצלצל לאפרת ומספר לה מה אני חושב. היא מגיבה בצורה מקסימה, מרגיעה אותי ומתחייבת למצוא שותף שיחליף אותי.
הבחור שחפף אותי חוזר מהחופשה, ונראה שכולם די מרוצים מהתפקוד שלי בתקופה שלא היה, בהתחשב בזה שאני חדש והכל.
דודה שלי כבר לא עצמה. אני מרגיש את זה בכל פגישה שלנו. היא בקושי מסוגלת לדבר. וכשהיא מדברת היא מבולבלת לחלוטין. הדבר היחיד שמזכיר אותה זה החיוך המקסים שהיא עוטה על עצמה כשהיא רואה שבאתי לבקר. בשארית כוחותיה היא מדברת איתי על הטיול בברצלונה שנעשה בקיץ הבא, על כמה שהיא רוצה לראות את האוטו החדש שלי. הכאבים לא מפסיקים.
בעבודה אני מצליח להבין את רזי התפקיד. מה בעצם רוצים ממני ומה חסר. בונה כמה תהליכים אוטומטיים שיחסכו מהבחור שחפף אותי שעות של עבודה. למרות שאני לא מרגיש מספיק טוב, נראה שכולם מסביב מרוצים.
אני מתחיל ללכת לפסיכולוג.
המחלקה האונקולוגית מבקשת לשחרר את דודה שלי למוסד סיעודי אחר. המילה הוספיס הוזכרה כמה פעמים בחטף. דודה שלי כבר מבולבלת לחלוטין. ברוב הזמן מתקשה לומר משפט ארוך. אנחנו מנסים בכל הכוח לגרום לה לדבר איתנו, להיות איתנו, לחייך. רק אליי היא מחייכת. אבא שלי ודוד שלי מבינים שאין ברירה אלא לשים אותה בהוספיס, שם גם אומרים להם שהם ממליצים להפסיק טיפול כימותרפי שרק מחליש אותה.
אני מוותר על סידורי הנסיעות עם החבר מהלימודים לטובת ימי עבודה קצרים יותר. בכל יום אני יוצא מהעבודה בארבע חמש ונוסע לבית החולים. לא איכפת לי שהמשפחה שלי מתלוננת. אני רוצה להיות איתה.
יום לפני המעבר להוספיס, אני מגיע לבקר אותה, ובאורח פלא היא נראית טוב ומגיבה בסדר. אני אומר לה שאני מתגעגע אליה. היא אומרת שגם היא. כולם יוצאים מהחדר ואני עושה איתה שיחה רגילה, כמו פעם. מעדכן אותה בכל מה שקורה אצלי בחיים. היא מחייכת, מתגאה בי. קוראת לי "מתוק, נשמה!". "אני רק לא מבינה למה ההתדרדרות הזו".
ביום המעבר להוספיס אני מגיע לבקר שוב. המשפחה מספרת לי שהמעבר היה קשה ביותר אבל דודה שלי נראית מאוששת. היא מגיבה טוב, יחסית, אך עדיין חלשה מאד.
יום למחרת אני מחליט ללכת אחר העבודה לקניות בסופרמרקט. בדיוק בסיום הקניה אני מקבל טלפון מאימא ששואלת אם דיברתי עם אבא או עם דודה שלי היום. אני כבר מבין שמשהו רע קרה. נוסע במהירות להוספיס ורואה את דודה שלי נאנקת. אני מנשק לה את הידיים. היא נאבקת בכל הכוח שלה לקבל חמצן. כבר אין לה אנרגיה לכלום, לא למצמץ, בקושי להזיז את האישונים. היא לא מגיבה, רק מפרפרת. אחות נכנסת, אבא שלי שואל מה קרה, והיא סופקת את ידיה ואומרת שזה השעות האחרונות. אני לא מופתע. אני רק רוצה שהיא תפסיק לסבול. אין מספיק מיטות במקום – אני חייב ללכת הביתה.
ביום שהיא נפטרה לא הצלחתי לראות אותה. מספרים שהיא נאבקה עם הנשימה במשך למעלה מ-24 שעות.
זהו, איבדתי את דודה שלי. אני בוכה בלי הפסקה. עם כל ההכנות שעשו לי, אני לא מאמין.
שבעה. חברות שלה באות לבקר. מספרות לי שהייתי כמו בן בשבילה. מספרות שהחלום שלה היה לטוס איתי למלא מקומות בעולם. הן לא הכירו אף אחד במשפחה – רק אותי. אני בוכה.
שבעה. חברים שלי באים לבקר, מכל הארץ. חברים מהעבודה הקודמת, ואפילו כל הצוות שלי מהעבודה החדשה. אני פתאום מוצף באהבה. אני מרגיש שזה מלטף אותי. למרות שזה בכלל לא מצליח להוריד את הכאב בלב. כאילו הלב מאד כואב במקום אחד, אבל יש איזה ליטוף נעים במקום אחר. לאנשים באמת אכפת.
שבעה. אני יושב עם המשפחה המורחבת שלי. דודים ודודות רחוקים יותר מהדודה שאיבדתי. לדודה נירה יש נכדה לסבית שגיליתי עליה רק לפני כמה חודשים. היא מנסה לשאול אותי עליה ואני מבין שהיא יודעת ומקבלת. בתוך כל האבל הזה, אני כועס על אבא – שלא מסוגל להיות פתוח כמו אחותו הגדולה.
שבעה. אנחנו בדירת הבוטיק שדודה שלי בנתה לה אחרי שיצאה לפנסיה. כל מקום מעוצב בקפידה. אנחנו פותחים את הארון שלה והלב שלנו מתרסק. הבית כאילו מחכה לחזרה שלה. אצלי מתחילות תהיות לגבי החיים שאחרי המוות. אני מתקשה להאמין שזה הסוף.
שבעה. המשפחה מדברת איתי באופן טבעי כיורש של דודה שלי. "כשתגור פה אז...". אני לא מופתע, תמיד ידעתי שהיא תוריש לי הכל. היא אמרה את זה בכמה הזדמנויות. פשוט לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מוקדם.
פוסט שבעה. מתחילים לעבור על מסמכים של דודה שלי. אני מתחיל להבין את גודל הירושה. החיים שלי משתנים מן הקצה אל הקצה. אני מחליט שלא לחזור הביתה. אני לא רוצה להשאיר את הבית של דודה שלי ריק ומיותם. אני גם לא רוצה לחזור הביתה.
אז הנה סיכום של כל מה שקרה עד תחילת דצמבר. ועכשיו אני פה בדירת הפאר של דודה שלי, חי לבדי, עם ירושה. התלוננתי על כסף, דירה ואוטו, קיבלתי את הכל, עם ריבית, אבל איבדתי כל כך הרבה. ידעתי שהיא אוהבת אותי מאד, וגם אני אהבתי אותה. היא הייתה מאד משמעותית בכל נקודה בחיים שלי. לא כל אדם זוכה לאהבה כזאת בחיים שלו, ויש מעט מאד אנשים שבאמת אוהבים אותי כמו שהיא אהבה. היחידה שהסכימה לקבל אותי כמו שאני, שהגנה עליי בכל מחיר מול אבא שלי, שחיפתה עליי בימים שהייתי ישן אצל אייל והיחידה במשפחה שדיברתי איתה גלוי אחרי שאייל שבר לי את הלב.
החיים השתנו לי, מן הקצה אל הקצה.
