פסקול עצוב לחיים

מזמן שלא האזנתי לכל השירים העצובים שמילאו לי את הפלייליסט בתקופת התיכון. שירים שמדברים על אהבה בלתי אפשרית, על געגוע, על רצון עז להכיר מישהו באמת, על עולם שלא מבין ועל בדידות. עוד מעט זה יהיה חודש אחרי העזיבה של עמית, ואני עדיין מוצא את עצמי מאזין לשירים האלו ובוכה.

אני לא חושב שזה בגלל עמית. הסיפור איתו היה הזוי וקצר. אנחנו אפילו עדיין בקשר פייסבוקי אפלטוני. פתחנו הכל, שוחחנו על מה קרה בינינו. כמו שחשבתי - הוא לא היה בעניין. הוא האשים אותי בזה שנקשרתי מהר מדי ובזה שמיהרתי לצאת בהצהרות שהוא החבר הכי טוב החדש שלי וזה הלחיץ אותו, הוא גם אמר שזה די הפריע לו שמה שבאמת רציתי זה שנהיה יותר מחברים ואף פעם לא הייתי לגמרי כנה איתו לגבי זה.... בהתחלה התנצלתי, כמובן, כי כנראה באמת עשיתי דברים שהפריעו לו. התהלכתי ימים ארוכים בהרגשה שאני מפלצת שלא יודעת איך להתנהג... ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא הדפוק היחיד בסיפור הזה... שעוברת על הבחור תקופה קשה מאד, והוא לא מאמין גדול באהבה.

איך אפשר שלא להאמין באהבה?? זה לא שאני נגד קשרים סתמיים. 99% מהקשרים שיש לי עם אנשים הם סתמיים. אבל האהבה קיימת, אני יודע. לא משנה עם זה עם החבר הלוהט שלך או עם החברה הטובה. זה הרגשה כזאת שפשוט טוב לך עם אותו בן אדם. שכשאתה חושב עליו, אתה מתחיל לחייך ועולים בך זכרונות טובים ומצחיקים, זה כשבא לך לחבק אותו כשאתה רואה אותו, ולא כדי לגעת בו, אלא כי זה מן כימיה כזאת שנוצרת בין שניים שאוהבים. אצלי זה מתבטא גם בדפיקות לב. כן. אפילו כשאני רואה את שני, אני מתרגש וזה עושה לי טוב. עם עמית אני גם מתרגש אבל עכשיו זה עושה לי רק רע כי אני יודע שאפילו החיבוק הכי תמים יגרום לו להילחץ.... וזה כזה טיפשי! הוא חי בהרגשה שהעולם רוצה לנצל אותו וזה לא יעזור מה אני אגיד לו. הוא פשוט כזה... בחיי שהדבר האחרון שרציתי זה לנצל אותו... להפך, רציתי להיות המשענת שלו בתקופה הקשה שעברה עליו. אני לא מבין איך אנשים עוברים תקופות קשות לבד. זה כל כך הרבה יותר קל כשיש מישהו שתומך בך.

אני נזכר בתקופה השחורה, זאת שבאה אחרי היציאה המפוקפקת שלי מהארון מול ההורים בכיתה י', כשההורים הספידו אותו והכל היה רק רע, שני הזמינה אותי אליה, נכנסו לחדר שלה והיא שמה במחשב שלה פלייבק ושרה לי את I'll stand by you.... בחיים אני לא אשכח את זה. עמית לא הסכים להיפתח, לספר לי משהו על עצמו. אם היה לו כבר חבר, אם מישהו פגע בו, אם הוא רק עכשיו גילה על עצמו. אין לי מושג... הייתי רוצה להכיר אותו באמת, עדיין.

אני חושב שזה הדבר העיקרי שריגש אותי בקשר עם עמית זה הפוטנציאל לקשר חזק שכזה. בטח שהגדרתי אותו כחבר הכי טוב החדש שלי - הוא היה החבר הכי טוב באוניברסיטה, זה בטוח. היינו שנינו בקליק שלנו כל הזמן. יושבים ומצטחקקים. יש בהגדרה הזאת משהו פסול? ואני חושב שההבדל ביני ובינו זה שלי זה לא הפריע ואפילו התאים אם הקשר שלנו היה זורם למשהו זוגי והוא היה מבועת מהמחשבה הזאת. ובאופן טיפשי, הוא סגר את עצמו מכל הכיוונים ווידא שלא תהיה שום אפשרות של קירבה אינטימית בינינו. למשל כשבאתי ללמוד אצלו, הוא ממש התעקש שנלמד בשתי פינות נפרדות של החדר. כאילו שהייתי אונס אותו או משהו כזה... לא טיפשי? וכשהייתי מלווה אותו למקומות, במקום ליהנות מזה שיש לנו עוד זמן לבלות ביחד הוא היה שואל כל הזמן למה אני הולך בכיוון ההפוך ממה שאני צריך. ובפעמים הבודדות שאזרתי אומץ ויזמתי חיבוק, הוא היה טופח לי על הגב כאילו כדי להדגיש שזה חיבוק קר בלבד.

אני מיהרתי, בכתיבה ביומן ואפילו חטאתי בהתכתבות איתו, להגדיר את ההתרגשות הזאת התאהבות. מצד שני, זה יכול ליפול גם בקטגוריה הזאת, כשאתה פוגש בדיוק את הבן אדם שחסר לך בחיים, לא משנה אם זה בן זוגך לעתיד או מישהו שיכול להיות חבר ממש טוב. וזה משהו שאפשר לדעת על ההתחלה. זה לאו דווקא משהו שנבנה וצריך לתת לו זמן. מהבחינה הזאת, אני מאוהב בשני עד היום... 

אז אני עדיין מנסה לתהות מה היה כל כך דוחה בי שהוא התנהג ככה, אבל מנחם את עצמי שיכול להיות שחילופי הדברים שלנו היו מעט טיפשיים. ושנינו לא ממש יודעים להתנסח. שנינו מבולבלים, כל אחד בדרכו. בגלל זה אני חושב שיכולנו להיות חברים ממש טובים וזה כואב שהוא כבר לא פה. הוא אפילו טס עוד מעט לחו"ל לתקופה ארוכה ארוכה... אני רוצה לומר שאני אתגעגע אליו נורא אבל מהניסיון שלי איתו, זה רק יעצבן אותו וילחיץ אותו. אני רוצה שברגע הראשון שהוא ירגיש מעט געגוע אליי, שיתקשר ויגיד את זה. זה יגרום לי להרגשה טובה. זה מרגיש נורא להתגעגע לבד... אני כל הזמן אומר לשני שאני מתגעגע אליה, והיא אומרת שהיא אליי, גם בזה אין שום דבר רע...

עכשיו אני מדכא את הדחף להתקשר אליו כל יום... דחף מגוחך ביחס לזה שלא דיברנו בטלפון בצורה רצינית מעולם, אבל הוא פשוט היה כאן אז לא היה צורך. אני רוצה לתת לו את הספייס שלו. אני קצת מפחד שהוא יחשוב שאני כבר לא מעוניין בקשר איתו. זה פשוט שאחרי מה שהוא אמר לי, אני מרגיש ששיחה אחת יותר מדי תרחיק אותו.

עוד מעט כשהוא יהיה בחו"ל יתחיל המבחן האמיתי של הקשר הרעוע שלנו. אני מקווה שהוא מספיק אוהב את הקשר הזה כדי לשמור עליו. אני אעשה מאמצים, אבל זה תלוי גם בו ואפילו בעיקר בו. ואולי, יום אחד, עוד נצליח לחיות שוב ברדיוס נורמלי אחד מהשני, ולהיות חברים טובים שעושים דברים הרבה יותר כיפיים מתרגילים באינפי. ואני מקווה שבינתיים עמית ירגיש יותר טוב. אחרי הכל, הוא בן אדם ממש טוב ונחמד ומגיע לו להרגיש מאושר.

נורא קשה לכבות את הרגש ש הלב כבר פיתח.... אני חושב כל הזמן על מטאפורות מגוחכות כמו: הוא סתם לי חור בלב, ועכשיו כשהוא יצא, הלב מדמם. מה שבטוח - הוא פתח פצע שהיה כבר הרבה שנים סגור - הפצע החברתי. קל מאד לחשוב שהעצב שממלא אותי בזמן האחרון זה רק בגלל עמית - שאני עדיין אוהב אותו ורוצה שיהיה כאן. זה לא רחוק מלהיות נכון, אבל זה זה בעיקר בגלל המקום הריק שהוא השאיר אצלי בלב. לפני כמה חודשים זה לא היה כל כך אכפת לי שהמקום הזה ריק. עכשיו זה די קשה.
אני רוצה חבר'ה... או אדם קרוב שיהיה איתי ונמאס לי להרגיש בודד. אז אני מאזין לשירים עצובים בינתיים, לאט לאט הפסקול יתחלף למשהו מעודד יותר...

לילה טוב!

me somebody to love find

זה נגמר כמו שזה התחיל. ואני שבור... זה לא היה שונה מכל בחור אחר שהכרתי. קשר בלתי אפשרי. אהבה חד צדדית. הוא עוזב את הלימודים, עוזב את העיר, חוזר לחברים שלו. והוא אפילו לא טרח להתקשר להודיע לי מראש. וכששאלתי אותו למה הוא לא חשב להתקשר אליי, הוא אמר, ממש במילים האלה: "להתקשר אליך זה לא הדבר הראשון שעלה לי בראש". איך יוצאים מזה עכשיו? ואיך בפעם הבאה אני אצליח לכשף את האהבה שלי במקום להיות מכושף? אלך למכון בכל יומיים, וארוץ בימים שאני לא במכון. אסיר כל שערה מיותרת שעל גופי ואקנה את הבושם הטוב ביותר.

מעניין אותי אם הוא כל כך נדחה ממני כי הוא חסר ניסיון והרגיש מבוהל או כי הוא בעל נסיון רב והוא נבהל מלהיות עם חסר ניסיון. מעניין אותי אם יש לו מישהו שהוא מאוהב בו? אם הוא בכלל מסוגל להתאהב? ואם כן, מה אני עשיתי לא נכון שהוא לא התאהב בי? שהוא לא רוצה להישאר איתי פה בירושלים?

עכשיו האוניברסיטה היא סוג של שידור חוזר של כיתה י'. אילן/עמית עזב. וזה נראה כי הוא לא מעוניין בקשר מחוץ לאוניברסיטה (שזה כל כך פוגע בי). חבל שאין לי פה איזו שני יפה, זוהרת ומצחיקה כשאני איתה אני שוכח הכל...

בא לי למצוא אהבה חדשה... עכשיו. לא בא לי להתאבל על עמית חודשים וכמו שאני מכיר את עצמי, המצב הזה אפשרי. בא לי להתאהב במישהו אחר. יש לי הרגשה שעכשיו שעמית עזב, אני ההומו היחיד בכל הפקולטה... מי יהיה איתי? יותר חשוב למצוא לי חברת נפש. עמית כמעט היה חבר נפש שלי. עד שהוא פגע בי. יש לו כל כך הרבה חברים. למה לעזאזל האמנתי שהוא יתעניין בי?

אולי עדיף אילו זה לא היה קורה בכלל... הייתי ממשיך לחיות את חיי המשמימים. כשהלב קפוא, המוח מתפקד היטב... ושק הדמעות יבש. אני לא זוכר תקופה שבה בכיתי כל כך הרבה.

המשפחה שלי רואה אותי עצוב, ואני מספר להם שזה בגלל הלימודים הקשים. שאין לי שום עניין במתמטיקה הקשה הזו, המרצים גרועים והתרגילים שוברים אותי. האבסורד הוא שההורים של עמית כעסו עליו נורא שהוא עזב את הלימודים, אבל אימא שלי – היא באה אליי הבוקר ואמרה לי: אנחנו נקבל אותך כמו שאתה, עם תואר או בלי תואר. אל תדאג. אל תרגיש לחוץ. אל תתייאש!

זה רק חיזק לי את ההרגשה שאין שום דבר רע עם ההורים שלי מלבד הסביבה הפרמטיבית שבה הם גדלו. להפך, הם מלאים בטוב לב שופע. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר שאני עומד לאכזב אותם...

נראה מה יקרה בעתיד... זה היה פרק מעניין קצרצר בחיי. אולי יהיו עוד משברים ואני אכתוב עוד. אבל אני מעריך שעומדת להיות עוד הפוגה. ככה זה כשאתה ביישן.

ומה אם הוא לא אוהב?

אז אני מאוהב. וכמו כל דבר אצלי אני מרגיש את זה בכל מקום בגוף. צמרמורת נעימה בכל פעם שאני רואה אותו, עצב ממלא בכל פעם שאנו נפרדים לשלום. קנאה עזה לכל מי שיכול לאיים על הקשר שלנו. חרדת נטישה והרבה הרבה בכי.

מה מעוות פה? שהוא לא יודע על זה.... אולי הוא מרגיש. כשאני מוכן לעלות איתו על האוטובוס למרות שהקו הזה מאריך לי את הדרך בשעה, כשאני מבריז משיעורים רק כדי לשבת לידו עוד כמה שעות ביום, שבאופן פתטי אני מציע לו בכל יום לצאת איתי למסעדה או לסרט, או לבשל ביחד ארוחת ערב, ובאופן קבוע הוא מסרב.

מה קורה במצב בו אתה מאוהב במישהו שהוא כנראה לא מאוהב בך. האם זה אפשרי לגרום למישהו להתאהב או שזה משהו שפשוט צריך לקרות? ועכשיו שהקשר כאילו הולך ומתחזק, האם כדאי לי לצאת מזה לפני שאני נכנס לעוד מערכת יחסים עקרה? איך אוכל להיות החבר הטוב שלו בזמן שאני נמשך אליו ורוצה לישון איתו באותה מיטה? איך אוכל לקבל את היום שבו הוא יתאהב במישהו אחר?

אם ארחיק אותו מהחיים שלי, אחזור לחיי השגרתיים והמשמימים. לא וצה להתעורר מהחלום הזה. למרות שרוב הזמן זה סיוט.

אז לספר לו? לחתוך? לחכות? אולי אפסיק להיות כ"כ מעוניין בו? אין לי מושג, אז אני מחכה....

אז ככה זה מרגיש כשאוהבים?

בכיתי עכשיו מתחת לשמיכה. מכירים את זה שאתם בוכים ולא רוצים שאף אחד ישמע והבכי הופך למן ציוץ מאופק. דווקא בבכי כזה הפנים מתנפחות ומפיקות כמות מרשימה של דמעות. שאף אחד לא ישמע אותי ויבין שמשהו לא בסדר. בזמן האחרון אני בוכה הרבה. בעיקר כשאני נוהג. יש בזה משהו מאד משחרר ואחרי כל כך הרבה שנים של איפוק אני זקוק לשחרורים האלה.

כבר שנים שלא עידכנתי את היומן. זה לא שלא קרו דברים. השתחררתי, הייתי בחו"ל כמה פעמים, מצאתי עבודה טובה, היו לי מספר אירועי "כמעט" שאחד מהם אפילו היה עם בחורה. אבל רק כמעט... ובכל זאת, אני עדיין בבית. עם אותם הורים, אותם אחים וכמעט אותן בעיות.

מה שהציף בי רגשות חדשים בזמן האחרון הוא כניסתי לאוניברסיטה. קראתי את הפוסטים הישנים שלי והצחיק אותי לראות כמה קיטרתי על בית הספר ועל הלימודים ועל המורים. בכל אופן, זאת לא אותה התרגשות, לא בדיוק. בתקופת בית הספר היה לי ברור שאני רוצה להכנס לתחום המחשבים, אח"כ הצבא עורר בי סלידה מכל דבר טכני, יצאתי מספר פעמים למחנות הקיץ בארה"ב והתחילו לעלות בי ספקות לגבי עתידי במחשבים. פתאום רציתי חינוך. פתאום רציתי לעבוד עם ילדים. אבל אז איכשהו מצאתי עבודה מעניינת ומספקת בירושלים, ושם הידע שלי במחשבים הפך אותי לסופר סטאר, ושוב גיליתי את האהבה למקצוע הזה. אז כן, בסופו של עניין פסקתי שאלמד מדעי המחשב.

הלימודים החלו באוקטובר והיה לי קשה מאד (אבל כאמור, הפסקתי להתרגש מלימודים קשים). אך מה שהפך את הלימודים האלה לתפנית בחיי הוא בחור צעיר וחמוד שהכרתי. ישבתי לי בספריה וחרשתי ופתאום שמעתי בחור שטון דיבורו עורר בי משהו - מאז ומתמיד ה"גיי-רדאר" שלי היה מקולקל, אבל קולו וצורת התהגותו של הבחור בהחלט החשידו. מיד הפנתי את ראשי וגיליתי בחור יפה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, אני נמצא בסביבה שבה אני לא מרגיש לבד. וככה, "איכשהו" התיישבתי לידו באחד התרגולים ואפשר לומר שהקליק היה כמעט מידי. מצאתי לעצמי חבר חדש. נקרא לו עמית.

בשנים האחרונות ירושלים הפכה אותי לבודד מתמיד. שני עזבה לת"א כבר בתקופת הצבא שלה, וככל שעובר הזמן היא ממעטת לחזור לכאן. הקשר שלנו מתנהל דרך הטלפון ברובו... לצערי ולצערה.
החברים הטובים באמת שהכרתי אחרי הצבא, גרים בחיפה ובמרכז וכמעט שלא יוצא לי להתראות איתם. אפשר לומר שהפכתי לסוג של זאב ערבות. חי לבד את חיי. עובד במקום עבודה של מבוגרים. והאמת, ברוב הזמן העדפתי להיות לבד מאשר להתקשר לחברים שכן נמצאים בירושלים.

ההתלהבות שלי מעמית רק הלכה והתגברה ככל שהכרתי אותו יותר. יש לו מן דיבור חמוד כזה. רציתי מיד לגלות את עצמי האמיתי אבל פחדתי שאני שוב טועה והבחור אוהב בנות. חיכיתי שאכיר אותו יותר טוב. התחלנו לשבת תמיד אחד ליד השני בהרצאות ובשיעורים. פתאום השיעורים הפכו להרבה יותר מעניינים ומצחיקים איתו. פתאום נהיה לי הרבה יותר כיף להגיע לאוניברסיטה.

יום אחד יצאתי לאכול איתו במרכז העיר, סתם יציאה שכזו. והצבעתי על דגל הגאווה שתלוי לו שם ליד ביטוח לאומי. אמרתי לו שאין לי מושג למה זה תלוי שם בפינה אבל לפעמים כשאני מגיע לכאן בלילות, אני מנסה לעבור ליד הדגל סתם כדי להרגיש יותר טוב. זה היה צעד גדול מבחינתי, לחשוף את עצמי ולשמחתי הרבה, הוא די התלהב מזה. הוא שמח לשמוע שיש מועדון ירושלמי עם ערב מיוחד בשבוע (הגאעוואלד). הוא ממש התרגש מזה.

מאז היציאה הראשונה אני מדבר איתו בפתיחות. ברור לי שכששאר הסטודנטים שמכירים את עמית, רואים את הקשר החזק שנוצר בינינו, הם כבר יודעים עליי. ואתם יודעים מה? זה כבר לא איכפת לי. וזאת התפנית הגדולה באמת, כבר לא איכפת לי מה יחשבו האחרים. אני אמנם לא מדבר עם אחרים על זה בפתיחות ולא יוצא בהצהרות אבל אני חי את חיי באוניברסיטה מבלי להרגיש בושה מסוימת (ולמה שארגיש בושה בכל מקרה...). ופתאום אני רואה שזה לא כזה נורא. פתאום הרבה יותר קל לי להתחבר לאנשים אחרים , כי ברור לי שהם מכירים אותי כמו שאני ועדיין אין להם רתיעה ממני. כשאתה בארון זה הרבה יותר מורכב להיקשר לאנשים חדשים שלא מכירים אותך באמת.

אפילו יצאנו באמת לגאעוואלד הזה. היה די נחמד בסך הכל. האם זה אומר שתם עידן חיפוש הזהות שלי. אני לא כל כך בטוח, אבל זה בהחלט צעד משמעותי. להיחשף לאנשים אחרים שלאו דווקא במעגל הכי אינטימי שלי, לצאת למועדון, להרגיש אחרת, זה עושה לי די טוב.

ההתרגשות שלי מעמית הולכת ומתעצמת. אני לא יודע מאיזו סיבה. הוא מאד מצחיק, הוא יפהיפה, כיף לי להיות איתו והוא כמוני. בצורה ילדותית לחלוטין, התקשרתי לשני שלי, לחברה טובה אחרת מחיפה ולבת דודתי (שאגב, לפני מספר חודשים גיליתי שהיא מתעניינת בבנות) וסיפרתי להם על המציאה שלי באוניברסיטה.

הבעיה היא שאני מרגיש שאני נסחף לתוך אהבה מוגזמת לעמית. בזמן קצר הוא הצליח להפוך לדבר המרכזי שאני חושב עליו. התנהגות נחמדה שלו גורמת לי להיות מאושר וכל התנהגות קרה מצידו גורמת לי לדיכאון קשה. קשה לי להסביר את זה. לפני כמה זמן שני שאלה אותי (בטלפון, כמובן) אם טוב לי איתו. עניתי מיד שכן. ואחר כמה שניות אמרתי "וגם לפעמים רע".
אף פעם לא הרגשתי ככה, אף פעם לא באמת היה איכפת לי אם מישהו מחבק אותי כשהוא נפרד ממני לשלום ובדיחות ציניות היו לגיטימיות בעיניי. אבל עם עמית אני כאילו תמיד מצפה לחיבוק שלא מגיע, או למגע מסוים. כשאני איתו יש בי מן כאב פנימי כזה, דחף לחבק אותו. פתאום אני מסתכל במראה הרבה יותר, הרבה יותר מנסה להיות מודע לאיך אני נראה. התחלתי לאכול בריא, חזרתי לעשות ספורט ולשמור על המשקל. יכול להיות שהתאהבתי? אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתאהב. כשהייתי בבית ספר התאהבתי באילן (שאלוהים יודע איפה הוא היום), כשהייתי בחו"ל התאהבתי באמריקאי חמוד שגילה לי את עולם העישון הנפלא (עולם שנשאר בחו"ל, לעת עתה). אבל כולם היו סטרייטים... ופה עומד מולי בחור יפה ואולי מה שאני מרגיש זה המתח הזה שנבנה בד"כ בין גבר ואישה. והפעם מתח הרבה יותר מודע. אז ככה זה מרגיש?

לצערי הרב, נראה שמבחינתו הקשר הזה הוא לא יותר מחברות טובה. ככל שאני מראה לו שאני יותר אוהב אותו כך הוא מחזיר לי ציניות מוזרה, ואח"כ הוא יכול להוסיף משהו מקסים כמו: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי באוניברסיטה". בעצם אני לא ממש יודע ולא ממש מצליח לקרוא אותו... זה אף פעם לא קרה לי. דווקא הפנטזיה הגדולה ביותר שלי עליו היא בכלל לא מינית. אני חולם על להתחבק איתו ולהתכרבל איתו מתחת לשמיכה בלילות החורף הקרים של ירושלים ולצפות ביחד בסרט טוב. אולי זה אפשרי גם מבלי שנהיה חברים חברים. עולם הפנטזיה שלי שוב מתעורר. אני לא רוצה להיות פתטי ולפעמים אני מרגיש שאני ממש כזה.

בכל מקרה, הכיוון הוא להתקרב אליו ולהכיר אותו כמה שיותר. אם לא תצא מזה אהבה, אז אולי קשר טוב. אין לי מספיק ניסיון כדי להבחין מתי שווה לי להמשיך לנסות ומתי שווה לי לוותר ואיך בכלל לוותר. רק שלא אגיע למצב שבו אני אהיה תלוי בו והוא לא יהיה תלוי בי, כי זה סיפור חיי.

ובמקביל, בחיי האחרים עם המשפחה, עברתי עכשיו עוד ארוחה גדולה. הפעם, העקיצה התקופתית של אימא שלי תפסה אותי לא מוכן. בד"כ אני מצליח לחמוק מזה בבדיחה או להעביר נושא אבל הפעם התפרצתי. היא בונה לעצמה עולם של שקרים בראש, ממציאה כל מיני תירוצים ואמתלות שווא למדוע אני כמו שאני היום. מה שהכי מפריעה זה שהיא משתפת את כל המשפחה והחברים בתירוצים האלו, ואלו מאמינים שהיא באמת ניתחה אותי ואת אישיותי. בעוד שהיא יודעת את האמת כבר כמעט 8 שנים אך מדחיקה אותה. אז הפעם באמת התרגזתי וצעקתי עליה שהיא טובה מאד בלספר חצאי סיפורים ואם היא תחשוב טוב טוב, היא תבין שהיא טועה. אני סיימתי עם להרגיש כישלון בבית שלי. אבל אז היא התחילה להתייפח בשקט. פיניתי את הכלים למדיח במהירות ונכנסתי לחדר, שם בכיתי מתחת לשמיכה, בשקט. אסור שהם ידעו שקורה איתי משהו.