מטריד, אני?

כבר כמה ימים שאני מסתובב עם הרגשה של בחילה. אני מנצל כל דקה פנויה כדי לפרוץ בבכי שקט. אילת. היה מדהים, האמת, והסתיים בצורה כל כך נוראית.

כל כך שמחתי לפגוש את עמית, ואת חברתו הטובה. היה כל כך כיף. ואיכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו כפרטנר. הוא עדיין היה נראה לי ההומו הכי טוב בכל העיר. אבל במקום להימשך אליו, שמחתי שהוא החבר הטוב שלי, ואני יכול להיות איתו בלי כל הסיבוכים שיש בזוגיות.

כל התקופה האחרונה, שהשלמתי עם עצמי שאני לעתים מדמיין דברים, שהתחלתי להיות יותר מודע למה קורה סביבי עשתה לי די טוב. השארתי את האשליות ללילות, לחלומות, וביום הייתי די מציאותי.

עמית קיבל את פניי בחיבוק חם ואוהב, שקצת הפתיע אותי למען האמת, כי זכרתי את החיבוק "טפיחה על השכם" שהוא נתן לי כשעזב. הוא היה מקסים, הוא וענת חברתו הטובה. הוא אפילו שתה והשתחרר קצת. במסיבה הראשונה היה פשוט נהדר. רקדנו שלושתנו, וכשהתעייפנו יצאנו לשבת בספות שבחוץ. ואז שוב רקדנו. והפאות הקדושות שרו את "זאת המסיבה", ואני ועמית כל כך אוהבים את השיר... היה לילה מדהים.

באותו לילה חלמתי שמישהו מחבק אותי. זה כבר לא היה עמית. זה היה מישהו אחר, בלי פנים.

ביום למחרת הלכנו לים. ויתרנו על המצעד.בפעם הראשונה מזה חמש שנים חשפתי את החלק העליון של הגוף. התביישתי בגוף שלי כל כך לפני שעשיתי דיאטה שפשוט נמנעתי מלצאת לים ולבריכה. עמית היה חמוד והציע לי לשכב לידו על בד מגניב שקנה בהודו. שכבנו זה לצד זה, השמש צלתה אותנו, ניכנסו קצת לים, שטפנו את עצמנו, ושוב שכבנו. היה כיף...

באותו הערב נפגשתי עם חברה טובה שלי שלמדה איתי בסמסטר א' ועזבה חזרה לאילת. סיפרתי לה על עצמי, והיא נשמעה די מופתעת אבל אמרה דברים חמודים כמו: "גם אם לא הייתי בסדר עם זה, אני מכירה אותך ויודעת מי אתה ואני אוהבת אותך כמו שאתה...". זה כל כך הלחיץ אותי לספר לה כשהיא הייתה פה בירושלים, והתגובה שלה הכניסה אותה למצב רוח כל כך טוב.

חזרתי אחרי הפגישה איתה למלון. עמית היה שם עם שני חברים שלו וענת. הם שתו ועישנו. הצטרפתי. החברים של עמית ירדו עליו קצת, על איך שהוא מתלבש. ראיתי שעמית מתבאס מזה. אני לא יודע למה זה היה כל כך איכפת לי. יכול להיות שזה בגלל שדיברנו על איך שהחבר הזה שלו מגעיל אליו בזמן האחרון. דיברנו על זה ממש כמה ימים לפני אילת, ופתאום ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי.

חיכיתי לרגע הראשון שאהיה עם עמית לבד ולחשתי לו באוזן: "אל תשים לב אליהם, אתה חמוד-על!", וחיבקתי אותו. הייתי די שיכור ומסובב. אני לא יודע למה, במסיבה עצמה, עמית נראה לי מבואס יותר מבד"כ. השתלתי להיות לידו, ולא לעזוב אותו, שלא יכנס לדיכאון. רקדתי והתפרעתי קצת עם בחור אחר וחזרתי לעמית. הלכתי עם עמית לשירותים כשאני אוחז בכתפיים שלו. סתם כי הייתה מוסיקה ונורא רציתי לרקוד. כשחזרנו לחברים עמית פתאום התיישב על המדרגות והרכין את הראש ולא דיבר. לא כל כך ידעתי מה קרה אבל רציתי שירגיש יותר טוב. ישבתי לידו וליטפתי לו את הגב, ופתאום הוא קם ונעלם.

אני הבנתי שהוא חוזר למלון. ולא רציתי שהוא יהיה לבד במצב המבואס הזה וקיוויתי שהוא ידבר איתי ונעשה שיחת נפש כמו שהיינו עושים בטלפון בזמן האחרון. אז לקחתי מונית למלון, והוא לא היה שם. חיכיתי לו שעה עד שחזר. התסבר שהוא חזר ברגל כי הוא היה נסער. רק אז פתאום ראיתי את המבט שלו בעיניים. פתאום הבנתי שהוא פגוע ממני בגלל משהו. הוא לא רצה לדבר איתי. ענה לי תשובות קצרות והתחמק מלהיות איתי לבד. הכל היה כל כך הזוי.

שאלתי אותו: "עמיתי, אתה כועס עליי?" והוא ענה: "קצת..." ולא הסכים לדבר על זה. הלכנו לישון. אני לא הבנתי מה כבר עשיתי. פחדתי שכבר אמרתי משהו לא נכון לחבר של עמית או שהתחלתי עם מישהו שעמית רצה להתחיל איתו. "קצת"... זה לא הרבה. זה בטח לא אני שהרסתי לו את הערב. חשבתי לעצמי.

בבוקר למחרת נכנסתי לאמבטיה, ובמקרה הצלחתי לשמוע את עמית מתלחשש עם ענת ומספר לה שנגעתי בו כל המסיבה ושהוא חזר למלון ובכה כל הדרך. התחלתי לשחזר לעצמי בראש את כל הארועים של אתמול בלילה. באמת נגעתי בו קצת יותר מבד"כ, אבל זה היה כי ניסיתי לעודד אותו. לא הבנתי שאני זה שמבאס אותו עם כל נגיעה שלי.

עמית וענת התנהגו ביום האחרון בצורה מוזרה ואצילית. הם לא כעסו עליי או השפילו אותי. הם פשוט הפסיקו להזמין אותי להצטרף אליהם, והרגשתי כאילו בכל פעם שאני בא להיות איתם, אני נדחף. עמית היה הכי מוזר ביום האחרון. בשלב מסוים נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. מה כבר עשיתי ולמה הוא לא מדבר איתי. 

כשחזרתי הביתה שלחתי לעמית הודעה, ביקשתי להבין מה קרה. עמית התעלם. שלחתי עוד הודעה, מתחננת, שיספר לי מה קרה ויתמודד איתי רגע. ואז הוא כתב לי משהו נורא. הוא כתב שאני לא שחררתי ממנו. הוא כתב: "זה ברור לך שאני לא רוצה, אז למה בכוח?". והדבר הכי גרוע שהוא כתב: "זה גבל בהטרדה מינית, וכשזה מגיע ממך זה עוד יותר פוגע".

אני בשוק, כבר כמה ימים שאני בהלם מוחלט. איך זה קרה לעזאזל?! איך כל הערב הזה שחשבתי שאני מתנהג בצורה הכי חברית ודואגת, הפך לערב שבו אני מטריד אותו מינית. איך לכל הרוחות הוא מעלה בדעתו שאני אעשה דבר כזה.

התחלתי לחשוב על המגעיל הזה שנגע בי מחוץ לגוועלד. האם אני גרמתי לעמית להרגיש באותה צורה. איך שלא שיחזרתי את זה, לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא לו. הרי המגעיל הזה ממש נגע בי בכל הגוף וניסה לדחוף ידיים מתחת לחולצה. איך אפשר להשוות את זה?? ולמה לו לחשוב עליי דברים כאלה? למה לו לחשוב שאני מטריד או בכלל מנסה. חשבתי שסגרנו את הסיפור בינינו לפני חודשים.

אז עכשיו אני בהלם קצת. כי הצלחתי ממש לאהוב אותו באילת, ובלי כל החרא שיש בזוגיות, פשוט לאהוב את מי שהוא. אז אני רוצה שהוא יבין אותי ויסלח לי שהרסתי לו את המסיבה ואת כל סוף השבוע (כמו שעשיתי לדבריו). מצד שני – אני כועס... זה כנראה היה בראש שלו איפשהו, שאני עדיין לא התגברתי עליו, והוא כנראה ממש פחד שאני אנסה להתחיל איתו. אז למה לו להזמין אותו לאילת מלכתחילה?? מה הוא רוצה לעזאזל? שאני אגע בו עם מקל. שאני אראה שהוא מבואס ופשוט אסתכל לכיוון האחר. אני לא בן אדם כזה! ולא מגיע לו חברים כמוני. כנראה שאיתו זה תמיד מסובך, לא משנה אם אתה אהוב או סתם חבר, ולא משנה מה קורה ביניכם, אתה איכשהו נפגע, כי הוא אולי ניזון מהדרמות האלה.

קניתי לו כבר מתנת יום הולדת. אני אשלח לו בדואר בצרוף מכתב פרידה מאוכזב. אני צריך לחשוב מה לרשום שם.

נמאס לי, ואני שונא אותו ממש שהוא גורם לי להרגיש כמו מטריד, אבל עדיין אוהב אותו... למה אני לא מצליח להפסיק לאהוב?? אם הוא רק היה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולהתעלם ממני אולי הייתי סולח לו. אבל הוא מתעלם ממני כאילו אני לא חשוב לו בכלל, כאילו נגעתי בו באמת בכוונה רעה וזדונית, כאילו שההתעלמות שלו תגרום לי להבין משהו. זו כזו התנהגות שטותית. הוא מפסיד פה חבר שבחיים לא היה לו ולא יהיה לו, שמקבל אותו כמו שהוא, עם כל השטיקים, ואוהב אותו ומוכן לדבר איתו שעות בטלפון גם כשהוא עייף ויש לו מבחן יום למחרת. הוא מפסיד פה אותי, ולא נראה כאילו איכפת לו.

זה גם גורם לי לכזה חוסר ביטחון בהתנהלות שלי. אולי אני לא ממש יודע איך מתנהגים עם אנשים... מה זה חיבוק של עידוד וחיבוק של מיזמוז. אולי זו בכל זאת אשמתי?

עולמו של אינטרוורט

קצת לפני הצבא יצא לי ללכת למעט פגישות עם פסיכולוג נחמד בשם אריק. המטרה הייתה בעיקר שהוא יאבחן את חוסר היכולת שלי להשתלב בתפקיד קרבי, אבל הפגישות איתו היו כל כך טובות שהמשכתי ללכת גם אחרי שהיה בידי מכתב האבחון.

באיזשהו שלב אריק זרק לאוויר הגדרה למצב שלי – "אתה אינטרוורט. אתה תמיד תהיה חייב לדבר עם מישהו כי אתה לא יציב". אני זוכר עד היום שהכי היה איכפת לי מהחלק השני של המשפט. שאריק איבחן את זה שאני לא מסוגל לנתח מצבים לבד ואני זקוק לעזרה, ולא רק זה אלא הוא חושב שזה יהיה ככה כל החיים שלי. לא ממש התייחסתי לחלק הראשון.

כל אירועי השנה האחרונה גרמו לי לחשוב קצת על האבחנה של אריק. חקרתי קצת על האבחנה שלו. אינטרוורט הוא אדם שעסוק כל הזמן בעולם הפנימי שלו, חוקר תחושות ומחשבות. לרוב – אינטרוורטים מתרחקים מאינראקציות חברתיות כי זה גוזל להם אנרגיה, וזה נכון גם אם יש להם כישורים חברתיים טובים.

פתאום נפל לי האסימון – זה בדיוק אני. בונה לעצמי עולמות פנימיים עשירים, גם אם הם לא הגיוניים בעליל. זה כמו שבחטיבה בניתי לעצמי בראש סיפור אהבה עם החבר הכי טוב שלי ולא אמרתי לו מילה על זה. סיפור אהבה בדמיון. כשהלכנו זה לצד זה, בדמיון שלי החזקנו ידיים. וכשהייתה לו חברה, בדמיון שלי נפגעתי שהוא בוגד בי. וכשחקרנו את עולם הפורנו באינטרנט, בדמיון שלי הוא בכלל התעניין בי.

והנה 8 שנים אח"כ אני אותו אינטרוורט. פגשתי בחור מקסים – עמית, שגם לו לא חסרות בעיות אבל לכאורה שנינו יכולים להיות חברים כל כך טובים, ואני התחלתי עם הדמיונות שלי. פתאום לכל דבר יש משמעות גלויה ומשמעות סמויה. אם הוא יצר איתי קשר בפייסבוק, אם החברה הכי טובה שלו הגיעה לעיר והוא ממש רוצה שהיא תפגוש אותי, אם הוא בהה בי בעיניו הירוקות וחייך ואם הוא התחנן שאבוא לשבת לידו בשיעור כדי שלא יהיה לבד. הדמיון המשוגע שלי יצר עוד אהבה מעוותת וההבדל בין הפעם הזו לפעם ההיא הוא שעכשיו הדמיון שלט בי ביד רמה. נתתי לדברים לצאת החוצה. הרשיתי לעצמי לגעת לו ביד, להראות לו מה אני מרגיש. וכמובן שנפגעתי – וכמובן שהוא בכלל לא הבין מה נסגר.

והוא עזב. והדמיון שלי פיתח עצב ואבל על מערכת יחסים כאילו היינו חברים צמודים כבר לפחות שנה וחצי. ובכיתי, כמעט כל יום, ושמעתי שירים עצובים. ולא רציתי להתקרב לאף אחד באוניברסיטה. כי ככה בדמיון שלי מתאבלים על אהבה נכזבת.

לקח לי זמן להבין את גודל הפער בין התחושות שלי לגבי הקשר לבין התחושות שלו. הוא עד היום לא יודע עד כמה הוא כביכול פגע בי, כי הוא בכלל לא מבין איך הוא נתפש בעיניי. הבנתי את זה כשפעם אחת, אחרי שהוא עזב והייתה מן תקופה צוננת בינינו, התחלנו לדבר הרבה. ובאחת השיחות אמרתי לו שאני מפחד שאני אפגע שוב, שאני שוב אקשר אליו. והוא התעצבן ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר... מבחינתו הוא עזב את ירושלים. הקשר איתי לא היה יותר מעוד קשר עם אדם והוא לא הרגיש בכלל שזה שבר אותי.
אני כבר לא כועס על עמית. אני אפילו קצת כועס על עצמי שכעסתי. עמית הוא עמית ואני אוהב אותו כמו שהוא. אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. להפך, הייתי שמח להיות קרוב יותר אליו.

---------------

קרו לי כל מיני דברים מבלבלים בתקופה האחרונה. שמתי לי למטרה להיראות יותר טוב ואטרקטיבי. עשיתי דיאטה וכושר וירדתי כמה מידות במכנסיים. קניתי בגדים חדשים ועברתי לתספורת קצת פחות ילדותית. גם זה הגיע מהדמיון המשוגע שלי. כן, אתה תהיה סופר סטאר,ואז תלך למועדונים ופתאום יתייחסו אליך. כשהגעתי למטרה התלוננתי שאף אחד לא יכול להנות מהגוף החדש שלי. כאילו שאני רוצה שמישהו יהנה מזה.

ביום העצמאות יצאתי לגוועלד לבדי, בלי עמית ובלי בת דודה שלי ובלי אף אחד. לבד. לבשתי חולצה יפה ובושם טוב ולקחתי מונית. ההופעה התעכבה מאד והיה די משעמם בפנים אז יצאתי החוצה. ופתאום המטרה שלי התממשה במלואה – פתאום שמו לב אליי ורצו להכיר אותי. הגיעו כמה בחורים, לחצו לי את היד. לחיצת יד לא תמימה שמשולבת עם ליטוף מוזר. אחד הבחורים שאל אותי אם בא לי לדבר. כן, אמרתי בלי לחשוב והלכתי אחריו. הוא התחיל לגעת ולשאול שאלות כאילו אני מתכוון ללכת איתו למיטה באותו רגע. הייתי מובך מאד. לא רציתי ללכת איתו לשום מקום, ורציתי שהוא יוריד את הידיים ממני. במקום זה – נתתי לו את המספר שלי – ואח"כ שמרתי את המספר שלו כ-"אוהד לא לענות".

כשעמדתי לעזוב, הגיע בחור אחר, נחמד יותר, והציע לחלוק איתי את המונית הבייתה. הסכמתי, בתמימות. והתחלנו לצעוד לעבר מקום נוח שאפשר לתפוס בו מונית. מהר מאד בדרך התברר לי שהבחור לא סתם רצה לנסוע איתי במונית, וגם הידיים שלו היו עליי. אמנם לא בגסות כמו הבחור הראשון. אבל גם אז רציתי שהוא יפסיק ולא אמרתי כלום. המשכתי לדבר איתו, כאילו הוא לא מעסה לי את הגב ונוגע לי ברגליים. גם הוא קיבל את המספר שלי וממש ביקש שנפגש שוב.

אז זהו – שאני לא אתקשר. אני כנראה לא מוכן לעולם עדיין. אם בכלל. היחיד שאיכשהו ראיתי שיכול להתפתח בינינו משהו היה עמית. קצת קשה לי באינטראקציה כזאת ישירה עם אנשים. במגע מיידי... הרגשתי רע מאד כשחזרתי הביתה באותו הלילה. הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות שוב. אם אני לא מעוניין – אני פשוט אגיד את זה, ולא כולם יקבלו את הטלפון שלי. אני גם לא רוצה להשלות אף אחד.

עמית ביקש ממני שאצטרף אליו לסופ"ש באילת . סוף שבוע גאווה. אני הסכמתי, מבלי ששמתי לב למבחן גדול שיש לי באותו יום חמישי בערב. אבל אני אגיע לשם. כי בא לי לראות אותו כבר. ובא לי להנות קצת – ואיתו זה תמיד חיובי. הדמיון המשוגע כבר מנסה ליטוע בי את התחושה שאולי עמית התחרט והוא רוצה להיות איתי שוב. אבל עכשיו אני כבר מודע יותר ומדחיק את המחשבות האלה. טוב לי עם עמית כחבר טוב בלבד. אני מוכן להסתפק בזה. ואני בינתיים אקח אותו לאט את הזמן... העולם עוד יחכה בחוץ, אני מקווה.