קצת לפני הצבא יצא לי ללכת למעט פגישות עם פסיכולוג נחמד בשם אריק. המטרה הייתה בעיקר שהוא יאבחן את חוסר היכולת שלי להשתלב בתפקיד קרבי, אבל הפגישות איתו היו כל כך טובות שהמשכתי ללכת גם אחרי שהיה בידי מכתב האבחון.
באיזשהו שלב אריק זרק לאוויר הגדרה למצב שלי – "אתה אינטרוורט. אתה תמיד תהיה חייב לדבר עם מישהו כי אתה לא יציב". אני זוכר עד היום שהכי היה איכפת לי מהחלק השני של המשפט. שאריק איבחן את זה שאני לא מסוגל לנתח מצבים לבד ואני זקוק לעזרה, ולא רק זה אלא הוא חושב שזה יהיה ככה כל החיים שלי. לא ממש התייחסתי לחלק הראשון.
כל אירועי השנה האחרונה גרמו לי לחשוב קצת על האבחנה של אריק. חקרתי קצת על האבחנה שלו. אינטרוורט הוא אדם שעסוק כל הזמן בעולם הפנימי שלו, חוקר תחושות ומחשבות. לרוב – אינטרוורטים מתרחקים מאינראקציות חברתיות כי זה גוזל להם אנרגיה, וזה נכון גם אם יש להם כישורים חברתיים טובים.
פתאום נפל לי האסימון – זה בדיוק אני. בונה לעצמי עולמות פנימיים עשירים, גם אם הם לא הגיוניים בעליל. זה כמו שבחטיבה בניתי לעצמי בראש סיפור אהבה עם החבר הכי טוב שלי ולא אמרתי לו מילה על זה. סיפור אהבה בדמיון. כשהלכנו זה לצד זה, בדמיון שלי החזקנו ידיים. וכשהייתה לו חברה, בדמיון שלי נפגעתי שהוא בוגד בי. וכשחקרנו את עולם הפורנו באינטרנט, בדמיון שלי הוא בכלל התעניין בי.
והנה 8 שנים אח"כ אני אותו אינטרוורט. פגשתי בחור מקסים – עמית, שגם לו לא חסרות בעיות אבל לכאורה שנינו יכולים להיות חברים כל כך טובים, ואני התחלתי עם הדמיונות שלי. פתאום לכל דבר יש משמעות גלויה ומשמעות סמויה. אם הוא יצר איתי קשר בפייסבוק, אם החברה הכי טובה שלו הגיעה לעיר והוא ממש רוצה שהיא תפגוש אותי, אם הוא בהה בי בעיניו הירוקות וחייך ואם הוא התחנן שאבוא לשבת לידו בשיעור כדי שלא יהיה לבד. הדמיון המשוגע שלי יצר עוד אהבה מעוותת וההבדל בין הפעם הזו לפעם ההיא הוא שעכשיו הדמיון שלט בי ביד רמה. נתתי לדברים לצאת החוצה. הרשיתי לעצמי לגעת לו ביד, להראות לו מה אני מרגיש. וכמובן שנפגעתי – וכמובן שהוא בכלל לא הבין מה נסגר.
והוא עזב. והדמיון שלי פיתח עצב ואבל על מערכת יחסים כאילו היינו חברים צמודים כבר לפחות שנה וחצי. ובכיתי, כמעט כל יום, ושמעתי שירים עצובים. ולא רציתי להתקרב לאף אחד באוניברסיטה. כי ככה בדמיון שלי מתאבלים על אהבה נכזבת.
לקח לי זמן להבין את גודל הפער בין התחושות שלי לגבי הקשר לבין התחושות שלו. הוא עד היום לא יודע עד כמה הוא כביכול פגע בי, כי הוא בכלל לא מבין איך הוא נתפש בעיניי. הבנתי את זה כשפעם אחת, אחרי שהוא עזב והייתה מן תקופה צוננת בינינו, התחלנו לדבר הרבה. ובאחת השיחות אמרתי לו שאני מפחד שאני אפגע שוב, שאני שוב אקשר אליו. והוא התעצבן ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר... מבחינתו הוא עזב את ירושלים. הקשר איתי לא היה יותר מעוד קשר עם אדם והוא לא הרגיש בכלל שזה שבר אותי.
אני כבר לא כועס על עמית. אני אפילו קצת כועס על עצמי שכעסתי. עמית הוא עמית ואני אוהב אותו כמו שהוא. אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. להפך, הייתי שמח להיות קרוב יותר אליו.
---------------
קרו לי כל מיני דברים מבלבלים בתקופה האחרונה. שמתי לי למטרה להיראות יותר טוב ואטרקטיבי. עשיתי דיאטה וכושר וירדתי כמה מידות במכנסיים. קניתי בגדים חדשים ועברתי לתספורת קצת פחות ילדותית. גם זה הגיע מהדמיון המשוגע שלי. כן, אתה תהיה סופר סטאר,ואז תלך למועדונים ופתאום יתייחסו אליך. כשהגעתי למטרה התלוננתי שאף אחד לא יכול להנות מהגוף החדש שלי. כאילו שאני רוצה שמישהו יהנה מזה.
ביום העצמאות יצאתי לגוועלד לבדי, בלי עמית ובלי בת דודה שלי ובלי אף אחד. לבד. לבשתי חולצה יפה ובושם טוב ולקחתי מונית. ההופעה התעכבה מאד והיה די משעמם בפנים אז יצאתי החוצה. ופתאום המטרה שלי התממשה במלואה – פתאום שמו לב אליי ורצו להכיר אותי. הגיעו כמה בחורים, לחצו לי את היד. לחיצת יד לא תמימה שמשולבת עם ליטוף מוזר. אחד הבחורים שאל אותי אם בא לי לדבר. כן, אמרתי בלי לחשוב והלכתי אחריו. הוא התחיל לגעת ולשאול שאלות כאילו אני מתכוון ללכת איתו למיטה באותו רגע. הייתי מובך מאד. לא רציתי ללכת איתו לשום מקום, ורציתי שהוא יוריד את הידיים ממני. במקום זה – נתתי לו את המספר שלי – ואח"כ שמרתי את המספר שלו כ-"אוהד לא לענות".
כשעמדתי לעזוב, הגיע בחור אחר, נחמד יותר, והציע לחלוק איתי את המונית הבייתה. הסכמתי, בתמימות. והתחלנו לצעוד לעבר מקום נוח שאפשר לתפוס בו מונית. מהר מאד בדרך התברר לי שהבחור לא סתם רצה לנסוע איתי במונית, וגם הידיים שלו היו עליי. אמנם לא בגסות כמו הבחור הראשון. אבל גם אז רציתי שהוא יפסיק ולא אמרתי כלום. המשכתי לדבר איתו, כאילו הוא לא מעסה לי את הגב ונוגע לי ברגליים. גם הוא קיבל את המספר שלי וממש ביקש שנפגש שוב.
אז זהו – שאני לא אתקשר. אני כנראה לא מוכן לעולם עדיין. אם בכלל. היחיד שאיכשהו ראיתי שיכול להתפתח בינינו משהו היה עמית. קצת קשה לי באינטראקציה כזאת ישירה עם אנשים. במגע מיידי... הרגשתי רע מאד כשחזרתי הביתה באותו הלילה. הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות שוב. אם אני לא מעוניין – אני פשוט אגיד את זה, ולא כולם יקבלו את הטלפון שלי. אני גם לא רוצה להשלות אף אחד.
עמית ביקש ממני שאצטרף אליו לסופ"ש באילת . סוף שבוע גאווה. אני הסכמתי, מבלי ששמתי לב למבחן גדול שיש לי באותו יום חמישי בערב. אבל אני אגיע לשם. כי בא לי לראות אותו כבר. ובא לי להנות קצת – ואיתו זה תמיד חיובי. הדמיון המשוגע כבר מנסה ליטוע בי את התחושה שאולי עמית התחרט והוא רוצה להיות איתי שוב. אבל עכשיו אני כבר מודע יותר ומדחיק את המחשבות האלה. טוב לי עם עמית כחבר טוב בלבד. אני מוכן להסתפק בזה. ואני בינתיים אקח אותו לאט את הזמן... העולם עוד יחכה בחוץ, אני מקווה.
באיזשהו שלב אריק זרק לאוויר הגדרה למצב שלי – "אתה אינטרוורט. אתה תמיד תהיה חייב לדבר עם מישהו כי אתה לא יציב". אני זוכר עד היום שהכי היה איכפת לי מהחלק השני של המשפט. שאריק איבחן את זה שאני לא מסוגל לנתח מצבים לבד ואני זקוק לעזרה, ולא רק זה אלא הוא חושב שזה יהיה ככה כל החיים שלי. לא ממש התייחסתי לחלק הראשון.
כל אירועי השנה האחרונה גרמו לי לחשוב קצת על האבחנה של אריק. חקרתי קצת על האבחנה שלו. אינטרוורט הוא אדם שעסוק כל הזמן בעולם הפנימי שלו, חוקר תחושות ומחשבות. לרוב – אינטרוורטים מתרחקים מאינראקציות חברתיות כי זה גוזל להם אנרגיה, וזה נכון גם אם יש להם כישורים חברתיים טובים.
פתאום נפל לי האסימון – זה בדיוק אני. בונה לעצמי עולמות פנימיים עשירים, גם אם הם לא הגיוניים בעליל. זה כמו שבחטיבה בניתי לעצמי בראש סיפור אהבה עם החבר הכי טוב שלי ולא אמרתי לו מילה על זה. סיפור אהבה בדמיון. כשהלכנו זה לצד זה, בדמיון שלי החזקנו ידיים. וכשהייתה לו חברה, בדמיון שלי נפגעתי שהוא בוגד בי. וכשחקרנו את עולם הפורנו באינטרנט, בדמיון שלי הוא בכלל התעניין בי.
והנה 8 שנים אח"כ אני אותו אינטרוורט. פגשתי בחור מקסים – עמית, שגם לו לא חסרות בעיות אבל לכאורה שנינו יכולים להיות חברים כל כך טובים, ואני התחלתי עם הדמיונות שלי. פתאום לכל דבר יש משמעות גלויה ומשמעות סמויה. אם הוא יצר איתי קשר בפייסבוק, אם החברה הכי טובה שלו הגיעה לעיר והוא ממש רוצה שהיא תפגוש אותי, אם הוא בהה בי בעיניו הירוקות וחייך ואם הוא התחנן שאבוא לשבת לידו בשיעור כדי שלא יהיה לבד. הדמיון המשוגע שלי יצר עוד אהבה מעוותת וההבדל בין הפעם הזו לפעם ההיא הוא שעכשיו הדמיון שלט בי ביד רמה. נתתי לדברים לצאת החוצה. הרשיתי לעצמי לגעת לו ביד, להראות לו מה אני מרגיש. וכמובן שנפגעתי – וכמובן שהוא בכלל לא הבין מה נסגר.
והוא עזב. והדמיון שלי פיתח עצב ואבל על מערכת יחסים כאילו היינו חברים צמודים כבר לפחות שנה וחצי. ובכיתי, כמעט כל יום, ושמעתי שירים עצובים. ולא רציתי להתקרב לאף אחד באוניברסיטה. כי ככה בדמיון שלי מתאבלים על אהבה נכזבת.
לקח לי זמן להבין את גודל הפער בין התחושות שלי לגבי הקשר לבין התחושות שלו. הוא עד היום לא יודע עד כמה הוא כביכול פגע בי, כי הוא בכלל לא מבין איך הוא נתפש בעיניי. הבנתי את זה כשפעם אחת, אחרי שהוא עזב והייתה מן תקופה צוננת בינינו, התחלנו לדבר הרבה. ובאחת השיחות אמרתי לו שאני מפחד שאני אפגע שוב, שאני שוב אקשר אליו. והוא התעצבן ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר... מבחינתו הוא עזב את ירושלים. הקשר איתי לא היה יותר מעוד קשר עם אדם והוא לא הרגיש בכלל שזה שבר אותי.
אני כבר לא כועס על עמית. אני אפילו קצת כועס על עצמי שכעסתי. עמית הוא עמית ואני אוהב אותו כמו שהוא. אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. להפך, הייתי שמח להיות קרוב יותר אליו.
---------------
קרו לי כל מיני דברים מבלבלים בתקופה האחרונה. שמתי לי למטרה להיראות יותר טוב ואטרקטיבי. עשיתי דיאטה וכושר וירדתי כמה מידות במכנסיים. קניתי בגדים חדשים ועברתי לתספורת קצת פחות ילדותית. גם זה הגיע מהדמיון המשוגע שלי. כן, אתה תהיה סופר סטאר,ואז תלך למועדונים ופתאום יתייחסו אליך. כשהגעתי למטרה התלוננתי שאף אחד לא יכול להנות מהגוף החדש שלי. כאילו שאני רוצה שמישהו יהנה מזה.
ביום העצמאות יצאתי לגוועלד לבדי, בלי עמית ובלי בת דודה שלי ובלי אף אחד. לבד. לבשתי חולצה יפה ובושם טוב ולקחתי מונית. ההופעה התעכבה מאד והיה די משעמם בפנים אז יצאתי החוצה. ופתאום המטרה שלי התממשה במלואה – פתאום שמו לב אליי ורצו להכיר אותי. הגיעו כמה בחורים, לחצו לי את היד. לחיצת יד לא תמימה שמשולבת עם ליטוף מוזר. אחד הבחורים שאל אותי אם בא לי לדבר. כן, אמרתי בלי לחשוב והלכתי אחריו. הוא התחיל לגעת ולשאול שאלות כאילו אני מתכוון ללכת איתו למיטה באותו רגע. הייתי מובך מאד. לא רציתי ללכת איתו לשום מקום, ורציתי שהוא יוריד את הידיים ממני. במקום זה – נתתי לו את המספר שלי – ואח"כ שמרתי את המספר שלו כ-"אוהד לא לענות".
כשעמדתי לעזוב, הגיע בחור אחר, נחמד יותר, והציע לחלוק איתי את המונית הבייתה. הסכמתי, בתמימות. והתחלנו לצעוד לעבר מקום נוח שאפשר לתפוס בו מונית. מהר מאד בדרך התברר לי שהבחור לא סתם רצה לנסוע איתי במונית, וגם הידיים שלו היו עליי. אמנם לא בגסות כמו הבחור הראשון. אבל גם אז רציתי שהוא יפסיק ולא אמרתי כלום. המשכתי לדבר איתו, כאילו הוא לא מעסה לי את הגב ונוגע לי ברגליים. גם הוא קיבל את המספר שלי וממש ביקש שנפגש שוב.
אז זהו – שאני לא אתקשר. אני כנראה לא מוכן לעולם עדיין. אם בכלל. היחיד שאיכשהו ראיתי שיכול להתפתח בינינו משהו היה עמית. קצת קשה לי באינטראקציה כזאת ישירה עם אנשים. במגע מיידי... הרגשתי רע מאד כשחזרתי הביתה באותו הלילה. הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות שוב. אם אני לא מעוניין – אני פשוט אגיד את זה, ולא כולם יקבלו את הטלפון שלי. אני גם לא רוצה להשלות אף אחד.
עמית ביקש ממני שאצטרף אליו לסופ"ש באילת . סוף שבוע גאווה. אני הסכמתי, מבלי ששמתי לב למבחן גדול שיש לי באותו יום חמישי בערב. אבל אני אגיע לשם. כי בא לי לראות אותו כבר. ובא לי להנות קצת – ואיתו זה תמיד חיובי. הדמיון המשוגע כבר מנסה ליטוע בי את התחושה שאולי עמית התחרט והוא רוצה להיות איתי שוב. אבל עכשיו אני כבר מודע יותר ומדחיק את המחשבות האלה. טוב לי עם עמית כחבר טוב בלבד. אני מוכן להסתפק בזה. ואני בינתיים אקח אותו לאט את הזמן... העולם עוד יחכה בחוץ, אני מקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה