אז מחדש

היומן הזה נפתח באמת בשנת 2003 באתר של הקהילה, שמדשדש לו. הייתי אז בן 16 והכתיבה הייתה בהתאם.
פתחתי את היומן קצת אחרי הניסיון הראשון שלי ליציאה מהארון מול ההורים, ארוע טראומתי ומשמעותי בחיי. כל כך טראומתי שהחלטתי שטוב שלא אתעסק באהבה ולא אחשוב על הנושאים האלה במשך 8 שנים שחלפו אחר כך. רק קצת לפני שהייתי בן 24 היה לי את האומץ לפתוח את הקופסה שוב, ואפילו לפתוח את דלת הארון ולצאת ממנה. ההורים, בינתיים מעדיפים להחזיק ארון בבית...
כאמור, היומן המקורי נפתח בעיקר כדי לכתוב. אני חושב שהיום חלק מהמטרות זה גם לשמוע תגובות. להרגיש שאני לא לבד.

שלך באהבה,

__ היקר,

[הנה המכתב שאף פעם לא עוזר... איכשהו זה תמיד מגיע לזה...]

חודש עבר מאז שהחלטת להפסיק את הקשר. כבר חודש אני הולך לישון בלעדיך, מתעורר בלעדיך וחי בלעדיך. חודש שאני משחזר לעצמי שוב ושוב מה לכל הרוחות השתבש בקשר שלנו ואיך זה שלא ראיתי את זה בא. אני מנסה לחבר את הנקודות, באמת. איך שהיית מציג אותי בפני חברים שלך, איך שהתלהבת ממני, איך היית מתנפל עליי מאחורה בזמן שאני מסדר לך משהו במחשב. איך הייתי מתקשר אליך קצת לפני הבוחן במתמטיקה מפוחד כדי שתחשוב עליי, ומתקשר קצת אחר-כך כדי להודיע שהכל היה בסדר. אני חושב על החיים שלנו מתחת לשמיכה, על הסקס. כמה שהיה מדהים ואני יודע שגם אתה נהנית, לא יכולת לזייף את זה.

אני זוכר שכשרק התחלנו לדבר באטרף ובפייסבוק כתבת לי שאתה רוצה להפגש מהר, ואני עוד התלבטתי אם אני מסוגל להסחף לקשר עכשיו ואם אתה מוצא חן בעיניי. שפטתי כל מילה בכל הודעה שלך בניסיון להבין איזה מן טיפוס אתה. ומזל שמיכלי הייתה לידי אז ששלחת את ההצעה להפגש, היא אמרה לי: פשוט לך על זה. והלכתי. והיה סבבה והכל. והסתמסנו, והיה סבבה והכל. ואני זוכר שזה לקח איזה שבועיים לפחות שהכל היה סבבה והכל ולא יותר.
איפשהו לפני שחגגנו חודש, התחלתי להרגיש יותר מזה. פחדתי לשתף אותך. לא יודע למה. אולי זאת הייתה הטעות הראשונה שלי, שהסתרתי ממך כמה טוב לי. ואז בוקר אחד, אחד מהבקרים האלה שקמתי שעתיים לפניך כדי לצאת לעבודה, הצצת עליי ממתחת לשמיכה, ראית שאני לא לבוש טוב ושלפת לי סוודר מפנק מהארון. באותו יום הסתובבתי כמו טווס בעבודה ובלימודים. "אני לובש את הסוודר של האהוב שלי", חשבתי בראש. כן, התאהבתי עד מעל לראש. ועדיין פחדתי לדבר. רציתי שיגיע הרגע המתאים.

___וש, נהניתי כל כך להיות בן הזוג שלך. הסכמתי לכל יציאה שהצעת, כי זה פשוט עשה לי טוב ואהבתי את זה. נהניתי לצאת איתך לארועים חברתיים ולהחזיק לך את היד מתחת לשולחן. רציתי כבר לפגוש את כל מי שקשור אליך. את ההורים היקרים שלך, את סתיו, את כל החברים שלך. רציתי שתשמח בי, הלכתי לקנות מלא בגדים כי ידעתי שכשאני איתך אני יוצא הרבה יותר ויש סיבה להתלבש יפה.

שבוע לפני שנפרדנו, היה לנו סופ"ש ארוך ומדהים ביחד. מרתון אנחנו - כל מה שעשינו זה סרטים וסקס (וגם אכלנו קצת)... נהניתי כל כך.

אני זוכר את יום חמישי ההוא שבאת לאסוף אותי מהקניון, הקפצת אותי לבית. אני זוכר שכשעצרנו בתחנת אוטובוס, לרגע בהינו אחד בשני וכמעט התנשקנו, כמעט התנשקנו למרות שהיינו ליד הבית שלי. כי אנחנו מרגישים משהו אחד לשני...
כל כך הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליך בנסיעה לבית שלך בצפון אחרי המסיבה. אני מרגיש כאילו משהו קרה שם... כאילו התביישת קצת. לא ידעתי כל כך איך להתנהג. כל מה שרציתי זה לקחת אותך לצד ולהתנשק בטירוף, אבל הרגשתי כאילו משהו עובר עליך. לא רציתי להידחף. זה היה האזור שלך, החברים שלך, אני רק למדתי את החוקים.

במוצ"ש התקשרת וכל כך רציתי שנפגש. ראינו ארתור ביחד והלכנו לישון כי היית עייף. ואז הכל קרה הרבה יותר מדי מהר. ביום ראשון בערב הקפצתי לך את המטען של דודה שלי שלא התאים למחשב שלך, והיית קצת מרוחק, ביום שני בערב, יצאנו כולם והחלטת שאתה חותך. ככה סתם. אחרי חצות, מחוץ לבית שלי כשאני מנוטרל מלגעת בך, ואני חצי שיכור, הודעת לי שיש בעיה, ובין השורות הבנתי שזה גם הסוף (במילים שלך: "אתה תמצא מישהו תוך שבוע שבועיים").

אז אני לא מבין - איפה זה השתבש? אני לא קונה את זה שלא הרגשת כלום. זה פשוט לא נכון. אתה לא יכול לספר לי את זה, גם אני הייתי חלק מהקשר הזה ואני יודע שהיו פעמים שדווקא אתה הרגשת הרבה יותר ממני. כבר יותר קל לי להבין שראית במסיבה ההיא מישהו נוסטלגי ולא הצלחת להפסיק לחשוב עליו. או שמישהו חתיך ומעניין ממני התחיל איתך... אבל לא שלא הרגשת כלום. זה מסתדר לי עם השבוע האחרון של הקשר לא עם כל הקשר.
ואם קרה משהו בשבוע האחרון - למה לא דיברת איתי על זה, למה לחתוך??

הדבר שהכי קשה לי לתפוש זה שאתה לא מתקשר איתי מאז שחתכת. כל כך גרוע זה היה שאתה בוחר להעלם? שאתה מפחד שאיזה ניצוץ ידליק מחדש את הרגשות שלך? הלו! לפני חודש ידעתי בדיוק מה עובר עליך והיה לי מישהו לדבר איתו על הכל ולקחת לי את זה ברגע....

אני לא מנסה לגרום לך להתבייש במה שעשית חלילה, ואני גם לא אומר שזה כל כך מופרך אבל אני מבקש שתחשוב על זה... תנסה לדמיין אותי לידך במיטה. תנסה לדמיין אותנו צופים בעוד פרק של אחד העם. תנסה לדמיין אותי שוכבים שוב. תנסה לדמיין אותנו יוצאים עם כל החברים והנה אתה שוב עם בן זוג חמוד.
עד לפני חודש אני הייתי בתמונה הזאת, אני מילאתי חלל בחיים שלך ואתה מילאת את אותו חלל בחיים שלי. ובעיניי לא הייתה שום סיבה להיפרד. ראיתי בעיות שעלולות לצוץ בעתיד, אבל לא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו כדי להיות עם מישהו מקסים כמוך.

בשורה התחתונה- אתה חסר לי... זה מן עקרון כזה שאני זוכר מהמחנה קיץ. כשמשחקים עם ילדים משחק חדש, אז חשוב להביא אותם לשיא ההנאה וקצת לפני שמתחיל להימאס להם, מפסיקים. אז - הם לעולם ירצו לשחק במשחק הזה שוב. וזה מה שעובר עליי עכשיו.

אני לא יודע מה איתך. חסמתי לעצמי את הגישה לפייסבוק בתקופת המבחנים. אני מתאר לעצמי שבעיקר קשה לך עכשיו בלימודים. אני מתאר לעצמי שאתה יושב עם השותפה שלך מהבוקר עד אמצע הלילה והדירה בטח מלאה בפתקים קטנים עם שמות מפחידים על כל קיר ודלת. אני לא יודע מה אני בעיניך עכשיו. אולי אני כמו קובי המוזר שיצאת איתו לפני, אני כמו מיני דייוויד הנוסטלגי... אין לי מושג. אני לא יודע אם אתה מתגעגע ואפילו קצת... הנתק הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש שאני כנראה יותר כמו קובי מאשר כמו דייוויד.

__ יקירי, תשמיע קול, איזשהו קול...

שלך באהבה,

למישהו יש לב רזרבי? שלי שבור.

כשאתה מכיר מישהו, זה כמו לבחון בגד חדש בחנות. אתה מודד אותו, מסתכל על המראה כשהוא עליך. בודק איך הבד שלו מרגיש ועד כמה יהיה לך נעים ללבוש אותו.

בדרך-כלל, אם הבגד יפה בצורה סבירה, אתה מסכים להכניס אותו לארון הבגדים. ואז מגיעים השבועות שבהם אתה מתלהב מהבגד. מבחינתי, זה ללבוש אותו כל יומיים, לצאת איתו, וללכת לישון איתו. בכל פעם שאתה עובר ליד ראי, אתה בודק אותו, מלטף אותו ומסדר אותו כך שישב עליך כמו שצריך.
החברים שלך ישבחו ויפרגנו לך, ואולי אלה שאין להם בושה יגידו לך שהוא קצת לא מתאים לך.
אחרי שבוע-שבועיים, הבגד קצת דוהה ופתאום מתגלים קצת טעויות ביצור ותפרים קטנים נפרמים להם. יכול להיות שאחרי מכונת כביסה, הבגד היקר פתאום יתכווץ ולא יצליח לעטוף אותך, ויכול להיות שהוא יתרחב ותרגיש שאתה נעלם בתוכו. ואז מגיע המבחן האמיתי - האפשרות הראשונה שלך היא לוותר על הבגד ולזנוח אותו לטובת בגד חדש או בגד ישן ומיתולוגי מהארון. אפשרות שניה זה לפתח רגשות לבגד, ולהמשיך ללבוש אותו עוד ועוד. יש כאלה שאפילו יגדירו שזה בגד המזל שלהם, ופתאום הם ירגישו שכל עוד הבגד עליהם העולם יכול להתהפך והם יהיו מאושרים, שכשהבגד עליהם הם יכולים ללכת זקוף כמו טווסים.

עם הזמן, הבגד ידרוש עוד תחזוקה: לתפור מחדש חוטים שיצאו, לעטר אותו בטלאים ססגוניים, והכי חשוב להמשיך להיות גאים ושמחים שיש לך אותו.
כשאתה מרגיש הכי טוב עם הבגד, אתה פתאום רוצה לצאת לטייל איתו בשדרה ליד כל חנויות הבגדים. אתה רוצה לפגוש את כל הבגדים שפעם רצית אבל אז גילית שהמחיר שלהם גבוה מדי, או כאלה שנראו טוב והרגישו טוב אבל גרמו לך לפריחה קשה, כי גילית שמישהו אחר לובש אותם באותו הזמן. כשאני לבוש בבגד שלי, זה הכי כיף להסתכל עליהם בחלונות הראווה או להסתכל על האנשים האחרים שלובשים אותם, ולדעת שזהו - אתה כבר לא צריך אותם.
--
אני לא יודע מה קורה בהמשך עם הבגד הזה. הבגד שלי נעלם יום אחד. בוקר אחד התעוררתי עירום.
לא הצלחתי להבין לאן הבגד שלי נעלם אבל החיים המשיכו. יצאתי לעבוד, עירום. המשכתי ללמוד קשה, עירום, התביישתי מכולם והרגשתי חשוף. פתאום כולם מסביב נראים לבושים וכל מה שאתה מצליח להרגיש זה בושה וקנאה עזה. ופתאום זה תקף אותי - מן צריבה חזקה בחזה. ניסיתי למרוח כל מיני משחות: חברים הציעו לי להתכסות בשמיכה שלהם, אבל זה לא כמו בגד - זו רק שמיכה...
עברו שבועיים, אולי אפילו קצת יותר, וזה עדיין צורב. אני לא מצליח בכלל להכנס לחנויות הבגדים. בלילה אני חולם שאני שוב לבוש בבגד שלי. שיום אחד אני מוצא אותו בפתח הדלת מגוהץ וכנוע. עמוק בפנים אני יודע שאני מוכן לקבל אותו בכל מצב - בלי מקטורן או שרוול, ואני כבר אתקן או אתרגל.

הדמיון לא מפסיק לעבוד ואני רוצה להרגיש נוח להסתובב עירום ליד כולם. ככה נולדתי, ככה היה לפני שקניתי את הבגד. אבל זה לא קל לי בכלל.

----
אז נשבר לי הלב. אז מה? זה קורה המון בחיים. זה קרה לי לפחות שלוש פעמים בשנה האחרונה. אבל אני לוקח את זה קשה. קשה מאד. מן לחץ כזה על הלב והרגשה שאף אחד לא יכול להבין אותך.
אני לא מבין את החיים כנראה... הכל היה טוב. לא ראיתי את זה בא. והתרגלתי כל כך לאהוב ולהיות אהוב שהחיים מרגישים לי כמו ריק אחד גדול עכשיו.
היינו יוצאים יחד, הוא היה לוקח אותי לבילויים עם החברים שלו, מציג אותי ומתפאר ביופי ובחוכמה שלי. כשהיינו מגיעים לדירה שלו, היינו נכנסים לחדר שלו, הוא מיד היה נועל את הדלת ומפיל אותי למיטה, אוך, כמה שזה כיף לשכב עם מישהו. ואני יודע שהוא נהנה, הוא לא זייף, ואני יודע שהוא אהב, הוא לא יכול לזייף דברים כאלה. כל הזמן משחזר את זה לעצמי בראש, איפה בדיוק הוא החליט שזה לא זה. השבוע האחרון היה שבוע "בסדר" ולא שבוע מדהים. אבל לא רבנו, אין לי מניירות נוראיות שממאיסות אותי. הדבר היחיד שקרה בחודש השני שלנו זה שהבנתי סוף סוף עד כמה אני אוהב אותו. זה קרה כשבוקר אחד שהתארגנתי לצאת לעבודה, הוא התסכל עליי בעיניים חצי עצומות מתחת לשמיכה, ואז פתאום קם ואמר: "נראה לך שאתה יוצא ככה החוצה? יהיה לך קר!" והוא מיד קם ושלף סוודר מפנק מהארון שלו. באותו יום ידעתי שאני אוהב אותו, שכבר אין לי שום ספק בזה.

אוף, אני מת... אני מת שהוא כבר יתקשר להגיד שהוא מתחרט. אבל זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. 

חבר טוב שלי נפרד מחבר שלו שבוע שעבר. הם היו חברים כבר יותר מחצי שנה. כשהוא סיפר לי על זה - הרגשתי שהוא קצת עצוב... ואח"כ הבנתי שהוא ממש עצוב, אז אמרתי לו שגם מותר להתחרט, ואם הוא באמת אוהב אותו, אז שילך ויתנצל ויחזור אליו. בראש חשבתי הלוואי שגם החבר שלי יתנהג ככה. הלוואי שהוא יושב עכשיו בוכה, והשותפה המקסימה שלו אומרת לו: אז אולי תחזור אליו.
היום החבר הטוב הודיע לי שהוא חזר לחבר שלו. בהתחלה התמלאתי שמחה בשבילו אבל עכשיו נשארו בי רק קנאה ועצב, למען האמת, למה לכל הרוחות זה לא יכול לקרות לי? למה הזורק שלי שלי לא יכול לקבל שכל ולחזור אליי? לא רוצה להתגבר, רוצה שהוא יחזור!! 

בינתיים אני נשאר עם מוזות לכל מיני דימויים מפגרים לאהבה ולשיברון לב, שלא יביישו את יוסי סייס.
והעולם סוגר דלתות