me somebody to love find

זה נגמר כמו שזה התחיל. ואני שבור... זה לא היה שונה מכל בחור אחר שהכרתי. קשר בלתי אפשרי. אהבה חד צדדית. הוא עוזב את הלימודים, עוזב את העיר, חוזר לחברים שלו. והוא אפילו לא טרח להתקשר להודיע לי מראש. וכששאלתי אותו למה הוא לא חשב להתקשר אליי, הוא אמר, ממש במילים האלה: "להתקשר אליך זה לא הדבר הראשון שעלה לי בראש". איך יוצאים מזה עכשיו? ואיך בפעם הבאה אני אצליח לכשף את האהבה שלי במקום להיות מכושף? אלך למכון בכל יומיים, וארוץ בימים שאני לא במכון. אסיר כל שערה מיותרת שעל גופי ואקנה את הבושם הטוב ביותר.

מעניין אותי אם הוא כל כך נדחה ממני כי הוא חסר ניסיון והרגיש מבוהל או כי הוא בעל נסיון רב והוא נבהל מלהיות עם חסר ניסיון. מעניין אותי אם יש לו מישהו שהוא מאוהב בו? אם הוא בכלל מסוגל להתאהב? ואם כן, מה אני עשיתי לא נכון שהוא לא התאהב בי? שהוא לא רוצה להישאר איתי פה בירושלים?

עכשיו האוניברסיטה היא סוג של שידור חוזר של כיתה י'. אילן/עמית עזב. וזה נראה כי הוא לא מעוניין בקשר מחוץ לאוניברסיטה (שזה כל כך פוגע בי). חבל שאין לי פה איזו שני יפה, זוהרת ומצחיקה כשאני איתה אני שוכח הכל...

בא לי למצוא אהבה חדשה... עכשיו. לא בא לי להתאבל על עמית חודשים וכמו שאני מכיר את עצמי, המצב הזה אפשרי. בא לי להתאהב במישהו אחר. יש לי הרגשה שעכשיו שעמית עזב, אני ההומו היחיד בכל הפקולטה... מי יהיה איתי? יותר חשוב למצוא לי חברת נפש. עמית כמעט היה חבר נפש שלי. עד שהוא פגע בי. יש לו כל כך הרבה חברים. למה לעזאזל האמנתי שהוא יתעניין בי?

אולי עדיף אילו זה לא היה קורה בכלל... הייתי ממשיך לחיות את חיי המשמימים. כשהלב קפוא, המוח מתפקד היטב... ושק הדמעות יבש. אני לא זוכר תקופה שבה בכיתי כל כך הרבה.

המשפחה שלי רואה אותי עצוב, ואני מספר להם שזה בגלל הלימודים הקשים. שאין לי שום עניין במתמטיקה הקשה הזו, המרצים גרועים והתרגילים שוברים אותי. האבסורד הוא שההורים של עמית כעסו עליו נורא שהוא עזב את הלימודים, אבל אימא שלי – היא באה אליי הבוקר ואמרה לי: אנחנו נקבל אותך כמו שאתה, עם תואר או בלי תואר. אל תדאג. אל תרגיש לחוץ. אל תתייאש!

זה רק חיזק לי את ההרגשה שאין שום דבר רע עם ההורים שלי מלבד הסביבה הפרמטיבית שבה הם גדלו. להפך, הם מלאים בטוב לב שופע. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר שאני עומד לאכזב אותם...

נראה מה יקרה בעתיד... זה היה פרק מעניין קצרצר בחיי. אולי יהיו עוד משברים ואני אכתוב עוד. אבל אני מעריך שעומדת להיות עוד הפוגה. ככה זה כשאתה ביישן.

ומה אם הוא לא אוהב?

אז אני מאוהב. וכמו כל דבר אצלי אני מרגיש את זה בכל מקום בגוף. צמרמורת נעימה בכל פעם שאני רואה אותו, עצב ממלא בכל פעם שאנו נפרדים לשלום. קנאה עזה לכל מי שיכול לאיים על הקשר שלנו. חרדת נטישה והרבה הרבה בכי.

מה מעוות פה? שהוא לא יודע על זה.... אולי הוא מרגיש. כשאני מוכן לעלות איתו על האוטובוס למרות שהקו הזה מאריך לי את הדרך בשעה, כשאני מבריז משיעורים רק כדי לשבת לידו עוד כמה שעות ביום, שבאופן פתטי אני מציע לו בכל יום לצאת איתי למסעדה או לסרט, או לבשל ביחד ארוחת ערב, ובאופן קבוע הוא מסרב.

מה קורה במצב בו אתה מאוהב במישהו שהוא כנראה לא מאוהב בך. האם זה אפשרי לגרום למישהו להתאהב או שזה משהו שפשוט צריך לקרות? ועכשיו שהקשר כאילו הולך ומתחזק, האם כדאי לי לצאת מזה לפני שאני נכנס לעוד מערכת יחסים עקרה? איך אוכל להיות החבר הטוב שלו בזמן שאני נמשך אליו ורוצה לישון איתו באותה מיטה? איך אוכל לקבל את היום שבו הוא יתאהב במישהו אחר?

אם ארחיק אותו מהחיים שלי, אחזור לחיי השגרתיים והמשמימים. לא וצה להתעורר מהחלום הזה. למרות שרוב הזמן זה סיוט.

אז לספר לו? לחתוך? לחכות? אולי אפסיק להיות כ"כ מעוניין בו? אין לי מושג, אז אני מחכה....

אז ככה זה מרגיש כשאוהבים?

בכיתי עכשיו מתחת לשמיכה. מכירים את זה שאתם בוכים ולא רוצים שאף אחד ישמע והבכי הופך למן ציוץ מאופק. דווקא בבכי כזה הפנים מתנפחות ומפיקות כמות מרשימה של דמעות. שאף אחד לא ישמע אותי ויבין שמשהו לא בסדר. בזמן האחרון אני בוכה הרבה. בעיקר כשאני נוהג. יש בזה משהו מאד משחרר ואחרי כל כך הרבה שנים של איפוק אני זקוק לשחרורים האלה.

כבר שנים שלא עידכנתי את היומן. זה לא שלא קרו דברים. השתחררתי, הייתי בחו"ל כמה פעמים, מצאתי עבודה טובה, היו לי מספר אירועי "כמעט" שאחד מהם אפילו היה עם בחורה. אבל רק כמעט... ובכל זאת, אני עדיין בבית. עם אותם הורים, אותם אחים וכמעט אותן בעיות.

מה שהציף בי רגשות חדשים בזמן האחרון הוא כניסתי לאוניברסיטה. קראתי את הפוסטים הישנים שלי והצחיק אותי לראות כמה קיטרתי על בית הספר ועל הלימודים ועל המורים. בכל אופן, זאת לא אותה התרגשות, לא בדיוק. בתקופת בית הספר היה לי ברור שאני רוצה להכנס לתחום המחשבים, אח"כ הצבא עורר בי סלידה מכל דבר טכני, יצאתי מספר פעמים למחנות הקיץ בארה"ב והתחילו לעלות בי ספקות לגבי עתידי במחשבים. פתאום רציתי חינוך. פתאום רציתי לעבוד עם ילדים. אבל אז איכשהו מצאתי עבודה מעניינת ומספקת בירושלים, ושם הידע שלי במחשבים הפך אותי לסופר סטאר, ושוב גיליתי את האהבה למקצוע הזה. אז כן, בסופו של עניין פסקתי שאלמד מדעי המחשב.

הלימודים החלו באוקטובר והיה לי קשה מאד (אבל כאמור, הפסקתי להתרגש מלימודים קשים). אך מה שהפך את הלימודים האלה לתפנית בחיי הוא בחור צעיר וחמוד שהכרתי. ישבתי לי בספריה וחרשתי ופתאום שמעתי בחור שטון דיבורו עורר בי משהו - מאז ומתמיד ה"גיי-רדאר" שלי היה מקולקל, אבל קולו וצורת התהגותו של הבחור בהחלט החשידו. מיד הפנתי את ראשי וגיליתי בחור יפה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, אני נמצא בסביבה שבה אני לא מרגיש לבד. וככה, "איכשהו" התיישבתי לידו באחד התרגולים ואפשר לומר שהקליק היה כמעט מידי. מצאתי לעצמי חבר חדש. נקרא לו עמית.

בשנים האחרונות ירושלים הפכה אותי לבודד מתמיד. שני עזבה לת"א כבר בתקופת הצבא שלה, וככל שעובר הזמן היא ממעטת לחזור לכאן. הקשר שלנו מתנהל דרך הטלפון ברובו... לצערי ולצערה.
החברים הטובים באמת שהכרתי אחרי הצבא, גרים בחיפה ובמרכז וכמעט שלא יוצא לי להתראות איתם. אפשר לומר שהפכתי לסוג של זאב ערבות. חי לבד את חיי. עובד במקום עבודה של מבוגרים. והאמת, ברוב הזמן העדפתי להיות לבד מאשר להתקשר לחברים שכן נמצאים בירושלים.

ההתלהבות שלי מעמית רק הלכה והתגברה ככל שהכרתי אותו יותר. יש לו מן דיבור חמוד כזה. רציתי מיד לגלות את עצמי האמיתי אבל פחדתי שאני שוב טועה והבחור אוהב בנות. חיכיתי שאכיר אותו יותר טוב. התחלנו לשבת תמיד אחד ליד השני בהרצאות ובשיעורים. פתאום השיעורים הפכו להרבה יותר מעניינים ומצחיקים איתו. פתאום נהיה לי הרבה יותר כיף להגיע לאוניברסיטה.

יום אחד יצאתי לאכול איתו במרכז העיר, סתם יציאה שכזו. והצבעתי על דגל הגאווה שתלוי לו שם ליד ביטוח לאומי. אמרתי לו שאין לי מושג למה זה תלוי שם בפינה אבל לפעמים כשאני מגיע לכאן בלילות, אני מנסה לעבור ליד הדגל סתם כדי להרגיש יותר טוב. זה היה צעד גדול מבחינתי, לחשוף את עצמי ולשמחתי הרבה, הוא די התלהב מזה. הוא שמח לשמוע שיש מועדון ירושלמי עם ערב מיוחד בשבוע (הגאעוואלד). הוא ממש התרגש מזה.

מאז היציאה הראשונה אני מדבר איתו בפתיחות. ברור לי שכששאר הסטודנטים שמכירים את עמית, רואים את הקשר החזק שנוצר בינינו, הם כבר יודעים עליי. ואתם יודעים מה? זה כבר לא איכפת לי. וזאת התפנית הגדולה באמת, כבר לא איכפת לי מה יחשבו האחרים. אני אמנם לא מדבר עם אחרים על זה בפתיחות ולא יוצא בהצהרות אבל אני חי את חיי באוניברסיטה מבלי להרגיש בושה מסוימת (ולמה שארגיש בושה בכל מקרה...). ופתאום אני רואה שזה לא כזה נורא. פתאום הרבה יותר קל לי להתחבר לאנשים אחרים , כי ברור לי שהם מכירים אותי כמו שאני ועדיין אין להם רתיעה ממני. כשאתה בארון זה הרבה יותר מורכב להיקשר לאנשים חדשים שלא מכירים אותך באמת.

אפילו יצאנו באמת לגאעוואלד הזה. היה די נחמד בסך הכל. האם זה אומר שתם עידן חיפוש הזהות שלי. אני לא כל כך בטוח, אבל זה בהחלט צעד משמעותי. להיחשף לאנשים אחרים שלאו דווקא במעגל הכי אינטימי שלי, לצאת למועדון, להרגיש אחרת, זה עושה לי די טוב.

ההתרגשות שלי מעמית הולכת ומתעצמת. אני לא יודע מאיזו סיבה. הוא מאד מצחיק, הוא יפהיפה, כיף לי להיות איתו והוא כמוני. בצורה ילדותית לחלוטין, התקשרתי לשני שלי, לחברה טובה אחרת מחיפה ולבת דודתי (שאגב, לפני מספר חודשים גיליתי שהיא מתעניינת בבנות) וסיפרתי להם על המציאה שלי באוניברסיטה.

הבעיה היא שאני מרגיש שאני נסחף לתוך אהבה מוגזמת לעמית. בזמן קצר הוא הצליח להפוך לדבר המרכזי שאני חושב עליו. התנהגות נחמדה שלו גורמת לי להיות מאושר וכל התנהגות קרה מצידו גורמת לי לדיכאון קשה. קשה לי להסביר את זה. לפני כמה זמן שני שאלה אותי (בטלפון, כמובן) אם טוב לי איתו. עניתי מיד שכן. ואחר כמה שניות אמרתי "וגם לפעמים רע".
אף פעם לא הרגשתי ככה, אף פעם לא באמת היה איכפת לי אם מישהו מחבק אותי כשהוא נפרד ממני לשלום ובדיחות ציניות היו לגיטימיות בעיניי. אבל עם עמית אני כאילו תמיד מצפה לחיבוק שלא מגיע, או למגע מסוים. כשאני איתו יש בי מן כאב פנימי כזה, דחף לחבק אותו. פתאום אני מסתכל במראה הרבה יותר, הרבה יותר מנסה להיות מודע לאיך אני נראה. התחלתי לאכול בריא, חזרתי לעשות ספורט ולשמור על המשקל. יכול להיות שהתאהבתי? אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתאהב. כשהייתי בבית ספר התאהבתי באילן (שאלוהים יודע איפה הוא היום), כשהייתי בחו"ל התאהבתי באמריקאי חמוד שגילה לי את עולם העישון הנפלא (עולם שנשאר בחו"ל, לעת עתה). אבל כולם היו סטרייטים... ופה עומד מולי בחור יפה ואולי מה שאני מרגיש זה המתח הזה שנבנה בד"כ בין גבר ואישה. והפעם מתח הרבה יותר מודע. אז ככה זה מרגיש?

לצערי הרב, נראה שמבחינתו הקשר הזה הוא לא יותר מחברות טובה. ככל שאני מראה לו שאני יותר אוהב אותו כך הוא מחזיר לי ציניות מוזרה, ואח"כ הוא יכול להוסיף משהו מקסים כמו: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי באוניברסיטה". בעצם אני לא ממש יודע ולא ממש מצליח לקרוא אותו... זה אף פעם לא קרה לי. דווקא הפנטזיה הגדולה ביותר שלי עליו היא בכלל לא מינית. אני חולם על להתחבק איתו ולהתכרבל איתו מתחת לשמיכה בלילות החורף הקרים של ירושלים ולצפות ביחד בסרט טוב. אולי זה אפשרי גם מבלי שנהיה חברים חברים. עולם הפנטזיה שלי שוב מתעורר. אני לא רוצה להיות פתטי ולפעמים אני מרגיש שאני ממש כזה.

בכל מקרה, הכיוון הוא להתקרב אליו ולהכיר אותו כמה שיותר. אם לא תצא מזה אהבה, אז אולי קשר טוב. אין לי מספיק ניסיון כדי להבחין מתי שווה לי להמשיך לנסות ומתי שווה לי לוותר ואיך בכלל לוותר. רק שלא אגיע למצב שבו אני אהיה תלוי בו והוא לא יהיה תלוי בי, כי זה סיפור חיי.

ובמקביל, בחיי האחרים עם המשפחה, עברתי עכשיו עוד ארוחה גדולה. הפעם, העקיצה התקופתית של אימא שלי תפסה אותי לא מוכן. בד"כ אני מצליח לחמוק מזה בבדיחה או להעביר נושא אבל הפעם התפרצתי. היא בונה לעצמה עולם של שקרים בראש, ממציאה כל מיני תירוצים ואמתלות שווא למדוע אני כמו שאני היום. מה שהכי מפריעה זה שהיא משתפת את כל המשפחה והחברים בתירוצים האלו, ואלו מאמינים שהיא באמת ניתחה אותי ואת אישיותי. בעוד שהיא יודעת את האמת כבר כמעט 8 שנים אך מדחיקה אותה. אז הפעם באמת התרגזתי וצעקתי עליה שהיא טובה מאד בלספר חצאי סיפורים ואם היא תחשוב טוב טוב, היא תבין שהיא טועה. אני סיימתי עם להרגיש כישלון בבית שלי. אבל אז היא התחילה להתייפח בשקט. פיניתי את הכלים למדיח במהירות ונכנסתי לחדר, שם בכיתי מתחת לשמיכה, בשקט. אסור שהם ידעו שקורה איתי משהו.

מצעדים ותובנות - חלק 1

שלום לכולם... נעים מאד לכל אלה שרק עכשיו מכירים אותי, מזמן לא התראינו - לכל אלה שכבר מכירים וחבל שלא התראינו - לאלה שכבר מכירים אותי גם בחיים האמיתיים(!).

כמעט כמו כל שנה המצעד שמתקיים בירושלים מעלה בבית שלי סוגיות ונושאים שבוערים בתוכנו ופשוט לא מדברים עליהם. כמעט כמו בכל שנה אני נאלץ לסבול את הקללות והגידופים של ההורים שלי כשהם רואים הומו מתראיין בטלוויזיה ואת אימא שלי מייללת בכל פעם מחדש: "אוי! אני יכולה לבכות כשאני רואה דבר כזה". אבל השנאה בבית שלי להומואים, שרק הולכת ומתחזקת מאז היום "השחור" ההוא, שבו נתגלה להורים שבנם אולי יהפוך לכישלון והחליטו להספיד אותי, השנאה הזו לא חדשה לי כלל וכלל. למדתי לסבול אותה, התרגלתי לכאב הלב הזה בכל פעם שאני שומע איך אימא שלי מחדירה שנאה באחיי הקטנים, איך הם מדברים על זה עם המשפחה המורחבת והחברים בגועל ומקבלים תגובות דומות, רק כדי להדגים לי כמה זה לא מתאים וכמה זה שנוא. הדאגה הזו, של מה יהיה ביום שבו ארצה להשתחרר ושבו ארצה להתחיל לנסות, הפחד של מתי הוא כבר יגיע, מלווים אותי כבר יותר מדי זמן כך שלמדתי איך כמעט להתעלם מהם. רק לפעמים הם מציפים אותי וגורמים לי לצאת מכליי, להישבר, להתחפר בשמיכות ולבכות. השנה התודעתי יותר מכל שנה אחרת לשנאה אחרת להומואים - זו שמחכה לי מחוץ לבית.

אני לא חסיד גדול של מצעד הגאווה, כמו שאני לא יוצא לכל הפגנה אחרת. בכלל - מעצבן אותי שכאשר דנים בחדשות על מצעד הגאווה רואים רק תמונות של גברים מאופרים, או טרנסוויסטים או דברים שהם שונים מאדם ממוצע. אני הייתי רוצה לראות יותר אנשים פשוטים כמוני שרק צועדים שם עם שלט: "גם אני". כדי להראות לכולם שזה יכול להיות כל אחד וזה לא איזה מצעד תלבושות ותחפושות. אני חושב שהשנה הדתיים עברו כל גבול. ההתנגדות הגועשת הזו לקיום המצעד הוציאה את האמת אודות האוכלוסייה הזו לאור. ההומואים אשמים במלחמה, כך כבר שמעתי אדם מחוזק מהמחלקה שלי אומר. הם אשכרה מאמינים שזה נכון. גלי השנאה כלפי ההומואים הכו בי בכל פעם מחדש כששמעתי אמירות כמו "צריך להרוג כל אחד מהם", "הייתי יורה בהם" וכד'.

הייתי רוצה להתעלם מכל זה אבל, אם להודות על האמת, זה כואב לי עד מאד. הלוואי שיכולתי כמו הילד מהפרסומת של הוט לעצום את העיניים ולפקוח אותן רק כשאני רוצה אבל זה בלתי אפשרי. וכשנאלצים לפקוח את העיניים כל הזמן מגלים את הפרצוף האמיתי של החברה שסובבת אותי. לא מדובר בחלק קיצוני של החברה שלנו, שמוקיע את ההומואים מתוכו, אלא ברוב רובה. כל המחלקה שלי בצבא, כל החברים שלי במגורים בצבא, אף אחד מהם לא יהיה מסוגל לקבל את העובדה שאני כזה או תומך בזה. מאז שהתגייסתי לא פגשתי בן אחד שאמר לי שזה לא איכפת לו. כולם חייבים להתייחס לנושא בגועל רב וחלק חייבים להוסיף את ה"צריך להרוג אותם". אצל בנות המצב הוא קצת יותר טוב, אבל גם אצלן לא חסרה שנאת החינם הזו.

העובדה הזו יוצרת לי קושי אמיתי להכיר חברים חדשים. אפילו האנשים הנחמדים ביותר יכולים לאיים עליי בעתיד. אולי אם המצב שלי היה אחרת כבר הייתי מוצא מה שנקרא לפחות "חבר סוד" אחד בצבא שלי, מישהו שאני יכול לספר לו הכל והוא לי, אבל אני נזהר שלא לעשות זאת. גם אם אני אתחיל לדבר בפתיחות עם אחד הבנים שם, תמיד בשלב מסוים תגיע השיחה הזו על בנות שתשאיר אותי עם פה יבש והרבה מבוכה. תמיד אני אמצא את עצמי משקר או ממציא עבר שמעולם לא היה לי. לא ככה הייתי רוצה לבנות קשר אמיתי. כך נוצר מצב שכמעט שלוש שנים אחרי סיום בית הספר, נותרתי עם לא יותר משלושה ארבעה חברים טובים מתוכם רק חברתי הטובה שני מודעת למצבי.

שני, אגב, כבר השתחררה, גם מהצבא וגם מהבית שלה בירושלים, פרשה כנפיים ומצאה לה מקום טוב בתל-אביב, שם היא עובדת. היא אוהבת את העבודה והעבודה אוהבת אותה ולא משאירה יותר מדי זמן מיותר לשיחות ובטח שלא לפגישות. אני כבר התרגלתי שאנו נפגשים מעט, אם בכלל, לקצת מאד זמן. אני כבר למדתי לנתק מיד את הטלפון אחרי ארבעה צלצולים כשאני מתקשר אליה כי אין טעם לחכות יותר מזה והודעות קוליות היא ממילא לא מקבלת... מצד אחד, אני לא רוצה להיות נודניק ולהתקשר אליה מלא פעמים בלי לקבל מענה, מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מפסיק ליזום שיחות אליה ורק מחכה לה כי גם זה לא טוב. אנחנו משתדלים בכל זאת כשאנו נפגשים להתענג מכל רגע. אני כמובן לא נוטר לה שום טינה. אין לי שום סיבה. להפך, מקסים אותי איך הקשר בינינו נשאר חזק ואיתן מול התנאים הקשיים האלה. באיזשהו מקום האמנתי שהחיים שלנו תמיד יהיו אחד ליד השני, גם מבחינת מגורים, שנהיה שותפים או לפחות שכנים. היום זה נראה קצת כמו חלום שמיד אחרי השחרור אני אצליח לעבור לחיות שם ב"עיר ההומואים" (שם שנתן לה אבי היקר).

ויש לי עוד מלא לספר ולשפוך... המון! ככה זה כשלא כותבים מעל לשנה! אבל מה לעשות שזמן הלילה שלי, הזמן הכי פרטי שלי שבו אני כותב מצומצם מאד. 
התייחסו לפרק הזה כפרק לא גמור, אני מקווה להמשיך לכתוב חלק נוסף בשבוע הבא.

שיהיה לכולכם (וגם לי) שבוע שקט ונפלא. מתחילים במרוץ ליום חמישי, הנה אני בא! 

עלובי החיים

אחרי חודשים רבים של סבל, סיימתי בבה"ד לא מזמן ועברתי בסיס – בסיס סגור. אני יוצא הביתה לעתים רחוקות.

בינתיים יש חדר אחד. עם עוד ארבעה חיילים. המיטות כולן מצופפות בפינה אחת של החדר כך שאין מקום לפרטיות. בצד השני טלוויזיה שחורה שבימים טובים תוכל לקלוט ערוץ 2. עוד מעט הם יביאו רמקולים ואז נוכל לשמוע בקולי-קולות את הקריאות הבכייניות שאני כל כך שונא (לדוגמא: "אל תדאג חבר, זה הכול עובר, גם אני עברתי את אותו המשבר..."). בחדר יש שני זוגות של מנורות פלורוסנט המניבות אור חזק ובוהק, גם כשאתה רוצה כבר לישון.

אל החדר נכנסים דרך מסדרון מפותל, שדרכו ניתן להגיע גם לחדר השירותים והמקלחות המשותפים. יש כתמים מסוימים בשירותים שמתעקשים לחזור גם אחרי שאני מוריד אותם בעקשנות. כנראה שאין דבר כזה שירותי בנים נקיים בצבא. המקלחת החמה היא הנחמה שיש בכל יום – כל עוד אתה יכול להתקלח לבד בלי שאף אחד ילחיץ אותך.

כבר מאוחר בערב. אני אחרי מקלחת, נכנס למיטה הקפואה ושוכב על המזרון הצבאי הדקיק, שנבלע בתוך המיטה כי עדיין לא מצאתי קרש להניח מתחתיו. אני מתחיל לקרוא ספר, ככה סתם להנאתי. החדר ריק משום מה וזה מאד נוח בשבילי. בדיוק אז נכנסים שני חיילים. "החברים הכי טובים שלי בבסיס", אבל זה סתם בגלל שעברתי לבסיס באותו זמן כמוהם. הם מתיישבים על כיסאות ומציתים סיגריות. החדר מתמלא בעשן מסריח ואני מביט בזווית של העין על המגבת שתליתי ליבוש, שבה אני אשתמש בשבועיים הקרובים, ועכשיו היא צריכה לספוג את הריח בשקט, בערך כמוני. מיד נכנס חייל נוסף, שבדיוק נמצא בתורנות שמירה. הוא מסתכל עליי וצוחק.... הוא מן טיפוס כאילו מצחיק שכזה שאוהב לצחוק על כולם, בעיקר מאחורי הגב. הוא מצית גם הוא סיגריה ומוסיף עוד למסכת העשן שכבר הצטברה בחדר. אחריו נכנס אדון "ראש-חלול" – הוא פותח את הארון שלו ומוציא קופסת שימורים, הוא פותח אותה ומוסיף ניחוח נפלא נוסף למגבת שלי. "החברים הכי טובים" סיימו את הסיגריה ועכשיו הם מתכוננים לשינה. הם תמיד רבים ביניהם על הדברים הכי שטותיים בצורה הכי ילדותית ובצעקות-על. אני כבר מתעייף ורוצה גם ללכת לישון. אבל החייל הבדרן לא מסכים לכבות את האור עד שהוא לא יסיים להתארגן, אפילו שכבר אמצע הלילה ואנחנו צריכים לקום מחר מוקדם. אני שם את הכרית על הראש, מתעטף בשמיכה, והבדרן צוחק עליי, הפעם אני מבין את הבדיחה אבל אין לי הרבה ברירות אלא לישון ככה. החברים הכי טובים שלי מתחילים שוב להשטתות ושוב בצעקות רמות. אני מבין שאין לי אלא להמתין שהסערה תחלוף, וכולם ילכו לישון. הבעיה היחידה היא שגם כשהם ישנים הם מרעישים. כאילו אני מנסה לישון באמצע תחרות אופנועים... 

אני שם בין כל האנשים האלה, נושך את השפתיים כדי לא להתפרץ עליהם. כדי לא לומר להם שאני שונא את המוזיקה שלהם, שאני שונא את הדעות שלהם על החיים, שאני שונא שהם מעשנים לי לתוך הבגדים, שרע לי איתם. אני יודע שאף אחד מהם לעולם לא יהיה חבר טוב שלי, כי אף אחד מהם לא יבין אותי. רע לי, ואני לא מספר לאף אחד בבסיס, שאני לא אפגע באופוריה שהם נמצאים בה. שאני לא אצא מוזר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חושבים שאני מגזים. זה גורם לי להרגיש כמו משוגע. כאילו שאני מדמיין משהו שאף אחד אחר לא רואה.

אני מפחד. אני חושש שהצבא שיגע אותי. ועכשיו הטירוף הזה יאכל לי את השפיות כמו סרטן ויום אחד יקרה משהו נורא. אני אעשה משהו קיצוני ואהרוס לעצמי את החיים. מזלי שיש לי מצפון, או מן קול פנימי שכזה, שעוצר אותי מללכת לקב"ן ולעוף משם. הרי בגלל קב"ן אני נמצא במקום המסריח הזה.. אני חושב שכל החיים יראו ככה – אני אהיה תקוע עם עלובי החיים, שאין להם מושג מה זה מוזיקה טובה, שאין להם מושג מה חשוב בחיים. והחברים הטובים שלי יהיו בערים הגדולות, כל אחד עסוק בענייניו. המחשבה הזאת מפחידה אותי. היא עוקרת ממני את הדבר הכי חשוב שיהיה לאדם (ותסלחו לי על הקלישאה) – התקווה לעתיד טוב יותר.

הרי הטיפוסים האלה - שרוצים לחיות על-חשבון אחרים, שהולכים מכות כל שני וחמישי ושבאמת מאמינים שמקום האישה במטבח ועבודות ניקיון פוגעות בכבודם ישתחררו יום אחד ובטח יש אלפים כמוהם. גם בבה"ד היה אותם. אני יודע שאם זה היה מקום עבודה, הייתי מתפטר מיד. אז איך אני אצליח בחיים, אם אני לא מסוגל להסתדר עם הטיפוסים האלה שפזורים בכל הארץ?! זה מפחיד אותי.

מרגיז אותי שכל-כך רציתי להיות בממר"מ והם זרקו אותי לכלבים, פשוטו כמשמעו. אני ידעתי שאני אכשל ביחידה קרבית. אני שגשגתי בכל תחום שלמדתי שהיה קשור למחשבים ואהבתי את זה באמת. התנדבתי בארגון חברתי בתחום ואהבתי לתת מהידע שלי. אבל לממר"מ זה לא היה מספיק. הם לא הסכימו לקבל אותי עם פרופיל קרבי. אז הורדתי אותו עם סעיף אישיותי מאד קטן... ומאז החיים שלי נהרסו ונחסמו בפניי כל הדרכים הטובות. אני חושב שעכשיו אני מפתח או מגלה בעיות פסיכולוגיות חדשות ואני מאוכזב מעצמי. אולי יום אחד אני אהפוך למן טיפוס מריר ואפור שחי לבד בדירת חדר קטנה ומעופשת ומפחיד ילדים קטנים. אני מתכוון - אולי אני אנטי-חברתי, סוציומט.

יש לי התקפי דיכאונות קשים, שאת רובם אני מעביר לבד כי לא נעים לי לבכות, ואני מפחד שלחברים שלי בירושלים ימאס לשמוע ממני את אותם הדברים. 

יש לי נטייה לסיים פרקים עצובים בתקווה שהכול יהיה בסדר. אני פשוט לא מבין איך זה יקרה עכשיו. ובכל זאת, מתוך הרגל, אני ארשום שאני מקווה שיהיה טוב יותר בהמשך ואני אתרגל. ובגדול יותר – אני מקווה שאני טועה והחיים יהיו קלים יותר ונוחים יותר. אני מקווה...

לא טוב לי, המפקד!

אני כותב יומן באינטרנט – בלוג. כשפתחתי אותו הייתי בכיתה י"א, היו לי הרבה בעיות ומצוקות. כתבתי פעם ביום-יומיים. עם הזמן, התחלתי לכתוב אחת לשבוע, שבועיים ואפילו חודש. הפרקים האחרונים נכתבו בהפרשים של חצי שנה. ועם זאת, גם היום, עם כל התחושה הרגועה שאני עוטה על עצמי, קשה לי! ואני שונא את עצמי על שהכנסתי אותי למצב הזה.

התגייסתי. "חייל בצבא הגנה לישראל". אני קורא את הפרק האחרון ונזכר באופטימיות שהייתה לי לגבי הצבא לאחר שהורדתי פרופיל. זה היה לשווא. נכנסתי לאחד המקומות היותר מגעילים בצבא. עם כל המוטיבציה שהייתה לי, עם כל הנתונים, הצבא לא הסכים להכניס אותי למקצועות המחשב – "פרופיל נפשי", לעזאזל!

עכשיו אני בבעיה – הילדים... "חיילים" (זה כל כך מעצבן שמתקנים אותך על המילים האלה בצבא) שאיתי בקורס, המפקדים, המערכת, המקום – הכול מתאגד לגועל נפש אחד גדול. אני כבר מתחיל לחשוב שהיה יותר פשוט אילו הייתי מתגייס לקרבי. וזה מצחיק אבל היום אני חושב שממש הערכתי את עצמי לפני הצבא, וגם לפני הצבא הייתה לי בעיה ענקית של רגשי נחיתות. אני לא יודע.... אולי זאת ה"טוראיות" שלי, אולי זה בגלל ששני נמצאת באחד התפקידים היותר שווים בצבא. לפני הצבא חשבתי שאם אני אהיה "ילד טוב", הכול יהיה אחלה – האנשים שסביבי יהיו נחמדים איתי, המסגרת תעריך אותי ואני ארגיש טוב עם עצמי. עכשיו הבנתי שבצבא יש מושגים דפוקים ומקוללים בשביל אנשים כמוני – "ילד-כאפות", "פעור", "שוקיסט"... איכס! והאנשים שאיתי לא מבזבזים אף הזדמנות להשתמש במושגים האלה. מה שטוב בתיכון (ובצבא עם יציאות יומיות), זה שאפשר לחיות כמו שאתה רוצה ולקרב אליך רק אנשים שהם כמוך. לעומת זאת כשנמצאים כל הזמן בצבא, חשופים יותר לביקורת של החברה כלפיך, וצריך להיות מאד מאד חזקים כדי שזה לא ישפיע עליך.

אני לא רואה את הבית. לכאורה, זה חלק מהדברים שרציתי לפני הצבא - להתנתק מהבית. אבל לא להגיע מן הפח אל הפחת. שם, בבסיס המקולל שלי אני רחוק מלהיות חופשי להתנהג כמו שאני אוהב, לצחוק כמו שאני רוצה. אין לי שם אף אחד, אף לא אחד או אחת שאני יכול לדבר איתו, ליהנות איתו. אני סובל. הכישרון שיש לי להתנתק מכולם חוץ משני לא מאכזב אף פעם. חברים מבית ספר- נעלמו. מורים מבית ספר – התפוגגו. על חברים מהטירונות (=אנשים שנראו לי נחמדים בטירונות, כי בטירונות שנמשכת רק חודש אתה לא זוכה להכיר ממש אנשים) אין על מה לדבר בכלל. הפלאפון שלי פועל כמעט בלי הפסקה – בעיקר על שיחות הביתה. 

שני, חברתי הטובה ביותר, עסוקה ברב הזמן הפנוי שיש לי (שהוא קצר גם ככה). רב השיחות שלנו הן: "אני אדבר איתך מאוחר יותר". אני לא מאשים אותה, כמובן. למרות שקשה לי עם הפער שבין התפקידים שיש לשנינו בצבא, אני באמת שמח שהיא קיבלה את מה שהיא רוצה וטוב לה. יש לה תפקיד מפוצץ בצבא. אף על פי שהיא בנתה לעצמה חיים אחרים במקום שבו היא משרתת, היא לא שכחה אותי. אני ידעתי שהיא לא כמו אילן, וששינוי מסגרות לא יגרום לדחייה בינינו.

אני רואה איך הזוגיות מתחילה לצוץ בחיים של מי שמסביבי. לשני יש חבר, והוא בכלל לא הראשון. ידידה אחרת שלי מבית הספר, שמתעקשת לדבר איתי בכל חודשיים ושזוגיות היה הדבר הכי רחוק ממנה, לא מפסיקה לספר לי על בנים שהיא הכירה בשנת שירות. היא אפילו שאלה אותי אם אני "אוהב בנים". כנראה שלהיות בן 19 ואפילו לא לדבר על בנות ועל אהבות מצביע על משהו. כמובן שלא הסכמתי לשתף אותה בכלום ושללתי את ההשערה שלה, מי היא בכלל?! 

שני שאלה אותי לפני כמה זמן אם אני עדיין חושב על הנושא הזה, "המיניות". ברור שאני חושב! המיניות מקיפה אותי מכל הכיוונים. אני שומע את האנשים שאיתי בצבא מספרים על איך הם מתים לחזור הביתה ו"לתקתק" את החברות שלהם, או סתם בחורות שהם פוגשים במסיבה. אני רואה את ההתלהבות שיש לבנים שאיתי מכל חיילת שעוברת לידנו. ואני שקט ומשתדל לא לומר כלום. אז נכון שגם בגילי יש כאלה שעדיין לא חוו את זה: לא חוו קשר רומנטי ולא חוו "את זה". אבל זה יהיה שקר אם אני אגיד שאני לא רוצה לקיים כבר קשר כזה. זה לא כזה מופרך, הרי לאורך כל החטיבה חייתי בפנטזיה שאני בתוך קשר כזה עם אילן. ואני יודע שזכיתי לאהוב (שיר נחמד...), אבל לא באמת. אהבתי את ההתרגשות שהייתה בי בתקופה ההיא. היום זה הרבה יותר מסובך. היום זה עניין של קבלת החלטות. בת או בן. האם אני מסוגל להתנשק עם בן? ועם בת? האם בת יכולה ממש לאהוב אותי ולהימשך אליי? ובן? אוף! מה קורה איתי?

בבית רגוע לי. בבית נחמד לי. יש לי חדר משל עצמי ודלת. יש לי את המחשב שלי ואת האינטרנט. בצבא, לצערי הרב, אני מרגיש כמו בכלא. אני מקווה שזה רק זמני. כל שבועיים אני מקבל "חופשת שחרור" ליומיים שאחריה אני חוזר לכלא לעוד שבועיים. בכלא יש לי חדר צפוף שבו אני חי עם עוד 6 חיילים מגעילים. אין לי פרטיות, הכול חשוף. יש לי זמן חופשי בערב ואני יכול לישון טוב אבל האנשים שבחדר שלי מעדיפים לשמוע טראנסים עד 12 בלילה למרות שההשכמה שלנו ב-5 בבוקר, אז גם שינה אין לי. אני לא מצליח להסתיר שרע לי מאנשים ששואלים אותי איך בצבא. אפילו לדודים שלי ששואלים אותי את זה אני מגמגם ואומר "אממ..מ.. יהיה בסדר!".

אני מנסה לחשוב איך לשפר את השהות שלי שם. הלוואי והיה לי את האינטרנט שם. בטח הייתי חוזר לכתוב פה, או שהייתי שומר על קשר עם חלק מהחברים דרכו. מילא, בטח האנשים שאיתי בצבא בכל מקרה היו משתלטים עליו כדי לבדוק את חדשות הספורט. אני לא רוצה לצאת מהצבא. אני עדיין לא מוכן לאפשרות כזאת. אני אנסה לראות קב"ן ולשחזר את הפרופיל הקודם שלי, אולי אז אני אגיש טופס 55 ואעבור למחשבים. אבל הבירוקרטיה של הצבא משגעת אותי. אני מקווה לטוב אבל מצפה לרע...

מה עכשיו?

עכשיו אוקטובר. כבר כמעט ארבעה חודשים שאני לא עושה כלום עם עצמי. מתעורר כל יום בלי לשים לב לשעון, מצחצח שיניים, שותה תה, מדליק את המחשב ומשחק בו שעה, מכין אוכל, אוכל... משעמם.

את המשימה הראשונה שלי בדרך לתפקיד הולם בצבא ביצעתי. הורדתי פרופיל והוכחתי להם שלי ולקרבי אין כלום ביחד. עכשיו אני רק יכול לקוות שאני אקבל תפקיד שיהיה נחמד, עכשיו זה אפשרי. הפסיכולוג שאיתו נפגשתי התברר כחמוד אמיתי ואני ממשיך להיפגש איתו בתנאי תשלום מצחיקים. כשאני כותב על זה עכשיו, אני תוהה האם זה עוזר לי? "כן", אני נוטה לענות לעצמי. אבל איך? "לא יודע". לפעמים יש פאוזות גדולות בפגישות שלנו שבו הוא מצפה שאמשיך לדבר ואני לא יודע על מה. היום הייתה אחת מהפאוזות הגדולות יותר אבל אח"כ הצלחנו להגיע לנושא מכאיב.

רגשות נחיתות. הנושא שליווה את כל הפרקים האחרונים שלי. פתאום נזכרתי בזה והתחלתי להשתפך בפניו ולהסביר לו ולהביא דוגמאות. אני מניח שאני פחות מרגיש אותן בימים אלו בגלל החוסר-מעש, בגלל שאני לא נפגש עם אנשים לרב ונמצא כל היום בבית. זאת לא בדיוק תרופה, זאת קצת התחמקות. סיפרתי לו קצת על כמה אני קשור לשני. אמרתי לו משהו שלא סיפרתי לאף אחד – יש לי מחשבות כפולות, מחשבה אחת שלי והשנייה היא המחשבה של שני. כלומר התגובה שלי למה שקורה סביבי היא כפולה. איך אני מגיב לזה ומה שני תגיד על זה. זה קרה לי באופן דומה גם עם אילן. שאלתי אותו אם זה נורמלי. הוא חייך. ידעתי שהוא לא ייתן לי תשובה לזה. הרי – מה זה "נורמלי"?. אבל בכל זאת, מאד רציתי לדעת אם זו תופעה מוכרת או שזו סוג של בעיה שיש לי.

"אני רוצה להיות מעניין", אמרתי לו והשפלתי עיניים. הרגשתי טיפשי לומר דבר כזה. קשה להודות שאתה לא מעניין... יותר נכון – קשה להודות שאתה חושב שאתה לא מעניין. סיפרתי לו שהייתי מעוניין לשנות את הסגנון שלי... להוריד קצת את הצניעות ולבלוט קצת, בבגדים ובדיבור. אני תוהה – כיצד אנשים יוצרים רושם ראשוני טוב... כלומר, יותר נכון – מעניין. אני חושב שאני מסוגל ליצור רושם ראשוני טוב, אבל לגרום לאדם להתעניין בי ולרצות להתקרב אליי – זה קורה קצת פחות. אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי... זה לא הסיפור. אני רק רוצה לדעת כיצד למשוך עניין (בצורה טבעית ולא מעצבנת).

אני חושב שאני הרבה יותר רגוע בתקופה הזאת. זאת הסיבה שאני כמעט ולא רושם פרקים. המחשבות מסודרות. אולי זה בגלל הפסיכולוג ואולי זה סתם בגלל שאני לא עושה כלום. מצד שני, יש בי כמיהה לדברים. אני רוצה לדעת לעשות דברים מרשימים במחשב – דברים ויזואליים. אני רוצה לסגל לעצמי ריצות ספורט מידי כמה פעמים בשבוע. אני רוצה לחדש קשרים שהולכים ונשכחים, יש בי אפילו את הרצון הנצחי להכיר מחדש את אילן. הפסיכולוג שלי היה אומר שאני יוצר יותר מדי צפיות מעצמי, מה שיכול לגרום לחוויות חוזרות ונשנות של אכזבה.

כשדיברתי עם הפסיכולוג ניזכרתי אז במקרה ההוא, כשכתבתי את הפרק "הביישנות מהשטן". בגלל זה חזרתי לכאן כדי לקרוא אותו שוב במבט לאחור.

עוד מעט אני אתחיל לעבוד, אם הכול ילך כשורה. אני מקווה שהעבודה תוביל אותי לארגן לי מחדש את החיים. אני לא סובל בכלל, אבל זה גם לא כזה שיגעון. ו... זהו. נגמר הפרק. הנה – כמו שכתבתי, אין לי הרבה מה לכתוב. לילה טוב.

 - מחוות??! האתר קצת השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו.