שוקולד לבן אסור

לא. לא נכנסתי לעוד תקופה משעמת. עמית בהחלט לא היה השיא של השנה הזו כמו שחשבתי. הדרמה לא הספיקה להסתיים וכבר החלה אחת חדשה. אהבה חדשה, בעייתית כמובן.
===============================
פרולוג:
התחלתי ללכת לפגישות שבועיות של קבוצת סטודנטים הומואים. כבר בפגישה הראשונה פגשתי כמה בחורים חמודים, והוא היה אחד מהם – אורן. דיברנו והתקשקשנו אחרי הפגישה והיה ממש כיף. אחריה הסעתי כמה חברים הביתה, ואחד מהם אמר לי שהוא חושב שאני מוצא חן בעיני אורן.

זה בא לי בהפתעה, כי אורן באמת בחור יפה וחמוד, ואמרתי לו: "באמת? טוב, מקווה שאתה צודק. אם הוא יראה שהוא רוצה אז גם אני רוצה". לא בדיוק רציתי להכנס לקשר. בכלל – נכנסתי למן הרגשה כזאת שאני צריך קצת הפסקה מעולם ההומואים האמיתי. עמית אכזב אותי כל כך וגם אחריו נחלתי כמה אכזבות ופשוט הרגשתי שאני לא מספיק בשל בשביל קשר, שאני לא מספיק בוגר ואין לי מה להציע לקשר. אבל אורן הזה היה אופציה מעניינת.

בשבוע שלאחר מכן פגשתי אותו במסיבה. הוא היה נחמד במיוחד, רקדנו ושתינו והוא הצמיד אותי לגוף שלו וחיבק אותי. הבנתי שהבחור ההוא שהסעתי צדק, שבאמת קורה משהו. שיתפתי פעולה, חיבקתי אותי וליטפתי ונהניתי מאד, באמת! זה כל כך כיף לגעת במישהו חמוד, שרוצה לגעת בך בחזרה. הערב הזה הסתיים בנשיקה ענקית. הנשיקה הראשונה שלי עם גבר – כמדומני... חזרתי הביתה מחויך ומאושר. סוף סוף דברים מתחילים להיראות טוב יותר ואני עושה דברים כמו שצריך.

קבענו שנצא באותו שבוע שוב, רק שנינו. כל כך התרגשתי שהתביישתי להתקשר אליו ולדבר איתו. פחדתי לאכזב אותו, זה פתאום הרגיש לי אחרת לחלוטין מאז שדיברנו אחרי הפגישה של העשירון. פתאום שידעתי שיש את המתח הזה בינינו. לצערי הרב, בגלל הלימודים, נאלצתי לדחות את הדייט. אורן דווקא נשמע בסדר עם זה. הוא אמר: "לימודים קודם".

בשבוע אחר כך פגשתי אותו שוב באותה מסיבה, הוא אמר שהוא חולה והיה הרבה פחות נוגע. בחור אחר, שלא הכרתי, ניסה לחבק אותו. הנחתי שזה מישהו שמנסה להתחיל איתו. לא חשבתי יותר מדי. באותו לילה אורן אמר לי שהוא מעדיף אם נחכה עד סוף תקופת המבחנים לפני שנצא, הוא מפחד שזה יפריע לנו לבנות קשר טוב והוא מפחד שהוא לא יצליח להפסיק לחשוב עליי בזמן שהוא לומד. ולמרות שזה היה נשמע לי קצת משונה לשים את התשוקה הזו שנוצרה בינינו על המתנה, הסכמתי. אח"כ באותו שבוע הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר אותי, שהוא רוצה "לאמץ אותי", שהוא מפחד שאם נהיה יחד אז יהיה בינינו את "המתח הזה" ולא נוכל להרגיש נוח אחד עם השני. זה הכל היה מאד מטושטש ולא ברור. ולא הבנתי אם הוא מתנהג ככה כי הוא רוצה לנפנף אותי או כי הוא באמת כל כך חסר ביטחון בזוגיות.

רק בשבוע לאחר מכן התברר לי מה קורה. יצאתי לקצה וראיתי את אותו בחור לא מוכר מחבק את אורן, מחזיק לו יד, לוקח אותו החוצה. הרגשתי אידיוט. כעסתי מאד, בעיקר על עצמי. והקטע הוא שכשאורן ראה אותי, הוא ליטף אותי ביד אחת והחזיק לו את היד ביד השניה וזה קצת הגעיל אותי. לא רציתי להיות דרמתי במסיבה, אז פשוט עזבתי. יום למחרת הוא התחיל להתכתב איתי בטלפון וכתבתי לו שחבל שהוא הסתיר את העניין הזה וסיפר לי תרוצים. הוא ביקש שניפגש, והסכמתי.

בפגישה, אורן סיפר לי שהבחור הזה הוא מישהו שקבע איתו דייט ראשון עוד לפני שהוא הכיר אותי. ואז הוא הכיר אותי, ומצאתי חן בעיניו והוא רצה לפגוש אותי קודם, ובגלל שביטלתי את הדייט, הוא יצא לדייט המקורי שלו ועכשיו הם יוצאים. הוא אמר שהוא כל כך פחד שאני אכעס ואעלם לו שהוא המציא תרוצים שידחו את הדייט שלנו, מבלי לפגוע בי. הוא התנצל והיה חמוד ושנון. אמרתי לו שאני מבין שאפשר להתאהב בשני אנשים במקביל, ושאי אפשר לשלוט בזה, ואני באמת הבנתי אותו אז. הבטחתי לו שאני לא נעלם לו ואיחלתי לו בהצלחה עם הבחור שלו.

================================

אחרי אותה פגישה דיברנו הרבה בטלפון וקבענו להפגש. יצאנו סוף סוף רק שנינו. ישבנו במסעדה והיה מצחיק וכיף. הכי אהבתי את זה שיש לו לב. לא כמו עמית. זה נראה כאילו הוא ממש מרגיש ושהלב שולט בו. הוא כל הזמן החמיא לי על איך שאני נראה. הייתה פגישה מדהימה. בסוף הוא הסיע אותי הביתה. ליד הבית חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה קטנה ומהירה בפה.
פתאום הבנתי כמה אני רוצה שיהיה בינינו משהו, ושנאתי את עצמי שביטלתי את הפגישה איתו באותו יום.

הפגישה השניה הסתיימה בצורה הרבה פחות תמימה... מחוץ לבית, באוטו שלו, שנינו נישקנו ונגענו כאילו מותר, כאילו אין לו אף אחד. היה לי כך כך כיף. קשה לי לתאר את זה. הוא מסיע אותי, עוצר את האוטו ליד הבית ואז יש שקט כזה, אנחנו בוהים אחד בשני והוא כזה יפה, ומרגישים מן חשמל כזה באוויר ושניה אח"כ אנחנו מתנשקים ומתחבקים.

הבעיה היחידה היא שזה לא הוביל אותו להפרד מהבחור, וזה שהוא לא נפרד ממנו לא הוביל אותי להפסיק להפגש איתו, וזה שהוא עדיין עם הבחור ואנחנו עדיין נפגשים לא מונע את ההתגופפויות באוטו שלו בסוף הפגישות. 

דיברנו על זה כבר כמה פעמים. אני אומר לו שהוא חייב לעזוב את הבחור, והוא אומר לי דברים כמו: אתה חייב למצוא מישהו אחר ולעזוב אותי, אל תחכה לי, אני רוצה לתת לבחור הזדמנות, אני רוצה למצות את הקשר איתו. תירוצים עלובים, זה ברור לשנינו... ואני לא מסוגל לחשוב עליו דברים רעים, וקשה לי להאמין שהוא באמת בוגדני וקל לי להאמין שאני פשוט נכנסתי לו ללב יחד עם הבחור הזה והקשר שלי איתו מתפתח יחד עם הקשר עם הבחור. הוא כבר אמר לי שפחות טוב לו איתו... אבל משום מה הוא לא מסוגל לעזוב אותו. מאיזושהי סיבה, הוא מחכה שהבחור ההוא יעזוב אותו.

כל כך חיכיתי לקשר הראשון שלי, לאהבה הראשונה, וקיבלתי תסבוכת שכזו. כל כך ברור לי עכשיו מה נכון לעשות: להתרחק, להפסיק איתו את הקשר עד שהוא יסיים את הקשר השני שלו ויבוא אליי, ורק אז לשקול אם אני רוצה להכנס איתו לקשר. כל אידיוט מבין את זה. כל חברה טובה שסיפרתי לה את הסיפור כבר קבעה לקשר עם אורן גזר דין מוות (או לפחות מאסר עולם). אפילו אלו שבהתחלה היו בעד ואמרו שזה לא נורא שאנחנו נפגשים בזמן שהוא התחיל קשר אחר, כבר לא אוהבות את הקשר.

אבסורד. אני ואורן קבענו שאנחנו נכנסים לתקופת צינון, שאנחנו מאד רוצים להפגש ולדבר אבל אנחנו צריכים להפסיק לעשות דברים אסורים ביחד. במקביל, סיכמנו שביום שני הוא בא לישון אצלי. יש לי בית ריק. החוקים הם שאנחנו נשארים בחולצה ובוקסר. זה די מדליק אותי, ה"חוקים" האלה.

היום התחלתי שוב להרגיש רע, מסיבות אחרות: חשבתי על הבחור האחר, שאורן והוא כבר "חברים". אולי הוא בחור טוב, אולי הוא אוהב את אורן ובטוח שאורן אוהב אותו. שני דברים נוראיים: אורן בוגד בו. זה לא משנה אם שנינו נשארנו לבושים בכל הפגישות שלנו. חד וחלק – זו בגידה. אם הוא אי פעם יגלה על זה אני ארגיש נורא, אני כבר מרגיש נורא. דבר שני – אני צריך להפסיק לבקש מאורן לעזוב אותו – הפרידה שלהם לא צריכה לבוא בגללי. בגללי אורן לא נותן הזדמנות אמיתית לקשר הזה איתו.

אז ברור לי שאני צריך להפסיק את הקשר ושזה לא בריא וגורם לי להיראות רע ולהרגיש רע. אבל זה מזכיר קצת את ההרגשה שהייתה לי פעם שהייתה לי חולשה לשוקולד. שהיה לי ברור שאסור לי לאכול חפיסה שלמה של שוקולד, שזה לא בריא וגורם לי להיראות רע ולהרגיש רע. אבל עדיין אכלתי...

מטריד, אני?

כבר כמה ימים שאני מסתובב עם הרגשה של בחילה. אני מנצל כל דקה פנויה כדי לפרוץ בבכי שקט. אילת. היה מדהים, האמת, והסתיים בצורה כל כך נוראית.

כל כך שמחתי לפגוש את עמית, ואת חברתו הטובה. היה כל כך כיף. ואיכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו כפרטנר. הוא עדיין היה נראה לי ההומו הכי טוב בכל העיר. אבל במקום להימשך אליו, שמחתי שהוא החבר הטוב שלי, ואני יכול להיות איתו בלי כל הסיבוכים שיש בזוגיות.

כל התקופה האחרונה, שהשלמתי עם עצמי שאני לעתים מדמיין דברים, שהתחלתי להיות יותר מודע למה קורה סביבי עשתה לי די טוב. השארתי את האשליות ללילות, לחלומות, וביום הייתי די מציאותי.

עמית קיבל את פניי בחיבוק חם ואוהב, שקצת הפתיע אותי למען האמת, כי זכרתי את החיבוק "טפיחה על השכם" שהוא נתן לי כשעזב. הוא היה מקסים, הוא וענת חברתו הטובה. הוא אפילו שתה והשתחרר קצת. במסיבה הראשונה היה פשוט נהדר. רקדנו שלושתנו, וכשהתעייפנו יצאנו לשבת בספות שבחוץ. ואז שוב רקדנו. והפאות הקדושות שרו את "זאת המסיבה", ואני ועמית כל כך אוהבים את השיר... היה לילה מדהים.

באותו לילה חלמתי שמישהו מחבק אותי. זה כבר לא היה עמית. זה היה מישהו אחר, בלי פנים.

ביום למחרת הלכנו לים. ויתרנו על המצעד.בפעם הראשונה מזה חמש שנים חשפתי את החלק העליון של הגוף. התביישתי בגוף שלי כל כך לפני שעשיתי דיאטה שפשוט נמנעתי מלצאת לים ולבריכה. עמית היה חמוד והציע לי לשכב לידו על בד מגניב שקנה בהודו. שכבנו זה לצד זה, השמש צלתה אותנו, ניכנסו קצת לים, שטפנו את עצמנו, ושוב שכבנו. היה כיף...

באותו הערב נפגשתי עם חברה טובה שלי שלמדה איתי בסמסטר א' ועזבה חזרה לאילת. סיפרתי לה על עצמי, והיא נשמעה די מופתעת אבל אמרה דברים חמודים כמו: "גם אם לא הייתי בסדר עם זה, אני מכירה אותך ויודעת מי אתה ואני אוהבת אותך כמו שאתה...". זה כל כך הלחיץ אותי לספר לה כשהיא הייתה פה בירושלים, והתגובה שלה הכניסה אותה למצב רוח כל כך טוב.

חזרתי אחרי הפגישה איתה למלון. עמית היה שם עם שני חברים שלו וענת. הם שתו ועישנו. הצטרפתי. החברים של עמית ירדו עליו קצת, על איך שהוא מתלבש. ראיתי שעמית מתבאס מזה. אני לא יודע למה זה היה כל כך איכפת לי. יכול להיות שזה בגלל שדיברנו על איך שהחבר הזה שלו מגעיל אליו בזמן האחרון. דיברנו על זה ממש כמה ימים לפני אילת, ופתאום ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי.

חיכיתי לרגע הראשון שאהיה עם עמית לבד ולחשתי לו באוזן: "אל תשים לב אליהם, אתה חמוד-על!", וחיבקתי אותו. הייתי די שיכור ומסובב. אני לא יודע למה, במסיבה עצמה, עמית נראה לי מבואס יותר מבד"כ. השתלתי להיות לידו, ולא לעזוב אותו, שלא יכנס לדיכאון. רקדתי והתפרעתי קצת עם בחור אחר וחזרתי לעמית. הלכתי עם עמית לשירותים כשאני אוחז בכתפיים שלו. סתם כי הייתה מוסיקה ונורא רציתי לרקוד. כשחזרנו לחברים עמית פתאום התיישב על המדרגות והרכין את הראש ולא דיבר. לא כל כך ידעתי מה קרה אבל רציתי שירגיש יותר טוב. ישבתי לידו וליטפתי לו את הגב, ופתאום הוא קם ונעלם.

אני הבנתי שהוא חוזר למלון. ולא רציתי שהוא יהיה לבד במצב המבואס הזה וקיוויתי שהוא ידבר איתי ונעשה שיחת נפש כמו שהיינו עושים בטלפון בזמן האחרון. אז לקחתי מונית למלון, והוא לא היה שם. חיכיתי לו שעה עד שחזר. התסבר שהוא חזר ברגל כי הוא היה נסער. רק אז פתאום ראיתי את המבט שלו בעיניים. פתאום הבנתי שהוא פגוע ממני בגלל משהו. הוא לא רצה לדבר איתי. ענה לי תשובות קצרות והתחמק מלהיות איתי לבד. הכל היה כל כך הזוי.

שאלתי אותו: "עמיתי, אתה כועס עליי?" והוא ענה: "קצת..." ולא הסכים לדבר על זה. הלכנו לישון. אני לא הבנתי מה כבר עשיתי. פחדתי שכבר אמרתי משהו לא נכון לחבר של עמית או שהתחלתי עם מישהו שעמית רצה להתחיל איתו. "קצת"... זה לא הרבה. זה בטח לא אני שהרסתי לו את הערב. חשבתי לעצמי.

בבוקר למחרת נכנסתי לאמבטיה, ובמקרה הצלחתי לשמוע את עמית מתלחשש עם ענת ומספר לה שנגעתי בו כל המסיבה ושהוא חזר למלון ובכה כל הדרך. התחלתי לשחזר לעצמי בראש את כל הארועים של אתמול בלילה. באמת נגעתי בו קצת יותר מבד"כ, אבל זה היה כי ניסיתי לעודד אותו. לא הבנתי שאני זה שמבאס אותו עם כל נגיעה שלי.

עמית וענת התנהגו ביום האחרון בצורה מוזרה ואצילית. הם לא כעסו עליי או השפילו אותי. הם פשוט הפסיקו להזמין אותי להצטרף אליהם, והרגשתי כאילו בכל פעם שאני בא להיות איתם, אני נדחף. עמית היה הכי מוזר ביום האחרון. בשלב מסוים נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. מה כבר עשיתי ולמה הוא לא מדבר איתי. 

כשחזרתי הביתה שלחתי לעמית הודעה, ביקשתי להבין מה קרה. עמית התעלם. שלחתי עוד הודעה, מתחננת, שיספר לי מה קרה ויתמודד איתי רגע. ואז הוא כתב לי משהו נורא. הוא כתב שאני לא שחררתי ממנו. הוא כתב: "זה ברור לך שאני לא רוצה, אז למה בכוח?". והדבר הכי גרוע שהוא כתב: "זה גבל בהטרדה מינית, וכשזה מגיע ממך זה עוד יותר פוגע".

אני בשוק, כבר כמה ימים שאני בהלם מוחלט. איך זה קרה לעזאזל?! איך כל הערב הזה שחשבתי שאני מתנהג בצורה הכי חברית ודואגת, הפך לערב שבו אני מטריד אותו מינית. איך לכל הרוחות הוא מעלה בדעתו שאני אעשה דבר כזה.

התחלתי לחשוב על המגעיל הזה שנגע בי מחוץ לגוועלד. האם אני גרמתי לעמית להרגיש באותה צורה. איך שלא שיחזרתי את זה, לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא לו. הרי המגעיל הזה ממש נגע בי בכל הגוף וניסה לדחוף ידיים מתחת לחולצה. איך אפשר להשוות את זה?? ולמה לו לחשוב עליי דברים כאלה? למה לו לחשוב שאני מטריד או בכלל מנסה. חשבתי שסגרנו את הסיפור בינינו לפני חודשים.

אז עכשיו אני בהלם קצת. כי הצלחתי ממש לאהוב אותו באילת, ובלי כל החרא שיש בזוגיות, פשוט לאהוב את מי שהוא. אז אני רוצה שהוא יבין אותי ויסלח לי שהרסתי לו את המסיבה ואת כל סוף השבוע (כמו שעשיתי לדבריו). מצד שני – אני כועס... זה כנראה היה בראש שלו איפשהו, שאני עדיין לא התגברתי עליו, והוא כנראה ממש פחד שאני אנסה להתחיל איתו. אז למה לו להזמין אותו לאילת מלכתחילה?? מה הוא רוצה לעזאזל? שאני אגע בו עם מקל. שאני אראה שהוא מבואס ופשוט אסתכל לכיוון האחר. אני לא בן אדם כזה! ולא מגיע לו חברים כמוני. כנראה שאיתו זה תמיד מסובך, לא משנה אם אתה אהוב או סתם חבר, ולא משנה מה קורה ביניכם, אתה איכשהו נפגע, כי הוא אולי ניזון מהדרמות האלה.

קניתי לו כבר מתנת יום הולדת. אני אשלח לו בדואר בצרוף מכתב פרידה מאוכזב. אני צריך לחשוב מה לרשום שם.

נמאס לי, ואני שונא אותו ממש שהוא גורם לי להרגיש כמו מטריד, אבל עדיין אוהב אותו... למה אני לא מצליח להפסיק לאהוב?? אם הוא רק היה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולהתעלם ממני אולי הייתי סולח לו. אבל הוא מתעלם ממני כאילו אני לא חשוב לו בכלל, כאילו נגעתי בו באמת בכוונה רעה וזדונית, כאילו שההתעלמות שלו תגרום לי להבין משהו. זו כזו התנהגות שטותית. הוא מפסיד פה חבר שבחיים לא היה לו ולא יהיה לו, שמקבל אותו כמו שהוא, עם כל השטיקים, ואוהב אותו ומוכן לדבר איתו שעות בטלפון גם כשהוא עייף ויש לו מבחן יום למחרת. הוא מפסיד פה אותי, ולא נראה כאילו איכפת לו.

זה גם גורם לי לכזה חוסר ביטחון בהתנהלות שלי. אולי אני לא ממש יודע איך מתנהגים עם אנשים... מה זה חיבוק של עידוד וחיבוק של מיזמוז. אולי זו בכל זאת אשמתי?

עולמו של אינטרוורט

קצת לפני הצבא יצא לי ללכת למעט פגישות עם פסיכולוג נחמד בשם אריק. המטרה הייתה בעיקר שהוא יאבחן את חוסר היכולת שלי להשתלב בתפקיד קרבי, אבל הפגישות איתו היו כל כך טובות שהמשכתי ללכת גם אחרי שהיה בידי מכתב האבחון.

באיזשהו שלב אריק זרק לאוויר הגדרה למצב שלי – "אתה אינטרוורט. אתה תמיד תהיה חייב לדבר עם מישהו כי אתה לא יציב". אני זוכר עד היום שהכי היה איכפת לי מהחלק השני של המשפט. שאריק איבחן את זה שאני לא מסוגל לנתח מצבים לבד ואני זקוק לעזרה, ולא רק זה אלא הוא חושב שזה יהיה ככה כל החיים שלי. לא ממש התייחסתי לחלק הראשון.

כל אירועי השנה האחרונה גרמו לי לחשוב קצת על האבחנה של אריק. חקרתי קצת על האבחנה שלו. אינטרוורט הוא אדם שעסוק כל הזמן בעולם הפנימי שלו, חוקר תחושות ומחשבות. לרוב – אינטרוורטים מתרחקים מאינראקציות חברתיות כי זה גוזל להם אנרגיה, וזה נכון גם אם יש להם כישורים חברתיים טובים.

פתאום נפל לי האסימון – זה בדיוק אני. בונה לעצמי עולמות פנימיים עשירים, גם אם הם לא הגיוניים בעליל. זה כמו שבחטיבה בניתי לעצמי בראש סיפור אהבה עם החבר הכי טוב שלי ולא אמרתי לו מילה על זה. סיפור אהבה בדמיון. כשהלכנו זה לצד זה, בדמיון שלי החזקנו ידיים. וכשהייתה לו חברה, בדמיון שלי נפגעתי שהוא בוגד בי. וכשחקרנו את עולם הפורנו באינטרנט, בדמיון שלי הוא בכלל התעניין בי.

והנה 8 שנים אח"כ אני אותו אינטרוורט. פגשתי בחור מקסים – עמית, שגם לו לא חסרות בעיות אבל לכאורה שנינו יכולים להיות חברים כל כך טובים, ואני התחלתי עם הדמיונות שלי. פתאום לכל דבר יש משמעות גלויה ומשמעות סמויה. אם הוא יצר איתי קשר בפייסבוק, אם החברה הכי טובה שלו הגיעה לעיר והוא ממש רוצה שהיא תפגוש אותי, אם הוא בהה בי בעיניו הירוקות וחייך ואם הוא התחנן שאבוא לשבת לידו בשיעור כדי שלא יהיה לבד. הדמיון המשוגע שלי יצר עוד אהבה מעוותת וההבדל בין הפעם הזו לפעם ההיא הוא שעכשיו הדמיון שלט בי ביד רמה. נתתי לדברים לצאת החוצה. הרשיתי לעצמי לגעת לו ביד, להראות לו מה אני מרגיש. וכמובן שנפגעתי – וכמובן שהוא בכלל לא הבין מה נסגר.

והוא עזב. והדמיון שלי פיתח עצב ואבל על מערכת יחסים כאילו היינו חברים צמודים כבר לפחות שנה וחצי. ובכיתי, כמעט כל יום, ושמעתי שירים עצובים. ולא רציתי להתקרב לאף אחד באוניברסיטה. כי ככה בדמיון שלי מתאבלים על אהבה נכזבת.

לקח לי זמן להבין את גודל הפער בין התחושות שלי לגבי הקשר לבין התחושות שלו. הוא עד היום לא יודע עד כמה הוא כביכול פגע בי, כי הוא בכלל לא מבין איך הוא נתפש בעיניי. הבנתי את זה כשפעם אחת, אחרי שהוא עזב והייתה מן תקופה צוננת בינינו, התחלנו לדבר הרבה. ובאחת השיחות אמרתי לו שאני מפחד שאני אפגע שוב, שאני שוב אקשר אליו. והוא התעצבן ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר... מבחינתו הוא עזב את ירושלים. הקשר איתי לא היה יותר מעוד קשר עם אדם והוא לא הרגיש בכלל שזה שבר אותי.
אני כבר לא כועס על עמית. אני אפילו קצת כועס על עצמי שכעסתי. עמית הוא עמית ואני אוהב אותו כמו שהוא. אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. להפך, הייתי שמח להיות קרוב יותר אליו.

---------------

קרו לי כל מיני דברים מבלבלים בתקופה האחרונה. שמתי לי למטרה להיראות יותר טוב ואטרקטיבי. עשיתי דיאטה וכושר וירדתי כמה מידות במכנסיים. קניתי בגדים חדשים ועברתי לתספורת קצת פחות ילדותית. גם זה הגיע מהדמיון המשוגע שלי. כן, אתה תהיה סופר סטאר,ואז תלך למועדונים ופתאום יתייחסו אליך. כשהגעתי למטרה התלוננתי שאף אחד לא יכול להנות מהגוף החדש שלי. כאילו שאני רוצה שמישהו יהנה מזה.

ביום העצמאות יצאתי לגוועלד לבדי, בלי עמית ובלי בת דודה שלי ובלי אף אחד. לבד. לבשתי חולצה יפה ובושם טוב ולקחתי מונית. ההופעה התעכבה מאד והיה די משעמם בפנים אז יצאתי החוצה. ופתאום המטרה שלי התממשה במלואה – פתאום שמו לב אליי ורצו להכיר אותי. הגיעו כמה בחורים, לחצו לי את היד. לחיצת יד לא תמימה שמשולבת עם ליטוף מוזר. אחד הבחורים שאל אותי אם בא לי לדבר. כן, אמרתי בלי לחשוב והלכתי אחריו. הוא התחיל לגעת ולשאול שאלות כאילו אני מתכוון ללכת איתו למיטה באותו רגע. הייתי מובך מאד. לא רציתי ללכת איתו לשום מקום, ורציתי שהוא יוריד את הידיים ממני. במקום זה – נתתי לו את המספר שלי – ואח"כ שמרתי את המספר שלו כ-"אוהד לא לענות".

כשעמדתי לעזוב, הגיע בחור אחר, נחמד יותר, והציע לחלוק איתי את המונית הבייתה. הסכמתי, בתמימות. והתחלנו לצעוד לעבר מקום נוח שאפשר לתפוס בו מונית. מהר מאד בדרך התברר לי שהבחור לא סתם רצה לנסוע איתי במונית, וגם הידיים שלו היו עליי. אמנם לא בגסות כמו הבחור הראשון. אבל גם אז רציתי שהוא יפסיק ולא אמרתי כלום. המשכתי לדבר איתו, כאילו הוא לא מעסה לי את הגב ונוגע לי ברגליים. גם הוא קיבל את המספר שלי וממש ביקש שנפגש שוב.

אז זהו – שאני לא אתקשר. אני כנראה לא מוכן לעולם עדיין. אם בכלל. היחיד שאיכשהו ראיתי שיכול להתפתח בינינו משהו היה עמית. קצת קשה לי באינטראקציה כזאת ישירה עם אנשים. במגע מיידי... הרגשתי רע מאד כשחזרתי הביתה באותו הלילה. הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לזה לקרות שוב. אם אני לא מעוניין – אני פשוט אגיד את זה, ולא כולם יקבלו את הטלפון שלי. אני גם לא רוצה להשלות אף אחד.

עמית ביקש ממני שאצטרף אליו לסופ"ש באילת . סוף שבוע גאווה. אני הסכמתי, מבלי ששמתי לב למבחן גדול שיש לי באותו יום חמישי בערב. אבל אני אגיע לשם. כי בא לי לראות אותו כבר. ובא לי להנות קצת – ואיתו זה תמיד חיובי. הדמיון המשוגע כבר מנסה ליטוע בי את התחושה שאולי עמית התחרט והוא רוצה להיות איתי שוב. אבל עכשיו אני כבר מודע יותר ומדחיק את המחשבות האלה. טוב לי עם עמית כחבר טוב בלבד. אני מוכן להסתפק בזה. ואני בינתיים אקח אותו לאט את הזמן... העולם עוד יחכה בחוץ, אני מקווה.

צא דיבוק צא!

צא דיבוק צא!

שלושה חודשים עברו מאז הזעזוע. אני מתקשה להתאושש. אני מתקשה שלא להסתכל על עצמי במראה ולפרוץ בבכי על חוסר ההזדמנויות בחיים שלי. שלושה חודשים של דיאטה וחדר כושר הביאו את הגוף שלי בדיוק למצב שרציתי ואין לי עם מי לחלוק את זה. אין מי שיגיד לי שאני נראה טוב ויחבק אותי, אין מי שיקשיב לי. הריקנות מציפה.

עמית עוד חזק בראש שלי. אני מנסה להעמיד פנים שהוא לא אבל הוא ממש כן. "עכשיו אני כאן יושב לבדי, עם הרגע ההוא הקר. יודע כמה ליבך הוא עני וכמה יופייך עקר. אך אותה אהבה למרות רצוני עדיין שמך מבכה. עדיין קוראת לידך על כתפי לנגיעה אחת רכה". השורות האלה מתנגנות לי בראש שוב ושוב ומפעילות את מנגנון הבכי. כבר נתפסתי בוכה, זה היה ברור שבשלב מסוים זה יקרה. תרצתי את הבכי בגעגועים למחנה קיץ... ברור לי שזה לא עבד.

אני לא מצליח להבין מה אני רוצה מהקשר הקלוש שנותר לי איתו. אני כל כך נהנה לדבר איתו. כל כך נהנה להתחבר לעולם הזה של גבר לגבר, שהוא העולם האמיתי שלי ובלי עמית אין לי שום חיבור אליו. אבל אחרי כל שיחה, אחרי כל מילה בצ'אט או גיחה בפרופיל שלו בפייסבוק הלב שלי נקרע, המוח כאילו מתרוקן וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה על כמה הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת. כמה הייתי רוצה שהוא יתנהג אחרת. אני שונא אותו ואוהב אותו ואני לא מצליח להבין מה יותר. אני רוצה שהוא יעלם ומפחד מזה באותה מידה. הכי אני רוצה שהוא ירים אליי טלפון יום אחד ויגיד שהוא חזר לארץ והוא רוצה לבוא לבקר.

איפשהו באמצע פברואר יצאתי למילואים. אחרי שבועות ארוכים שכל מה שהתעסקתי איתו זה ללמוד למבחנים ועוד איכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. יצאתי למילואים והייתי בטוח ששם אני אשכח ממנו. הייתי בטוח שאם אקח הפסקה גדולה ממנו אולי אוכל לחזור להיות איתו בקשר אפלטוני כמו שהוא רוצה. והנה מגיע הלילה הראשון ואני ישן בשק שינה על מיטת שטח באוהל ענק, ואני חולם חלום טוב. אני והוא יושבים מצונפים על ספה גדולה. הוא מניח עליי את הראש ואני משחק לו בשיער. והחום שהגוף שלנו מפיק כל כך נעים לי. אהבה טהורה שכזו. זה היה חלום שקשה להתעורר ממנו, במיוחד ליום אימונים הזוי של מילואים.

מי יודע? כבר אמרו לי שהפנטזיה שלי היא האהבה עצמה ולא עמית. עמית הוא הדרך שלי להשיג אותה. יש סיכוי שזה נכון. אבל עד שלא אמצא מישהו אחר לחשוב עליו, עמית ישאר האהבה הנכזבת שלי, ועד כמה שהייתי רוצה להיות לו לחבר קרוב, אני לא אצליח.

רק אחרי שלושה שבועות יצרתי איתו קשר, אחרי שהוא שלח לי הודעת "לאן נעלמת". הייתה לנו שיחת טרנס-אטלנטית נפלאה של שעה. אני צחקתי, הוא צחק, העלנו זכרונות קלושים מהדקות הספורות שהכרנו. אני חושב שההפסקה הזו עשתה לי טוב כי הצלחתי להיות הגיוני בשיחה הזו ולנתק את עצמי מההרגשה. אבל אז הוא סיפר לי שהוא מחפש להכיר מישהו, שהוא פירסם את עצמו באתר היכרויות והוא קיבל מלא תגובות והוא בוחן את האופציות שלו. אחרי שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שהעובדה שהוא לא רצה אותי נעוצה רק בו, בגלל שהוא לא היה מוכן להכנס לקשר, בגלל שהוא לא מנוסה ופחד מזה, הוא הוכיח לי שטעיתי. שהוא מעוניין בקשר, אפילו מעוניין מאד עד כדי כך שהוא מפרסם את הגוף שלו באתר שבו המטרה העיקרית של הדייט היא סקס. אז זה לא היה הוא?? זה בכל זאת איזה דפק שיש בי?

עמית הוא בחור מאד מעורפל. נורא קשה להבין מה הוא באמת רוצה. אני לא חושב שהוא בעצמו יודע. ואיכשהו, בזמן האחרון הוא שולח מסרים סמויים של חרטה ומבקש שיאהבו אותו למרות שהוא פריק. ולמרות שהוא יכול לפגוע לפעמים. אני, טיפש אני, לעתים לוקח את המסרים האלה באופן אישי. למרות שאני יודע שזה יכול להיות לעוד מיליון האנשים שהוא מכיר. וזה יכול להיות סתם... רוצה להגיד לו שאני מסוגל לקבל אותו בחזרה אליי גם מחר. ואם הוא מעוניין בהרפתקאה, אני מוכן להעניק לו אחת, אחת ענקית. אבל זה שוב הראש המסובב שלי.

הקשר איתו בכל המישורים חייב לרדת להילוך הכי נמוך שאפשר. בלי לצפות לכלום, ובלי לחשוב עליו. להיות מופתע בכל פעם שהוא מתקשר ולשמוח לשמוע ממנו פעם ב... ההפסקה של השבועות עשתה לי טוב. אבל זה היה אפשרי בעיקר בגלל חוסר האינטרנט בבונקר של המילואים. עכשיו כשאני רוב הזמן מול מסך ומקלדת, זה יהיה די מאתגר. שהוא יהיה זה שיוזם את הדברים, שזה ילך בקצב האיטי והמשונה שלו. שהקשר הזה יהפוך להיות תלוי בתדירות שהוא חושב עליי, שזה פעם בחודש אם הבנתי נכון... לא איכפת לי לעשות את השיחה הזאת שהייתה לנו פעם בחודש. אני חייב להתאזן איתו ואם הוא מרגיש אפלטוני לחלוטין, אני צריך להרגיש אפלטוניות מוחלטת. אני די שונא להיות הפסיכולוג של עצמי. ככה כולם מתנהגים? מאבחנים את עצמם ומטפלים?

אני חייב למצוא מישהו, חבר טוב, חברה טובה, מישהו קליל ומשוחרר. לא בא לי על "החבר". סתם חבר. שאני אוכל לצאת איתו לגוועלד מדי פעם, לסרטים. אני בודד נורא. נורא. אולי אם אני אכיר מישהו, ויתחילו להיות לי חיי חברה נורמליים, אני אוכל להתקדם מהחיים שכמעט היו לי...

מה שכן – אני נפתח הרבה יותר מהר מפעם. כבר סיפרתי להרבה אנשים אקראיים על עצמי. אני מחכה ליום שבו אני אפסיק להרגיש כזה שובב שאני מספר את זה.

נ.ב: אני שונא את העיר שלי. את ירושלים וממליץ בחום לכל קוויר להתרחק כמה שאפשר מהעיר הזאת. כמו שאני רואה את זה, הכל אפור פה ולא מעניין. אני הולך בשבילי גבעת רם, סורק מסביב ואין שום דבר... שום כלום. אני מרגיש כל כך לבד. אם רק היה לי כסף (ואומץ) לארוז מזוודה ולעבור לתל אביב.

פסקול עצוב לחיים

מזמן שלא האזנתי לכל השירים העצובים שמילאו לי את הפלייליסט בתקופת התיכון. שירים שמדברים על אהבה בלתי אפשרית, על געגוע, על רצון עז להכיר מישהו באמת, על עולם שלא מבין ועל בדידות. עוד מעט זה יהיה חודש אחרי העזיבה של עמית, ואני עדיין מוצא את עצמי מאזין לשירים האלו ובוכה.

אני לא חושב שזה בגלל עמית. הסיפור איתו היה הזוי וקצר. אנחנו אפילו עדיין בקשר פייסבוקי אפלטוני. פתחנו הכל, שוחחנו על מה קרה בינינו. כמו שחשבתי - הוא לא היה בעניין. הוא האשים אותי בזה שנקשרתי מהר מדי ובזה שמיהרתי לצאת בהצהרות שהוא החבר הכי טוב החדש שלי וזה הלחיץ אותו, הוא גם אמר שזה די הפריע לו שמה שבאמת רציתי זה שנהיה יותר מחברים ואף פעם לא הייתי לגמרי כנה איתו לגבי זה.... בהתחלה התנצלתי, כמובן, כי כנראה באמת עשיתי דברים שהפריעו לו. התהלכתי ימים ארוכים בהרגשה שאני מפלצת שלא יודעת איך להתנהג... ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני לא הדפוק היחיד בסיפור הזה... שעוברת על הבחור תקופה קשה מאד, והוא לא מאמין גדול באהבה.

איך אפשר שלא להאמין באהבה?? זה לא שאני נגד קשרים סתמיים. 99% מהקשרים שיש לי עם אנשים הם סתמיים. אבל האהבה קיימת, אני יודע. לא משנה עם זה עם החבר הלוהט שלך או עם החברה הטובה. זה הרגשה כזאת שפשוט טוב לך עם אותו בן אדם. שכשאתה חושב עליו, אתה מתחיל לחייך ועולים בך זכרונות טובים ומצחיקים, זה כשבא לך לחבק אותו כשאתה רואה אותו, ולא כדי לגעת בו, אלא כי זה מן כימיה כזאת שנוצרת בין שניים שאוהבים. אצלי זה מתבטא גם בדפיקות לב. כן. אפילו כשאני רואה את שני, אני מתרגש וזה עושה לי טוב. עם עמית אני גם מתרגש אבל עכשיו זה עושה לי רק רע כי אני יודע שאפילו החיבוק הכי תמים יגרום לו להילחץ.... וזה כזה טיפשי! הוא חי בהרגשה שהעולם רוצה לנצל אותו וזה לא יעזור מה אני אגיד לו. הוא פשוט כזה... בחיי שהדבר האחרון שרציתי זה לנצל אותו... להפך, רציתי להיות המשענת שלו בתקופה הקשה שעברה עליו. אני לא מבין איך אנשים עוברים תקופות קשות לבד. זה כל כך הרבה יותר קל כשיש מישהו שתומך בך.

אני נזכר בתקופה השחורה, זאת שבאה אחרי היציאה המפוקפקת שלי מהארון מול ההורים בכיתה י', כשההורים הספידו אותו והכל היה רק רע, שני הזמינה אותי אליה, נכנסו לחדר שלה והיא שמה במחשב שלה פלייבק ושרה לי את I'll stand by you.... בחיים אני לא אשכח את זה. עמית לא הסכים להיפתח, לספר לי משהו על עצמו. אם היה לו כבר חבר, אם מישהו פגע בו, אם הוא רק עכשיו גילה על עצמו. אין לי מושג... הייתי רוצה להכיר אותו באמת, עדיין.

אני חושב שזה הדבר העיקרי שריגש אותי בקשר עם עמית זה הפוטנציאל לקשר חזק שכזה. בטח שהגדרתי אותו כחבר הכי טוב החדש שלי - הוא היה החבר הכי טוב באוניברסיטה, זה בטוח. היינו שנינו בקליק שלנו כל הזמן. יושבים ומצטחקקים. יש בהגדרה הזאת משהו פסול? ואני חושב שההבדל ביני ובינו זה שלי זה לא הפריע ואפילו התאים אם הקשר שלנו היה זורם למשהו זוגי והוא היה מבועת מהמחשבה הזאת. ובאופן טיפשי, הוא סגר את עצמו מכל הכיוונים ווידא שלא תהיה שום אפשרות של קירבה אינטימית בינינו. למשל כשבאתי ללמוד אצלו, הוא ממש התעקש שנלמד בשתי פינות נפרדות של החדר. כאילו שהייתי אונס אותו או משהו כזה... לא טיפשי? וכשהייתי מלווה אותו למקומות, במקום ליהנות מזה שיש לנו עוד זמן לבלות ביחד הוא היה שואל כל הזמן למה אני הולך בכיוון ההפוך ממה שאני צריך. ובפעמים הבודדות שאזרתי אומץ ויזמתי חיבוק, הוא היה טופח לי על הגב כאילו כדי להדגיש שזה חיבוק קר בלבד.

אני מיהרתי, בכתיבה ביומן ואפילו חטאתי בהתכתבות איתו, להגדיר את ההתרגשות הזאת התאהבות. מצד שני, זה יכול ליפול גם בקטגוריה הזאת, כשאתה פוגש בדיוק את הבן אדם שחסר לך בחיים, לא משנה אם זה בן זוגך לעתיד או מישהו שיכול להיות חבר ממש טוב. וזה משהו שאפשר לדעת על ההתחלה. זה לאו דווקא משהו שנבנה וצריך לתת לו זמן. מהבחינה הזאת, אני מאוהב בשני עד היום... 

אז אני עדיין מנסה לתהות מה היה כל כך דוחה בי שהוא התנהג ככה, אבל מנחם את עצמי שיכול להיות שחילופי הדברים שלנו היו מעט טיפשיים. ושנינו לא ממש יודעים להתנסח. שנינו מבולבלים, כל אחד בדרכו. בגלל זה אני חושב שיכולנו להיות חברים ממש טובים וזה כואב שהוא כבר לא פה. הוא אפילו טס עוד מעט לחו"ל לתקופה ארוכה ארוכה... אני רוצה לומר שאני אתגעגע אליו נורא אבל מהניסיון שלי איתו, זה רק יעצבן אותו וילחיץ אותו. אני רוצה שברגע הראשון שהוא ירגיש מעט געגוע אליי, שיתקשר ויגיד את זה. זה יגרום לי להרגשה טובה. זה מרגיש נורא להתגעגע לבד... אני כל הזמן אומר לשני שאני מתגעגע אליה, והיא אומרת שהיא אליי, גם בזה אין שום דבר רע...

עכשיו אני מדכא את הדחף להתקשר אליו כל יום... דחף מגוחך ביחס לזה שלא דיברנו בטלפון בצורה רצינית מעולם, אבל הוא פשוט היה כאן אז לא היה צורך. אני רוצה לתת לו את הספייס שלו. אני קצת מפחד שהוא יחשוב שאני כבר לא מעוניין בקשר איתו. זה פשוט שאחרי מה שהוא אמר לי, אני מרגיש ששיחה אחת יותר מדי תרחיק אותו.

עוד מעט כשהוא יהיה בחו"ל יתחיל המבחן האמיתי של הקשר הרעוע שלנו. אני מקווה שהוא מספיק אוהב את הקשר הזה כדי לשמור עליו. אני אעשה מאמצים, אבל זה תלוי גם בו ואפילו בעיקר בו. ואולי, יום אחד, עוד נצליח לחיות שוב ברדיוס נורמלי אחד מהשני, ולהיות חברים טובים שעושים דברים הרבה יותר כיפיים מתרגילים באינפי. ואני מקווה שבינתיים עמית ירגיש יותר טוב. אחרי הכל, הוא בן אדם ממש טוב ונחמד ומגיע לו להרגיש מאושר.

נורא קשה לכבות את הרגש ש הלב כבר פיתח.... אני חושב כל הזמן על מטאפורות מגוחכות כמו: הוא סתם לי חור בלב, ועכשיו כשהוא יצא, הלב מדמם. מה שבטוח - הוא פתח פצע שהיה כבר הרבה שנים סגור - הפצע החברתי. קל מאד לחשוב שהעצב שממלא אותי בזמן האחרון זה רק בגלל עמית - שאני עדיין אוהב אותו ורוצה שיהיה כאן. זה לא רחוק מלהיות נכון, אבל זה זה בעיקר בגלל המקום הריק שהוא השאיר אצלי בלב. לפני כמה חודשים זה לא היה כל כך אכפת לי שהמקום הזה ריק. עכשיו זה די קשה.
אני רוצה חבר'ה... או אדם קרוב שיהיה איתי ונמאס לי להרגיש בודד. אז אני מאזין לשירים עצובים בינתיים, לאט לאט הפסקול יתחלף למשהו מעודד יותר...

לילה טוב!

me somebody to love find

זה נגמר כמו שזה התחיל. ואני שבור... זה לא היה שונה מכל בחור אחר שהכרתי. קשר בלתי אפשרי. אהבה חד צדדית. הוא עוזב את הלימודים, עוזב את העיר, חוזר לחברים שלו. והוא אפילו לא טרח להתקשר להודיע לי מראש. וכששאלתי אותו למה הוא לא חשב להתקשר אליי, הוא אמר, ממש במילים האלה: "להתקשר אליך זה לא הדבר הראשון שעלה לי בראש". איך יוצאים מזה עכשיו? ואיך בפעם הבאה אני אצליח לכשף את האהבה שלי במקום להיות מכושף? אלך למכון בכל יומיים, וארוץ בימים שאני לא במכון. אסיר כל שערה מיותרת שעל גופי ואקנה את הבושם הטוב ביותר.

מעניין אותי אם הוא כל כך נדחה ממני כי הוא חסר ניסיון והרגיש מבוהל או כי הוא בעל נסיון רב והוא נבהל מלהיות עם חסר ניסיון. מעניין אותי אם יש לו מישהו שהוא מאוהב בו? אם הוא בכלל מסוגל להתאהב? ואם כן, מה אני עשיתי לא נכון שהוא לא התאהב בי? שהוא לא רוצה להישאר איתי פה בירושלים?

עכשיו האוניברסיטה היא סוג של שידור חוזר של כיתה י'. אילן/עמית עזב. וזה נראה כי הוא לא מעוניין בקשר מחוץ לאוניברסיטה (שזה כל כך פוגע בי). חבל שאין לי פה איזו שני יפה, זוהרת ומצחיקה כשאני איתה אני שוכח הכל...

בא לי למצוא אהבה חדשה... עכשיו. לא בא לי להתאבל על עמית חודשים וכמו שאני מכיר את עצמי, המצב הזה אפשרי. בא לי להתאהב במישהו אחר. יש לי הרגשה שעכשיו שעמית עזב, אני ההומו היחיד בכל הפקולטה... מי יהיה איתי? יותר חשוב למצוא לי חברת נפש. עמית כמעט היה חבר נפש שלי. עד שהוא פגע בי. יש לו כל כך הרבה חברים. למה לעזאזל האמנתי שהוא יתעניין בי?

אולי עדיף אילו זה לא היה קורה בכלל... הייתי ממשיך לחיות את חיי המשמימים. כשהלב קפוא, המוח מתפקד היטב... ושק הדמעות יבש. אני לא זוכר תקופה שבה בכיתי כל כך הרבה.

המשפחה שלי רואה אותי עצוב, ואני מספר להם שזה בגלל הלימודים הקשים. שאין לי שום עניין במתמטיקה הקשה הזו, המרצים גרועים והתרגילים שוברים אותי. האבסורד הוא שההורים של עמית כעסו עליו נורא שהוא עזב את הלימודים, אבל אימא שלי – היא באה אליי הבוקר ואמרה לי: אנחנו נקבל אותך כמו שאתה, עם תואר או בלי תואר. אל תדאג. אל תרגיש לחוץ. אל תתייאש!

זה רק חיזק לי את ההרגשה שאין שום דבר רע עם ההורים שלי מלבד הסביבה הפרמטיבית שבה הם גדלו. להפך, הם מלאים בטוב לב שופע. זה רק גורם לי להרגיש רע יותר שאני עומד לאכזב אותם...

נראה מה יקרה בעתיד... זה היה פרק מעניין קצרצר בחיי. אולי יהיו עוד משברים ואני אכתוב עוד. אבל אני מעריך שעומדת להיות עוד הפוגה. ככה זה כשאתה ביישן.

ומה אם הוא לא אוהב?

אז אני מאוהב. וכמו כל דבר אצלי אני מרגיש את זה בכל מקום בגוף. צמרמורת נעימה בכל פעם שאני רואה אותו, עצב ממלא בכל פעם שאנו נפרדים לשלום. קנאה עזה לכל מי שיכול לאיים על הקשר שלנו. חרדת נטישה והרבה הרבה בכי.

מה מעוות פה? שהוא לא יודע על זה.... אולי הוא מרגיש. כשאני מוכן לעלות איתו על האוטובוס למרות שהקו הזה מאריך לי את הדרך בשעה, כשאני מבריז משיעורים רק כדי לשבת לידו עוד כמה שעות ביום, שבאופן פתטי אני מציע לו בכל יום לצאת איתי למסעדה או לסרט, או לבשל ביחד ארוחת ערב, ובאופן קבוע הוא מסרב.

מה קורה במצב בו אתה מאוהב במישהו שהוא כנראה לא מאוהב בך. האם זה אפשרי לגרום למישהו להתאהב או שזה משהו שפשוט צריך לקרות? ועכשיו שהקשר כאילו הולך ומתחזק, האם כדאי לי לצאת מזה לפני שאני נכנס לעוד מערכת יחסים עקרה? איך אוכל להיות החבר הטוב שלו בזמן שאני נמשך אליו ורוצה לישון איתו באותה מיטה? איך אוכל לקבל את היום שבו הוא יתאהב במישהו אחר?

אם ארחיק אותו מהחיים שלי, אחזור לחיי השגרתיים והמשמימים. לא וצה להתעורר מהחלום הזה. למרות שרוב הזמן זה סיוט.

אז לספר לו? לחתוך? לחכות? אולי אפסיק להיות כ"כ מעוניין בו? אין לי מושג, אז אני מחכה....