סיכום ביניים

sidenote:
אני לא באמת טוב בכתיבה של היומן הזה. מזל שאין לי איזה עורך על הראש שנותן לי דדליין. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מאכזב מישהו, אבל זה כנראה רק אני.

קצת על ערן:
ערן היה ואולי עודנו אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הוא בחור מוכשר וטוב. אולי יותר מדי טוב. התאהבתי בו כמה וכמה פעמים. הוא בשלב מסוים הפך אותי לחבר הכי טוב שלו, ליווינו זה את זה למעלה מחצי שנה: להיפגש כל ערב לקפה וסיגריה במרפסת שלו, לצאת לארוחות בוקר בשישי, לצאת לסרטים, למסיבות. ותמיד זה היה על גבול הזוגיות. אצלו הגבול הזה היה מאד ברור. אני רציתי מעבר, ולא פעם ניסיתי לקבל מעבר. כל מה שהצלחתי לקבל זה טיפה אינטימיות במיטה, אפשרות לגעת בו ולהיות איתו. אבל כל זה תחת הגבלות מוגדרות: אסור לנשק, והוא לא נוגע בי. כל כך התאהבתי בו שבאותם רגעים זה לא היה לי איכפת. היום במבט לאחור אני מבין עד כמה השפלתי את עצמי.
עכשיו שנה וקצת אחרי שהכרנו, ערן כבר לא גר בשכונה. הוא עבר תחילה לניו יורק לחפש את עצמו. אפילו אז נשארנו חברים טובים בטלפון ונסעתי לבקר אותו ונסענו יחד למקסיקו. שם קרתה לי פדיחה רצינית... הקרבה האינטנסיבית אליו על חוף יפהיפה כשהוא לבוש ספידו, השינה המשותפת בחדר שיבשו לי את הדעת. פתאום קלטתי שיש לי גישה חופשית לטלפון שלו וניצלתי את זה בצורה הכי גועלית שיש. למזלי הוא תפס אותי די מהר. בצדק הוא רתח עליי והתאכזב ממני. הייתי בטוח שפה הקשר שלנו מסתיים והטיול מסתיים. אחרי כמה שעות הוא חזר ודרש להבין כמה זמן זה נמשך. אחר כך הוא אמר שהוא ממשיך בטיול אבל אחר כך הקשר מסתיים. יום למחרת עשיתי איתו שיחה והתוודיתי על כמה שאני רוצה אותו וכמה שאני מדכא את התחושה הזו כדי להישאר איתו ברמת קשר כזו קרובה מבלי להבריח אותו. לשמחתי הוא הבין.
אז הקשר לא נותק אבל בהחלט התרחק. ערן חזר לארץ לחיות בשכונה אחרת. לא ברור אם ההתחרחקות נבעה מהמגורים המרוחקים, הג'וב המפוצץ שהוא קיבל שמעסיק אותו בוקר עד לילה, או התקרית במקסיקו.

קצת עליי:
במקביל לדרמות עם ערן החיים שלי התקדמו. ויכוח גדול שהיה לי עם בת דודה שלי גרם לי לבקש ממנה לפרק את השותפות בינינו. הויכוח הזה חידד לי כמה שאני עדיין לא חופשי בתוך הדירה שלי. אני חי במציאות שלה ושל בת זוג שלה ונכפה עליי לדעת כל דבר עליהן ולספר להן הכל על עצמי. הייתי צריך לבקש את אישורן לכל אירוח והן לא היו מארחות - לא ברור למה. העבודה במשרה המלאה איפשרה לי בהחלט לשלם את חלקן בשכר הדירה והחלטתי שזה פשוט שווה את זה. אז שאלתי אותן בנימוס אם הן מעדיפות שאני אצא או שהן יצאו ואמרתי שבמידה והן יצאו זה יהיה בלי תנאים מוקדמים כי אני מתכוון להמשיך עם החוזה לבד. אחרי חודשיים הן מצאו קופסה קטנה במרכז תל אביב והתחלתי לחיות לבד... בדירה גדולה מאד.
האתגר הבא שהתגברתי עליו היה הלימודים. הסמסטר האחרון היה קשה, בעיקר כי ניסיתי לשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה, ובערך באמצע שלו נסעתי לשבועיים לראות את ערן. גם כשחשבתי שסיימתי קיבלתי טלפון מהפקולטה שדרש ממני לעשות עוד קורס. אחרי כחודש שהרגשתי חסר אונים כי לא רציתי לחזור לשולחן הלימודים בשום אופן, אספתי את עצמי ויצאתי לשיחה אסטרטגית עם ראש החוג. והפלא ופלא - הצלחתי לשכנע אותה שהקורס הזה מיותר. והיא אפילו אמרה שהיא הייתה רוצה לראות יותר אנשים כמוני בתואר שני.
אתגר עתיק נוסף שהיה עליי לפתור היה הדירה של דודה שלי. שנתיים היא שכבה עזובה בירושלים. פעם בחודש הייתי מגיע לבדוק שהכל בסדר. מנקה קצת את המרפסת ואת קורי העכביש במדרגות, עושה אמבטיה חמה ומביט לשמיים דרך חלון הגג. הדודה השנייה שלי לא נתנה לי להרגיש נוח עם להשכיר אותה. בקושי הרגשתי נוח עם זה שלא גרתי שם.
אני מניח שעול שכר הדירה המלא עשה את שלו. כחצי שנה אחרי שהתחלתי לגור לבד, במהלך בזק של שבוע מצאתי שוכר, ארזתי את כל הדירה ואת הריהוט והעברתי אותו להורים שלי ולדירה בתל אביב. 

עכשיו אפשר לומר שאני מתפרנס יפה...  הרגשתי נורא עם ההשכרה וזה עדיין קצת מוזר לי. אבל ההכנסה הנוספת באמת עוזרת לי.

ועכשיו אפשר לכתוב על מה קורה היום... בפרק הבא, אני מניח

מה אני מוצא בו - חלק 1

פגשתי מישהו חדש לפני כמה חודשים. בניסיון להמציא לעצמי אפשרות חדשה, פרסמתי קול קורא באטרף להכיר אנשים חמודים מהשכונה הנידחת שלי במזרח תל אביב "למטרות חברות ובילויים משותפים". קיבלתי שלל פניות, הזויות יותר והזויות פחות. ערן, שגר בלוק אחד ממני, לא פנה אליי. באחד הלילות שנכנסתי לאפליקציה - התמונה שלו תפסה לי את העין. ממבט ראשון, לא ראיתי מישהו חתיך במיוחד - אפילו קצת מעצבן לפי אחת מתמונה ה-selfie שלו. אבל היה לו משהו בעיניים שהזכיר לי את שני - מן רוגע כזה שקשה להסביר. החלטתי לפנות אליו בעצמי.

"היי -אשמח להכיר אותך אם אתה גר בשכונה. מחפש אנשים טובים...". קיבלתי תשובה חמודה ומזמינה - "אשמח להיות החבר שלך בשכונה". אז קשקשנו קצת... ממש קצת - כי היה מאוחר. החפנו טלפונים וסיכמנו שנדבר.

לא באמת דיברנו... לקח עוד כמה שבועות עד שהגיע יום חמישי אחד. בדיוק יצאתי מחדר הכושר ומצאתי את עצמי במצב שבא לי לעשות משהו ואין לי עם מי. תחילה יצרתי קשר עם מישהו שתמיד מזמין אותי לצ'יזקייק בימי חמישי. הוא מגיע לשם באופן קבוע עם חבורה של דתיים בוגרים מאד נחמדים אבל אני תמיד מרגיש שיש לי אפס חיבור איתם. בלי לחשוב יותר מדי שלחתי לערן הודעה: "מה קורה? מה עושה הערב?". "בדיוק חזרתי מארוע של החברה, רוצה לקפוץ?".

חזרתי הביתה, לבשתי משהו קז'ואל כאילו ויצאתי אליו. בעודי הולך בשכונה ומתכתב איתו - הוא מספר לי שהוא גר במגדלים המפוארים של השכונה באחת מהקומות הכי גבוהות. "גר עם ההורים", מיהרתי להניח... לא נורא, אני כבר לגמרי בסדר עם להכיר את ההורים. ובתים מפוארים? אומנם לא גדלתי בבית כזה, אבל בזכות החברות ההדוקה עם שני בתקופת התיכון, יצא לי לבלות 50% מהזמן שלי בבית מפואר, אז גם זה לא הפחיד אותי. מה גם שאני מחזיק בדירת הבוטיק של דודה ורד בירושלים (שעדיין עומדת שם נטושה ומחכה שאתחיל לפעול להשכרתה).

הדלת נפתחת. מולי עומד בחור חמוד עם חיוך מקסים. הוא גר בדירה עם אחיו. הם שוכרים אותה יחד ומשלמים מלא כסף על זה. לשניהם יש עבודות טובות מאד. ערן בכלל בהייטק, כמוני. אבל לא בדיוק כמוני - הוא בהנהלה הבכירה של אחת החברות המצליחות. מן ילד פלא כזה. על כוס משקה אלכוהולי אנחנו יוצאים למרפסת שמשקיפה על כל תל אביב, ורואים שם את הבניין בן 9 הקומות שאני גר בו כבקתה קטנה ומגומדת. הוא מספר לי על השתשלות החיים המקצועיים שלו. אני נמלא הערצה והערכה לבחור הזה. אני מספר לו את הסיפור שלי, ידעתי שגם לי יש סיפור די מרשים, ונראה שגם הוא חשב ככה.

התחיל להתקרר, נכנסנו פנימה. המשכנו לדבר קצת על מה אנחנו אוהבים לעשות. חשפתי בפניו שאין לי הרבה ניסיון עם העיר ואני לא מכיר הרבה אנשים. הוא הציע שאצטרף אליו בימי שישי לשוק הכרמל, לארוחות בוקר, לים. אהבתי את הדיבור המזמין שלו, את חיתוך המילים שלו ואיך שהוא השתמש בעברית נכונה, כמו תמי. סיפרתי לו קצת על החיים האישיים שלי. בשלב מסוים הוא עצר אותי ואמר: "בוא'נה אתה נשמה טובה!". חייכתי בבלבול - איך הוא כבר הבין את זה?

השיחה עברה למה אנחנו מחפשים. סתם בכלל שזה מה שהחלטתי חודש לפני -אמרתי שאני לא מחפש כלום. "רק לבנות את עצמי בשכונה ובחיים - להנות לבד ועם אנשים טובים". הוא אמר שזה בדיוק מה שהוא מחפש. הוא חשף בפניי שהוא יצא מקשר ארוך של יותר משלוש שנים לפני כחצי שנה. לאקס שלו יש את אותו שם כמו שלי ולאחר שסיפר לי עליו קצת קלטתי שזה מישהו שאני "מעריץ" מרחוק כבר כמה חודשים. במקרה נתקלתי בפרופיל פייסבוק שלו וראיתי שהוא בחור יפה ומוכשר. הפרופיל שלו הזמין אנשים לעקוב אחריו ולעשות לו לייקים, וכך עשיתי. אז הוא היה עם ערן מלא זמן, אפילו גרו יחד שנה ואז משהו לא הסתדר וערן חתך. ועכשיו ערן לומד להנות מהלבד.

חזרתי הביתה אחרי מה שנראה כמו 4 שעות של שיחה אינטנסיבית. הייתי באופוריה. בדיוק מה שחיפשתי! קצת חששתי מלהתאהב בערן הזה. זה היה מפחיד בגלל ה"הערצה" (סוג של הערצה) שהייתה לי לאקס שלו. האקס שלו היה נראה כל כך מוצלח העיניי- איך לעזאזל אני יכול להתעלות על דבר כזה?

וככה זה התחיל...

ROBO-MAN

למרות שלא כתבתי מלא זמן ויש המון לספר, על המעבר לתל אביב, על השנה האחרונה שהייתה מלאה בפריצות דרך מדהימות, על החיים העצמאיים והבוגרים והשפע שבתוכו אני חי, אני מעדיף לכתוב על דבר אחד - אני רוצה להתקדם. מה זה להתקדם? לא שוב עוד יבבה שלי על כך שאני רוצה למצוא בן זוג, וזה לא שמצאתי, או חברים טובים, כי גם התחום הזה טעון שיפור. לא רוצה לכתוב שוב על חוסר הקבלה מצד המשפחה. רוצה ליבב על הסטודנטיאליות הבלתי נגמרת שלי.

מצאתי עבודה טובה מאד בחברה גדולה ומחבקת. אני כנראה ממש טוב בזה. כל כך טוב שהם הלכה למעשה הרעיפו עליי פינוקים והטבות כדי שאסכים להכנס למשרת עובד מן המניין ואתחיל לעבוד ב-80% משרה. כל זה קרה בתקופה שבחברה דיברו על הקפאת גיוסים וסגירת תקנים אז זה היה ממש מדהים.

בראשי כל מה שרציתי זה להתרחק מירושלים. מהחיים הקודמים, מהבעיות במשפחה, מהמוות של שושי. זה התאים לי בדיוק. אמרתי לעצמי - הרי אני לומד כדי להגיע יום אחד למקום הזה. אז אני אוריד הילוך בלימודים ואמרח אותם עוד קצת, עוד שנה, ויהיה בסדר.

והנה עברה לה שנה וחצי ואני מתקדם בצעדי צב. ובדיוק עכשיו ממש, בשעה המאוחרת הזו בלילה - זה כל מה שמציק לי. אוך, החיים כאלה מורכבים! בדיוק עכשיו אני מתחיל לבנות לעצמי חיים טובים, חדר כושר, כל מיני חברים. אפילו הצלחתי להגדיר לעצמי ממה אני נהנה וממה פחות ולהגיע לסטטוס קוו מעולה עם ההורים שלי. זמן מצוין להתחיל להכיר בחורים חמודים. לצאת בכיף אולי גם לשכב עם חלק מהם ואולי להכיר גם מישהו שישאר. אבל הלימודים האלה עומדים לי בדרך. כאילו כל מה שאני יכול זה לטעום קצת מהחיים הטובים שיהיו לי כשלא יהיו לימודים אבל צריך שליטה עצמית מטורפת כדי להשאיר את זה ברמת הטעימה, לשבת על הטוסיק ולקרוא חומרים משעממים וללמוד, לבד.

חוויית הלימודים לבד קצת זרה לי. תמיד החשבתי את עצמי חכם לבד אבל היום אני מבין עד כמה הטלפונים הקטנים לחבר'ה שלומדים איתי היו חשובים לי. הדרבון ההדדי הזה נעלם. הרבה מהחברים סיימו את הלימודים או לומדים עכשיו קורסים שאני כבר לקחתי. קשה להכיר חברים חדשים כשאתה הסטודנט שמגיע בדיוק לשיעור אחד ובורח מיד כשמסתיימת ההרצאה.

החלטות. אני רוצה להיות ענייני, פתאום כל הבלוג הזה נראה לי כמו כאב ראש כאב ראש כאב ראש.

מחר אקנה לוח שעם ואתלה אותו על הקיר. על הלוח אדביק משימות שבועיות ואבצע אותן.

ואז כשיהיה לי זמן אכנס לכאן להתבכיין על זה שכבר עברו שנים (3, כמדומני) ועוד לא הגעתי לקשר אינטימי עם אף אחד. שאני אפילו מבולבל יותר מפעם כי אני מאד מגובש לגבי מה אני לא רוצה אבל ממש לא יודע מה אני רוצה. המבחר של תל אביב מדהים אבל התחרות כמעט בלתי אפשרית. אני משתדל לא להפוך להומו תלא אביבי מצוי שרק חושב כל הזמן שהוא יכול להשיג משהו יותר טוב מהבחור שמתעניין בו אבל זה קורה לי לא מעט... אבל זה רק קדימון למה שאני אכתוב, כשאתפנה קצת ואוכל להכניס פתק ללוח המטלות שלי עם המשימה: לכתוב פרק ביומן, 
כמו פעם.

"אל תעשה את מה שאתה רוצה לעשות באותו רגע, עשה את מה שיצור לך את החיים כחיים שאתה אוהב"

on the wild side.

יום כיפור תשע"ג. אני בניו יורק עם חבר טוב שלי מהלימודים. חופשה אמיתית. כיוון שאני מאד אוהב תפילות רפורמיות וליברליות והחבר שאיתו נסעתי הוא דתי לשעבר שמאד התעניין, מצאנו את עצמנו בסיור בין בתי הכנסת הענקיים והקהילות העתיקות של העיר. אני יושב על הספסל עם ספר ביד, מזמזם ניגונים שאני זוכר ממחנה הקיץ, מחייך לחוויה המקסימה הזו של קבוצה ענקית של אנשים "מאמינים" שעומדים לפני רָבַּה ומקשיבים לה בעודה מדברת על שיוויון זכויות ותיקון עולם. בחלק מבתי הכנסת הרבה אפילו הייתה לסבית גדולת מימדים וקצוצת שיער. זה לא הפריע לאף אחד. הם כולם חשו בקסם של תקופת "החגים הגבוהים" - כפי שמכנים אותה שם.

דגל ישראל ודגל הגאווה לצד ארון קודש מאולתר

אחת הקהילות הכי קסומות שהכרתי היא Congregation Beit Simchat Torah או בקיצור - CBST. זו קהילה שהוקמה ע"י יהודי להט"ב. התפילות שלהם שוויוניות במיוחד. אבל זה פחות מה שעניין אותי. אותי יותר משך הפתיחות של הקהילה הזו. המראה הקסום של רבה/רבי עומדים על ההיכל, מאחוריהם ספר תורה, מצד אחד דגל ארה"ב, מצד שני דגל ישראל ומשני הצדדים גם דגלי גאווה גדולים. ככה מונפים להם בגאון. הורים וילדים באים ומשתתפים בטקסים הדתיים האלה. חינוך אמיתי של דור חדש שילך ברחוב וכשתעבור לידו טרנדג'נדר, הוא לא יעקם את הפרצוף, וכשבבית הכנסת שלו יקראו לחתן והחתן הטריים לעלות להיכל כדי שכולם יברכו אותם, לא תהיה לו את ההרגשה שמשהו פה לא נורמלי... אופטימיות נפלאה שכזו.

מקהלת יום כיפור בטליתות צבעוניות

השנה לא צמתי. כבר כמה שנים שאני מוותר על התענוג. השנה בעיקר כעסתי על האובדן של דודה ורד. אני לא כל כך יודע על מי כעסתי או על מה... אני לא יודע עד כמה אני מאמין אבל בעיקר חשבתי שבעולם יש איזשהו צדק טבעי כזה שאומר שאם אדם הוא טוב - יהיה לו טוב בסופו של דבר. הדרך הנוראית הזו שבה דודה ורד מתה ערערה אצלי את האמונה הנאיבית הזו.

אבל ביום כיפור הזה, כשאני יושב באולם ענק שנשכר ע"י ה-CBST, ביחד עם 4000 איש, קצת אחרי שהלב שלי הלם בחוזקה בעקבות החתיך שהציץ עליי כל כמה זמן, כשהָרָבַּה דיברה על סליחה וכפרה - ניסיתי לחשוב ממי אני הכי צריך לבקש סליחה ולמי אני הכי צריך לסלוח.

התשובה הכתה בי - אני רוצה לסלוח לעצמי. נראה שהאדם שאני הכי כועס עליו הוא אני, שנתתי לעצמי להגיע לגיל כזה מבלי לחוות כלום, בעצם. שכיביתי את כל המנגנונים שנכנעתי. אני רוצה להתנקות מכל המנגונני מניעה שבניתי לאורך השנים. מן התחושה הנוראית שמציפה אותי ברגע שאני נכנס למועדון - שאני לא שייך לקהילה, שזה לא אני. אני רוצה להיות שלם עם מי שאני ומה שהפכתי להיות. אני רוצה להירגע ולשחרר את עצמי מהתפיסות הישנות של המשפחה שלי שדבקו בי. אני רוצה לסלוח לעצמי שאני הומו. אני הומו. אני הומו. אני הומו. כן כן, הגיע הזמן להשתחרר מתסביך האישיות. המבט המאוכזב של אימא חייב לצאת לי מהראש.

אנשים חיים ככה. וגם אני יכול... כשאחזור לארץ דברים ישתנו!

דרך חדשה בלי מצפן ועם רגל שבורה

אני עובר לתל אביב.
לפני כמעט 7 שנים, כשרק התגייסתי והבנתי ששני עוברת לתל אביב במסגרת השירות שלה, אמרתי לה: "חכי חכי, כשהסתיים השירות אני מצטרף אלייך". אחרי השירות רציתי לצאת (שוב) למחנה הקיץ וחשבתי שזה טיפשי לעבור לכמה חודשים אם אני אסע בקיץ למחנה לכמה חודשים. אותו תסריט קרה גם בשנה שלאחר מכן ומפה לשם מצאתי את עצמי תקוע בירושלים בבית ההורים עד גיל 25.


דווקא עכשיו, כשיש לי דירה משלי, דירת בוטיק מהממת בירושלים, החלטתי שאני לא מוותר על חלום המעבר.


בת דודה שלי ובת זוגתה מתארחות אצלי דרך קבע בדירה. זה אולי טיפונת מפריע לי להתעסק בדברים שלי, אבל זה בעיקר מספק לי חברה טובה ובריחה מהבדידות הנוראית שאני שרוי בה. הן מצחיקות, הן נקיות, הן מבשלות אוכל טוב וכיף איתן מאד. שתי המשפחות שלהן יודעות על הקשר שלהן אבל אף אחת לא מסכימה לקבל אותן ולארח אותן. שתיהן כרגע לא שוכרות מקום משלהן, כי העדיפו להתרכז בלימודים ולא בעבודה. וכך יצא שאין להן איפה להיות אלא אצלי. עכשיו, כששתיהן מסיימות את הלימודים, החלטתי לתפוס את הרגע ולהציע להן לחפש איתי דירה במרכז.


הדירה שלי, של דודה ורד ז"ל, תשאר ריקה בתור התחלה. מתוך כבוד לה ולמשפחה ,אני חושב שזה נכון שלא לגעת בה בשנה הראשונה. מתוך הפחד לאבד עוד שנה בירושלים - אני חושב שזה נכון לעבור עכשיו ולא עוד שנה. אח"כ נתמודד עם המשפחה כשאגיד להם שאני רוצה להשכיר את הדירה של ורד, או למכור.


מצאנו דירה חמודה לגמרי בקצה המזרחי של תל אביב. דירה עם חניה במרחק הליכה סביר ממרכזי העניינים. המעבר ביוני הקרוב. אני נרגש ונפעם. בינתיים - אני מנסה לטעום קצת מהסצנה התל אביבית.


התסריט די חוזר על עצמו: אני מסדר את עצמי הכי טוב שיש לפני שאני יוצא מהבית, מביט במראה 15 פעמים ובודק כל סנטימטר בפנים שלי. יוצא מהבית, עולה על האוטו ונוסע 50 דקות לתל אביב. מגיע למסיבה, קולט את כל המבטים שבוחנים את הבחור החדש, תוהה מה עובר להם בראש. מגניב חצי חיוך לסביבה אבל בפנים נמצא בשוק מוחלט מכמות הפרצופים החדשים שיש סביבי. מהתלהבות היסטרית מהחתיך בפינה השמאלית ומהברמן ההורס. אני מזמין לשתות משהו, עם מעט מאד אלכוהול, אלא אם בת דודה שלי מציעה לנהוג את הדרך חזרה. ממשיך לבהות בחתיך, בריקוד שלו, בצורת הדיבור שלו, בחיוך השובה, ומתלהב כמו ילד קטן.... ולא עושה כלום. בשלב מסוים עולה על רחבת הריקודים. אומרים לי שאני רוקד יפה... אני אוהב לרקוד. אבל מעולם לא הצלחתי לקרב אליי מישהו תוך כדי ריקוד... מפעם לפעם אני מגניב מבטים לחתיך עד שאני קולט שמישהו ניגש אליו ודופק לו נשיקה. אח"כ אני פחות מתלהב מהערב. נהנה עוד קצת מהריקודים. שמח שיצא לי לבלות ערב עם אנשים יפים וחמודים, עד שנגמר הכוח ואז מתבאס על הנסיעה הארוכה חזרה לירושלים.


יש לי בעיה רצינית... יש לי הרגשה שזה משהו מאד נפוץ אצל הומואים. אני מרגיש נורא נחות לעומת אנשים שאני מתלהב מהם, בצורה שגורמת לי לרצות להתחבא ולא לפנות, שמייבשת כל נושא שיחה אפשרי שאולי היה יכול לצוץ לי בראש אם לא הייתי מתרגש ומסרסת כל מחשבה חופשית שרצה לי בראש. מצד שני, כשמישהו אחר מתחיל איתי, ובינתיים אף אחד מהאנשים שהתלהבתי מהם לא עשה זאת, בא לי להעלם מהסיטואציה.


כן, המראה החיצוני קובע הרבה אצלי. אולי בגלל שאני נורא התאמצתי כדי לשפר אותו אצלי. התחלתי לאכול קצת יותר טוב, לפקוד את חדר הכושר כמה פעמים בשבוע, את הספר ואת חנויות הבגדים פעם בחודש. שילמתי כסף רב כדי להסיר שיער גם ממקומות מביכים כי לא רציתי שלי יהיה שיער במקומות שלא הייתי רוצה שיהיה שיער לבן הזוג שלי.
לפני שבוע התחלתי עם מישהו באטרף על סמך פרופיל חמוד עם תמונת פנים מבוישת. הבחור נענה לפנייה שלי ועד מהרה הגענו לקביעה כללית שאנחנו צריכים להפגש בהמשך השבוע. רק אח"כ הוא הוסיף אותי לפייסבוק וגיליתי שמדובר בבחור עם שיניים עקומות וצהובות ועם שיער על הכתפיים. ידעתי שאני לא מעוניין לצאת איתו. אני מצטער על השטחיות... אין לי שום תירוץ שיצדיק את זה מלבד זה שבא לי להימשך לבן הזוג שלי. שיער כתפיים וגב ובעיות שיניים גורמים לי בדיוק לדבר ההפוך. אפילו לא היו לי את הביצים לגמור את זה בצורה יפה. כששוחחנו בפייסבוק מאוחר יותר בשבוע והוא שאל מתי נפגשים, פשוט הפסקתי להגיב, כמו אידיוט.


אני מבין שאטרף זו לא דרך אידיאלית להכיר אנשים. אני מוכרח להתמחות באומנות ה"מינגלינג" בתוך הסצנה. לפני שבועיים יצאתי עם בת דודה שלי לשפאגט. התהלבתי שאני יוצא למקום חדש שאני לא מכיר, התלהבתי מהחבר'ה החמודים שיש שם. אבל הרגשתי כאילו אני מתפרץ לחתונה של אנשים שאני לא מכיר. כולם עמדו/ישבו שם מחוץ לבר בקבוצות קטנות, בכלל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אפילו לרקוד לא יכולתי.


אפילו ניסיתי לצאת למקומות קצת יותר נועזים. לפני יומיים יצאתי עם בת דודה שלי ובת זוגתה לאפטר עצמאות באומן. כבר מלא זמן שהן מנסות לשכנע אותי לנסות את הליין הזה. הלחיץ אותי התמונות שלהן מהמסיבות הקודמות שהן הלכו אליהן. כל הגברים השווים בלי החולצה. אין לי גוף מכוער אבל בהחלט אין לי גוף כזה. רק אח"כ הבנתי שזה ממש לא חובה להוריד חולצה, ושיש גם מלא גברים עם גוף קצת פחות שווה מהדוגמנים שהן הצלטמו איתן. קניתי גופיה  חדשה במיוחד למאורע. בתור ירושלמי שורשי שהיה קצת מלא וקצת שעיר בעברו, מעולם לא לבשתי חולצה בלי שרוול.
נמצאו 3 פוטנציאליים במסיבה. אחד שבכלל לא שם עליי. אחד שהסתכל עליי ובחן אותי ואז נעלם, ויותר מאוחר ראיתי אותו מתנשק עם מישהו בבית קפה בחוץ. ועוד אחד, שהתעלה על כל הבחורים שראיתי בחיי, שיכול להיות שהזיתי אבל גם הוא בחן אותי אותי לא מעט. אבל הוא היה כל כך יפה שהרגשתי קפוא לחלוטין ולא עשיתי כלום. מאוחר יותר ראיתי אותו עם רוקד מישהו מכוער ומנופח. אמרתי לעצמי: יאללה, נתקרב.... כשהייתי מספיק קרוב כדי לגעת בו הם התחילו להתנשק... באסה! גם ככה נראה לי שלא הייתי עושה כלום.


אז איך אני מסתדר בביצה הזו? ואיך אני מוצא בחור שיתאים לקריטריונים הקשיחים שלי: ח"ח - חתיך חכם (או חכם חתיך). איך אני נראה אם ערב שלהם אני בוהה בבחור ולא עושה כלום? אני מתייחס להכל כמו משחק מחשב, או משימה בעבודה. אני מחפש אלגוריתם טוב לבעיה. אבל הפעם גוגל לא יכול לעזור לי ואם אני לא מנסה כלום אז גם אפשר להגיד שאני צובר 0 ניסיון מכל מסיבה כזו. אני מקווה שזה יתחיל להראות יותר טוב. 


ברצינות, אני חושב שאני מתחיל לנסות את המדריך הבא... זה טיפשי כל כך אבל אני לא מצליח לבד:
http://gaylife.about.com/od/gaysexadvice/a/pickupgayman.htm


והנה עוד אמירה שטחית לסוף: אני מפחד להתבגר ושכל הבחורים השווים כבר יתפסו.

אז איפה הייתי?

אני רוצה לכתוב פרק כבר מלא זמן. אפילו ניסיתי פעם אחת באוקטובר לכתוב משהו. מאז הפרק המלא האחרון, נראה שהחיים שלי התנתקו מהמציאות שבה חייתי והפכו לסוג של הזיה מוטרפת. כשאני קורא את הפרק  המלא הקודם שלי ורואה את הקנאה שלי באייל שחי בדירת שותפים ודוד שלו קנה לו רכב, מנתח איך אלה שני הגורמים שהופכים אותך לאטרקטיבי ונגיש לעולם ההומואים, אני מבין שאני לא מבין כלום.

---

הגידול של הדודה שלי הולך ומחמיר. פתאום היא זקוקה למקל הליכה. מהר מאד אנחנו נכנסים לסצנת חולי הסרטן בארץ – הקרנות, בחילות, דיבורים על טיפולים וטיפולים אלטרנטיביים ותעייה באפלה – כי אף אחד לא באמת יודע מה המקור. אני ודודה אחרת שלי עוברים לגור איתה. אני מנסה לשדר לה כאילו זה עוד מעבר שגרתי, כמו בכל תקופת בחינות. אבל בעצם רוצה להיות קרוב, ולעזור.

מישהי חמודה מהלימודים, אפרת, מציעה לי לחפש איתה דירה בנחלאות/רחביה. היא נראית כמו שותפה אידיאלית. מקסימה, נקייה, מצחיקה. מישהי שתוכל להרשים את הבחורים שאני אביא הביתה. אני מסכים, מבלי להבין למה אני מתחייב.

בינתיים בעבודה במשרד הבריאות - אני פתאום מתחיל לראות רק כסף, להשוות את השכר שלי מול הקולגות  ולדרוש. כצעד מחאתי, אני בונה קורות חיים ומפיץ בין חברות שונות. לא לקח הרבה זמן ואני מקבל טלפון מחברת הייטק עולמית, זומנתי לראיון עבודה.

המצב של דודה שלי מוסיף להחמיר והיא החלה טיפולי כימותרפיים שמיד השכיבו אותה למיטה. אני הייתי השליח שלה מול הרופאים שאני עבדתי איתם במשרד הבריאות. אלה, אחרי שקראו את תוצאות של בדיקות שונות שלה, כבר מכינים אותי לגרוע מכל, וממליצים להימנע מטיפולים מיותרים שרק יוסיפו סבל. מתחילות מלא דילמות מוסריות לגבי איך בדיוק אפשר לספר לה את זה, ואם זה בכלל נכון. אף אחד מהמשפחה לא רוצה להקשיב לי. כולם כועסים רק מלשמוע על האפשרות הזו. דודה שלי נותנת לי את המפתחות לרכב שלה, "עד שאני אבריא".

חבר מהלימודים מציע לי להיכנס לחדר שהתפנה בדירה שלו. מיקום מעולה במרכז העיר, חדר ענק ומחיר מעולה. אני רוצה להתלבט ליומיים, כי לא נעים לי מאפרת, ומאבד את ההזדמנות לקבל אותה.

"שלום, מדברת נועה מחברת --, אני שמחה לבשר לך שהתקבלת ורוצה לתאם איתך פגישה שבה ניתן לך הצעה עבודה". אז הראיון היה מוצלח, מסתבר. מאד מוצלח. אני מקבל הצעת עבודה מפוצצת עם תנאים מעולים. ועדיין עולות בי ספקות האם זה הזמן לעשות שינוי, לעזוב את משרד הבריאות. המקום הזה די רחוק, במרכז הארץ ועבודה שם תחייב אותי לקנות רכב זול ולבלות מלא זמן בנסיעות. "מצטער... לא מתאים לי. אני יודע שאתם חברה גדולה וזו הזדמנות נהדרת אבל זה לא משתלם לי בשלב הזה, והצעות טובות יגיעו גם בסוף שנה שלישית של הלימודים". בוקר למחרת אני מקבל טלפון "שלום, מדברת שרון מחברת --, המראיין שלך כנראה ממש אהב אותך, הם עשו מאמצים עילאיים והצליחו להשיג לך הצעה טובה יותר ב-15%". אחרי התלבטות של שעה והתייעצות עם הבוסית המקסימה ממשרד הבריאות אני מחליט ללכת על זה.

דודה שלי כבר בקושי קמה מהמיטה. היא משתוקקת לאכול מאכלים שהיא אוהבת אבל כמעט כל מזון גרם לה לבחילה והקאות. אני נכנס לדיכאון קשה. מרגיש שהכאב שלה ממלא כל חלל במחשבות שלי. לא מצליח להתרכז, לא בעבודה ולא בלימודים. קולות מסביב ומבפנים אומרים: קח צעד אחורה, אתה לא עומד בזה. הדודה האחרת סעדה אותה. היא כבר לא יכלה לנשק אותי בלחי מחשש להדבק בדלקת כי המערכת החיסונית שלה הייתה ברצפה. אנחנו מדברים בטלפון – פעם ביום, אני מבקר אותה שלוש-ארבע פעמים בשבוע. היא לא מפסיקה לכאוב. לאחר שטיפול אחת נכשל, דודה שלי מחליטה לעבור לטיפול אחר, שיגרום לה לנשירה. כשאני שואל אותה מאיפה היא שואבת אופטימיות היא אומרת: "אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הטיול שעשינו בלונדון אני ואתה בקיץ האחרון, אני מדמיינת את הארוחה שהייתה לי עם החברות בניו-יורק... אני מדמיינת את החתונה שלך". אני מחייך ונקרע מבפנים. היא מדמיינת אותי מתחתן? האם היא השלימה עם זה שאתחתן עם בן?

אני נכנס לסצנת חיפושי הדירות בירושלים. מנסה ללכת לפי התוכנית המקורית, כאילו דודה שלי לא חולה, שלא חלילה תחשוב שאני יודע מה קורה. במחיר שהקצבנו אני מצליח למצוא מלא מקומות קטנים ומצ'וקמקים. אני מתחיל להבין את גודל הטעות שעשיתי כשפספסתי את ההצעה של החבר.

העבודה החדשה במרכז ואני צריך רכב. הסכם השכר המפוצץ בהחלט מאפשר לי לקחת הלוואה גדולה ולסדר כך שההחזרים יהיו כגודל התוספת שקיבלתי במשכורת. אבא שלי ודודה שלי ממליצים ללכת על רכב חדש, כדי לא לקחת סיכונים. אני חושב שאני רוצה לנסוע ברכב של דודה שלי, עד שהיא תחלים, אבל משום מה האפשרות הזו לא עולה, ולא נעים לי לבקש. בסופו של דבר אני קונה רכב, חדש מהניילונים, בסכום שרק יכולתי לדמיין עליו עם המשכורות של משרד הבריאות. מצליח בקומבינה לקבל הסכם מימון ללא ריבית ולסדר את ההחזרים בדיוק כמו שרציתי.

התחלתי לעבוד בעבודה החדשה בספטמבר. פתאום הימים הפכו ארוכים הרבה יותר. הייתי נוסע עם חבר מהלימודים, כדי להתחלק בדלק. המקום היה מדהים, כבר מהיום הראשון. הכל נורא מסודר, כבר ביום הראשון קיבלתי נייד חדש, דוקינג, מספר טלפון אישי ושמי היה מוגדר בדואר האלקטרוני. האוכל היה לא נורמלי. החבר מהלימודים התעקש שנלך בכל יום למכון הכושר של החברה. היינו יוצאים משם כל יום בשעה שבע ומגיעים לירושלים לקראת שמונה.

ארבעה חודשים מאז גילו לה את הסרטן, דודה שלי נמנעה מללכת למיון, גם כשהכאב היה גדול מנשוא. חודש וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד במקום החדש, אבא מתקשר אליי ומספר שדודה שלי התאשפזה. אני יוצא מהעבודה מוקדם וטס לבית החולים. שם, בפעם הראשונה, דודה שלי נשברת לנגד עיניי ומייבבת כמו ילדה קטנה. היא השתדלה שלא לעשות את זה לידי, אבל כנראה שהפעם הכאבים גברו על האיפוק המופתי שלה. אני מחבק אותה ומלטף לה את השיער, בולע את הרוק ואומר לה שיהיה בסדר. אחר כל, כשדוד אחר שלי מגיע לחדר, אני יוצא למסדרון ופורץ בבכי שקט. מאוחר יותר דודה שלי משביעה אותי שאני לא פוגע בעבודה החדשה כדי לבוא להיות איתה. "אני לא רוצה אפילו לשמוע על זה שאתה לוקח חופש. זו עבודה חדשה ואתה צריך לעשות רושם טוב".

הימים בעבודה ארוכים ומאתגרים. נראה שלא משנה כמה אני עושה ולומד, יש תמיד עוד משהו שצריך לעשות, ואני עדיין לא יודע לעשות אותו. הבחור שחפף אותי, איש מבוגר, יוצא לחופשה של שבועיים וראש הצוות שולח לכל המפתחים שאני אחליף אותו בתקופה הזו. רף הציפיות עולה ובהתאם גם הלחץ שלי מהעבודה.

אני מקבל את הרכב החדש. אני מחנה את הרכב של דודה שלי ליד הבית כאבן שאין לה הופכין. אני מתרגש מכל הנעה שלו, מכל כפתור, מהעובדה שהצלחתי לקנות כסף בעצמי, בלי דוד או אבא עשיר – אני לבד (והבנק – אבל הוא כבר יקבל את הכסף חזרה).

אני כבר לא יכול לחפש דירה אז המשימה מוטלת על אפרת. היא מוצאת כמה דירות חמודות ואחרי מספר אכזבות, מצאנו דירה עם הרבה פוטנציאל. יום למחרת כבר מצאתי את עצמי חותם על חוזה עם בעל הדירה ומבזבז פנקס שלם של שיקים בסכומים מטורפים. אני ואפרת מתחבקים, מאושרים שסוף סוף מצאנו מקום. אני מתחיל לחשוב שזה אמיתי, ומנסה להבין איך אני עושה את זה.

דודה שלי לא חזרה הביתה מבית החולים והועברה לאשפוז יום. השיער שלה התדלדל כל כך שהיא החליטה לקנות פאה יקרה. היא מחוברת למכשירים ומקבלת מורפיום דרך הוריד. היא חלשה ורוב הזמן ישנה. אבל כשאני מגיע היא מסתכלת עליי ומחייכת. היא קצת רוטנת, בעדינות, על עולם הרפואה הסתום, על כל הרשלנויות הרפואיות שהיא נתקלה בהן מאז חלתה. היא אוסרת עליי לצאת מהעבודה מוקדם בשבילה, ומצד שני אוסרת עליי להגיע בשעות מאוחרות. "אני דואגת לך, אתה עייף". נגזר עליי לראות אותה רק בסופי שבוע. הטיפול הנוכחי מוגדר אף הוא ככישלון והטיפול הבא כבר יקר מאד. לבקשתה של דודה שלי, אני כותב מכתב בקשה לתרומה בעברית ובאנגלית. אני כבר מבין שזה חסר סיכוי.

חלפו ארבעה ימים מאז חתמנו על החוזה. אני נפגש במקרה עם חברת משפחה קרובה, ד"ר לביולוגיה שביקרה את דודה שלי. היא מספרת לי שהמצב שלה חמור, וקריטי ושאני עומד לאבד אותה בזמן הקרוב מאד. אני מתחיל להתגבש שמעבר הדירה זה הדבר הכי לא מתאים עכשיו. יום למחרת אני מצלצל לאפרת ומספר לה מה אני חושב. היא מגיבה בצורה מקסימה, מרגיעה אותי ומתחייבת למצוא שותף שיחליף אותי.

הבחור שחפף אותי חוזר מהחופשה, ונראה שכולם די מרוצים מהתפקוד שלי בתקופה שלא היה, בהתחשב בזה שאני חדש והכל.  

דודה שלי כבר לא עצמה. אני מרגיש את זה בכל פגישה שלנו. היא בקושי מסוגלת לדבר. וכשהיא מדברת היא מבולבלת לחלוטין. הדבר היחיד שמזכיר אותה זה החיוך המקסים שהיא עוטה על עצמה כשהיא רואה שבאתי לבקר. בשארית כוחותיה היא מדברת איתי על הטיול בברצלונה שנעשה בקיץ הבא, על כמה שהיא רוצה לראות את האוטו החדש שלי. הכאבים לא מפסיקים.

בעבודה אני מצליח להבין את רזי התפקיד. מה בעצם רוצים ממני ומה חסר. בונה כמה תהליכים אוטומטיים שיחסכו מהבחור שחפף אותי שעות של עבודה. למרות שאני לא מרגיש מספיק טוב, נראה שכולם מסביב מרוצים.

אני מתחיל ללכת לפסיכולוג.

המחלקה האונקולוגית מבקשת לשחרר את דודה שלי למוסד סיעודי אחר. המילה הוספיס הוזכרה כמה פעמים בחטף. דודה שלי כבר מבולבלת לחלוטין. ברוב הזמן מתקשה לומר משפט ארוך. אנחנו מנסים בכל הכוח לגרום לה לדבר איתנו, להיות איתנו, לחייך. רק אליי היא מחייכת. אבא שלי ודוד שלי מבינים שאין ברירה אלא לשים אותה בהוספיס, שם גם אומרים להם שהם ממליצים להפסיק טיפול כימותרפי שרק מחליש אותה.

אני מוותר על סידורי הנסיעות עם החבר מהלימודים לטובת ימי עבודה קצרים יותר. בכל יום אני יוצא מהעבודה בארבע חמש ונוסע לבית החולים. לא איכפת לי שהמשפחה שלי מתלוננת. אני רוצה להיות איתה.

יום לפני המעבר להוספיס, אני מגיע לבקר אותה, ובאורח פלא היא נראית טוב ומגיבה בסדר. אני אומר לה שאני מתגעגע אליה. היא אומרת שגם היא. כולם יוצאים מהחדר ואני עושה איתה שיחה רגילה, כמו פעם. מעדכן אותה בכל מה שקורה אצלי בחיים. היא מחייכת, מתגאה בי. קוראת לי "מתוק, נשמה!". "אני רק לא מבינה למה ההתדרדרות הזו".

ביום המעבר להוספיס אני מגיע לבקר שוב. המשפחה מספרת לי שהמעבר היה קשה ביותר אבל דודה שלי נראית מאוששת. היא מגיבה טוב, יחסית, אך עדיין חלשה מאד.

יום למחרת אני מחליט ללכת אחר העבודה לקניות בסופרמרקט. בדיוק בסיום הקניה אני מקבל טלפון מאימא ששואלת אם דיברתי עם אבא או עם דודה שלי היום. אני כבר מבין שמשהו רע קרה. נוסע במהירות להוספיס ורואה את דודה שלי נאנקת. אני מנשק לה את הידיים. היא נאבקת בכל הכוח שלה לקבל חמצן. כבר אין לה אנרגיה לכלום, לא למצמץ, בקושי להזיז את האישונים.  היא לא מגיבה, רק מפרפרת. אחות נכנסת, אבא שלי שואל מה קרה, והיא סופקת את ידיה ואומרת שזה השעות האחרונות. אני לא מופתע. אני רק רוצה שהיא תפסיק לסבול. אין מספיק מיטות במקום – אני חייב ללכת הביתה.

ביום שהיא נפטרה לא הצלחתי לראות אותה. מספרים שהיא נאבקה עם הנשימה במשך למעלה מ-24 שעות.

זהו, איבדתי את דודה שלי. אני בוכה בלי הפסקה. עם כל ההכנות שעשו לי, אני לא מאמין.

שבעה. חברות שלה באות לבקר. מספרות לי שהייתי כמו בן בשבילה. מספרות שהחלום שלה היה לטוס איתי למלא מקומות בעולם. הן לא הכירו אף אחד במשפחה – רק אותי. אני בוכה.

שבעה. חברים שלי באים לבקר, מכל הארץ. חברים מהעבודה הקודמת, ואפילו כל הצוות שלי מהעבודה החדשה. אני פתאום מוצף באהבה. אני מרגיש שזה מלטף אותי. למרות שזה בכלל לא מצליח להוריד את הכאב בלב. כאילו הלב מאד כואב במקום אחד, אבל יש איזה ליטוף נעים במקום אחר. לאנשים באמת אכפת.

שבעה. אני יושב עם המשפחה המורחבת שלי. דודים ודודות רחוקים יותר מהדודה שאיבדתי. לדודה נירה יש נכדה לסבית שגיליתי עליה רק לפני כמה חודשים. היא מנסה לשאול אותי עליה ואני מבין שהיא יודעת ומקבלת. בתוך כל האבל הזה, אני כועס על אבא – שלא מסוגל להיות פתוח כמו אחותו הגדולה.

שבעה. אנחנו בדירת הבוטיק שדודה שלי בנתה לה אחרי שיצאה לפנסיה. כל מקום מעוצב בקפידה. אנחנו פותחים את הארון שלה והלב שלנו מתרסק. הבית כאילו מחכה לחזרה שלה. אצלי מתחילות תהיות לגבי החיים שאחרי המוות. אני מתקשה להאמין שזה הסוף.

שבעה. המשפחה מדברת איתי באופן טבעי כיורש של דודה שלי. "כשתגור פה אז...". אני לא מופתע, תמיד ידעתי שהיא תוריש לי הכל. היא אמרה את זה בכמה הזדמנויות. פשוט לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מוקדם.

פוסט שבעה. מתחילים לעבור על מסמכים של דודה שלי. אני מתחיל להבין את גודל הירושה. החיים שלי משתנים מן הקצה אל הקצה. אני מחליט שלא לחזור הביתה. אני לא רוצה להשאיר את הבית של דודה שלי ריק ומיותם. אני גם לא רוצה לחזור הביתה.

---

אז הנה סיכום של כל מה שקרה עד תחילת דצמבר. ועכשיו אני פה בדירת הפאר של דודה שלי, חי לבדי, עם ירושה. התלוננתי על כסף, דירה ואוטו, קיבלתי את הכל, עם ריבית, אבל איבדתי כל כך הרבה. ידעתי שהיא אוהבת אותי מאד, וגם אני אהבתי אותה. היא הייתה מאד משמעותית בכל נקודה בחיים שלי. לא כל אדם זוכה לאהבה כזאת בחיים שלו, ויש מעט מאד אנשים שבאמת אוהבים אותי כמו שהיא אהבה. היחידה שהסכימה לקבל אותי כמו שאני, שהגנה עליי בכל מחיר מול אבא שלי, שחיפתה עליי בימים שהייתי ישן אצל אייל והיחידה במשפחה שדיברתי איתה גלוי אחרי שאייל שבר לי את הלב.

החיים השתנו לי, מן הקצה אל הקצה.

על הדבש ועל העוקץ

<פרק לא גמור>
אם קואצ׳ר היה קורא את הפרק הקודם שלי, ובא לפגוש אותי היום... הייתי מקבל טפיחה על השכם. נורא קל להגשים מטרות חומרניות... הנה קורות חיים, הנה ראיון עבודה, הנה משכורת הייטק משודרגת והופס אני פתאום אחד הסטונדטים הכי מצליחים בשוק העבודה. הנה קיוביקל מרווח, מחשב חדש ומקום עבודה במרכז, הנה מכונית חדשה וסקסית, הנה שותפה מגניבה ודירה בנחלאות... זה הכל היה עניין של כמה חודשים ואני פתאום במועדון ה"נייד וממוקם" של אטרף, ואפשר לציין ליד "מסודר".

בלי עזרה מההורים, בלי זכייה בפיס, לבד לבד הצלחתי למקם את עצמי בתור העובד הנחשק. קיבלתי הצעות עבודה מענקי הייטק כמו גם חברות הייטק קטנות בארץ ובחו"ל. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לבחור בזו שמשלמת הכי הרבה ושמספקת הכי הרבה יציבות.

וביקום אחר של חיי, הרחק הרחק מכל הטוב שהציף אותי, נמצאת דודה ורדה. כשהתחלתי לחפש עבודה חדשה, התגלתה לה גרורה קטנה ממאירה ברגל. אני זוכר כשהיא רק עשתה ביופסיה היא אמרה לי: "אין מה לדאוג. גם אם זה ממאיר, אז יקרינו קצת, יתנו לי תרופה ויסירו את זה". לצערנו הרב, זה התגלה כמשהו הרבה יותר קשה. הגרורה הקטנה ברגל צמחה ותפחה לה ביחד עם עוד גרורות במספר מוקדים שונים בשלד וחשד סביר לסרטן ריאתי נדיר. זה קרה כל כך מהר, כמעט יותר מהר ממציאת העבודה. קצת כאבים ברגל והופ, היא נעזרת במקל הליכה, הופס היא מעבירה לילות שלמים במצעים ובבגדים ספוגי זיעה, הופס משככי כאבים חזקים, שלא באמת עוזרים, הופס כימותרפיה, הופס היא נכנסת למיטה והופלה זאת כבר לא דודה ורדה שאני מכיר.

שוכבת לה, מסכנה ואומללה, מיבבת מכאבים בכל גופה, מתחננת לאימה המנוחה שתעזור לה... ואני יושב לידה במיטה בבית החולים ולא יודע מה לעשות. עוד מנה של מורפיום, עוד מדבקה לכאב, עוד נוזלים, ועוד טיפולים.

קשה לי. מכל כך הרבה סיבות קשה לי עם המחלה של דודה ורדה. היא כמו אימא בשבילי... אימא שהסכימה באיזשהו מקום לקבל אותי כמו שאני. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכל ולעולם היא לא נשארה בלי מילים. אני לא יכול לומר שתמיד הסכמתי איתה, אבל זה תמיד היה מעניין לשמוע.

היא ידעה על כל הפרידה מאייל, וסיפרתי לה גם על כפיר הבוגד... היא לקחה אותי לסרטים ולמסעדות, אפילו בשנה שעברה היא הזמינה אותי לטיול בלונדון, רק אני והיא. היא דמות כל כך חזקה בחיים שלי, אני לא מסוגל לראות אותה ככה.

עכשיו ההתמודדות היא עם מלא דילמות.

הטוב, הרע, והפתטי

כבר אפשר היה לחשוב שאני, אחרי שתי סמי-פרידות אחזור לעצמי חיש-קל. אפשר לחשוב שתקופת האבל על קשר טוב שאיבדת בניגוד לרצונך, תרד עם הניסיון. הרי עכשיו אני כבר יודע – עוד יבוא היום שאמצא מישהו והכל יראה מגוחך. על עמית, שלא באמת היה בינינו כלום, התאבלתי שלושה חודשים עד שאורן הגיע. על אורן, שלמרות שהייתי האישה האחרת, הייתי מאוהב בו והיתה בינינו תשוקה מטורפת, התאבלתי חודשיים עד שאייל בא. עם אייל הייתי חודשיים וחצי, ועוד מעט תעבור חצי שנה מהפרידה. אבל איכשהו החיים מחזירים אותי לתחושה אחת – הוא חסר לי.

גם אחרי כמעט חצי שנה, הוא חסר לי ואני מקלל את היום שבו הוא החליט שכבר לא מתאים לו ואם יש בסיפור בחור אחר שאחראי לזה, יקולל גם הוא. החיים זימנו לי הרבה שמחות והרבה כאבים בזמן האחרון.

אחרי איום מרומז לבוסית שאינני מרוצה מהשכר, היא החליטה "מיוזמתה" להכפיל לי אותו. ועכשיו אני הבעלים הגאים של תלוש משכורת של גדולים. אני יכול בקלות לשכור דירה ולכלכל את עצמי, ואם היה לי אוטו, הייתי יכול בקלות יחסית להחזיק גם אותו.

הלימודים הפכו להיות משהו פחות משמעותי בחיים. פה שיעור שם שיעור, פה תרגיל. אולי אני קצת אדיש מדי והצטרפתי לחבורת הדחיינים הכרוניים אבל עובדה – זה עובד. וזה מאפשר לי לצאת יותר, לנשום יותר וגם לעבוד יותר. אפילו לקחתי על עצמי פרויקט חדש שעלול להניב סכומים לא קטנים של כסף כל חודש ואולי גם להרוויח את הכסף למכונית המיוחלת.

בחיפוש המטורף של האהבה, שהתחיל שנה שעברה, נעשיתי מאד חומרני, אני חייב להודות. שלושת הבחורים שאהבתי היו מאד "מסודרים" (הודות להוריהם). אני יודע שעם כל אחד מהם לא הייתי יכול לעשות כלום אם גם הם היו גרים בבית הוריהם. אני זוכר עד כמה זה היה נוח שלאייל היה רכב פרטי, והוא היה נייד לכל עניין ודבר. בלי אוטובוסים, בלי מוניות, בלי לתאם עם אחותו הקטנה מתי ואיך הוא יכול לקחת את רכב. מכונית שהיא כולה שלו.

אף פעם לא דרשתי את זה מההורים שלי. אני יודע שגם אם הייתי דורש, הם לא היו מסוגלים לתת לי את זה. ואולי גם זה אינטרס שלהם שאני אשאר קרוב לעין שלהם שחלילה לא אצא לעולם הפתוח.

אבל מאז שאייל עזב אותי, אני מקנא בכל אלה שהתברכו בהורים עשירים. במשך חודשים, יום-יום ביקרתי לאייל בעמוד של הפייסבוק. בחנתי איך פתאום הוא מדבר עם בחור מהרצליה, בחור מתל-אביב ולצערי גם בחור ירושלמי. אני חושב שהקמתי מן חמ"ל בראש שלי שינתח מה הסטטוס של אייל מבלי לדבר איתו. אחרי חודשיים החמ"ל הגיע למסקנה המצערת שהוא יוצא עם מישהו. מי יודע – אולי הוא הכיר אותו קצת לפני שנפרד ממני. מי יודע למה הבחור הזה טוב יותר ממני...

אבל מעבר לחישוב הסטטוס הנוכחי של אייל, החמ"ל המוטרף שלי חיפש כיצד אייל מצא מישהו כל כך מהר, והגיע למסקנות הבאות:

1 – אייל לא התאבל על הקשר. אייל סיפר לי בתחילת הקשר שלנו שהוא מאד טכני באהבה וכשזה נגמר, זה נגמר והוא לא חושב על זה. אני בשלב מסוים מאד נתלה באהבה לאדם. וחוץ מזה, הייתי הקשר השני הכי ארוך של אייל. אייל רגיל לפרידות הרבה יותר ממני.

2 – אייל הוא הומו פעיל מגיל 17. בגיל 20 הוא סיפר להוריו, וכמובן שהם קיבלו אותו כמו שהוא ואפילו הסכימו לארח את החברים שלו אצלם במושב. אז מגיל 17 אייל פיתח לעצמו קבוצת חברים מהקהילה. העובדה שלהוריו לא חסר כסף, עזרה לו לנסוע לתל-אביב מתי שרק רצה ולהתערבב בברנז'ה. היום לאייל יש חבורה קבועה שהוא יוצא איתה לכל המסיבות. אני החמור הגדול, יצאתי מהארון בגיל 16, והועפתי חזרה עמוק עמוק עם טראומה קשה שסגרה אותי בפני כל העולם החיצון לשמונה שנים. חברים למסיבות – אין לי כל כך. יש לי כבר די הרבה חברים הומואים אבל כולם זוגות שכבר לא כל כך מתלהבים לצאת לת"א, או לצאת בכלל. הם כבר חוו את חיי המסיבות ועכשיו הם לא בקטע.

3 – לאייל יכול להיות חבר בת"א, בהרצליה, בחיפה. לי יכול להיות חבר בירושלים. זה בדיוק העניין של רכב ודירה...

כחלק מהשיקום האיטי, הפסקתי לפקוד את העמוד שלו בפייסבוק. עדיין ביקרתי שם אחת לשבוע. לצערי החמ"ל דרש לקבל עדכונים שוטפים. כדי למנוע מעצמי את האשפוז בבית משוגעים, החלטתי להסירו אותו מרשימת החברים שלי. זה כאב מאד... זה מצחיק איך בזמן שהוא במקום אחר לגמרי, אני חי את הקשר המת שלנו ופעולות קטנות כאלה הן דרמתיות במיוחד בחיי. אז עכשיו אייל שבראש שלי, החליט לתקוף אותי בחלומות. לפעמים אני פוגש אותו והוא מנסה להמנע מלדבר איתי, לפעמים הוא בא ומנשק אותי, מתנפל עליי כמו שנהג לעשות.

הייתי בשני דייטים –שלא היו כל כך מוצלחים. בחיי שאני כבר פתוח מספיק כדי לצאת עם מישהו מבלי לחשוב על אייל ולהשוות, אבל אני לא מצליח למצוא מישהו מספיק מעניין ובטח שלא מישהו מספיק מושך. וההיצע בירושלים קטן. כל כך קטן שאני מרגיש שאחרי שלושה אנשים מיציתי את מרחב האנשים הפוטנציאליים שיכולתי לצאת איתם. לפני כמה זמן הייתי במסעדה והמלצר ששירת אותנו היה חמוד במיוחד, והתחושה שלי הייתה שהוא "אחד משלנו". לאחר לחץ מהחברים שישבו איתי, החלטתי על צעד קלאסי – כתבתי לו את המספר שלי על מפית בצירוף המילים: "אתה חמוד, אני ביישן – בוא נדבר". באותו לילה קיבלתי הודעה: "גם אתה מאד חמוד, לצערי אני נוסע להודו להרבה מאד זמן שבוע הבא". אני חושב שהמלצר הזה היה הדבר הכי קרוב לפלירטוט נעים מאז אייל. הדייטים שיצאתי עליהם היו כל כך לא משמעותיים שאני אפילו לא אכתוב עליהם.

בחור אחד בן 30 יצר איתי קשר באטרף והוא חשף שהוא כבר חודשים עוקב אחריי ביום קבוע בנסיעה קבועה באוטובוס. הוא חשף עוד ועוד פרטים על דברים שעשיתי עד שזה הפך להיות מפחיד משהו. אני משתדל להימנע ממנו בצורה מנומסת. אני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד. בחור אחר, שלומד שנה מעליי, הזמין אותי לצאת איתו. אני לא יודע למה סירבתי. משהו בו הפריע לי, מבלי להכיר אותו. עכשיו ממש מביך לי לפגוש אותו כי יש מצב שהוא ממש ממש חמוד ואפילו נראה לא רע.

דודה שלי חולה. חולה מאד. הדודה היחידה שיודעת עליי. המשפחה היחידה שאני יודע שיש לי לא משנה מי אני. היחידה שאוהבת אותי כמו שאני. גילו אצלה משהו גרורה ממאירה במותן, ועוד לא יודעים מה המקור. היא תמיד הייתה טיפוס כל כך חזק בחיים שלי. אני לא מסוגל לראות אותה כל כך כאובה, חלשה ונזקקת. אני בוכה הרבה בזמן האחרון... דודה שלי הייתה המנטור שלי בהרבה דברים, וכאשת חינוך היא אחראית להצלחה ולעיצוב אישיות של הרבה מאד אנשים. כל כך לא מגיע לה המחלה הזו. אני כל כך מקווה שנצליח לעבור את זה, ושאני אהיה בדיוק מה שהיא מצפה ממני להיות. אני מנסה לאזן בין לדאוג לה, לבין לא להלחיץ אותה.

בכל אירוע כזה, משמח או עצוב, אני כאילו חווה אותו למחצה. חסר לי החלק שבו אני מתקשר לחבר שלי ומדבר איתו. חסר לי החלק שבו אני נכנס למיטה עם מישהו. חסר לי הסקס...

אני מקווה שהכל יפתר בקרוב. הלוואי שיכולתי להציץ שנה קדימה ולהבין שאני כבר אהיה עם מישהו והכל יהיה טוב. אני רק לא רוצה לצאת לחוץ מדי. אני יותר מדי מסתכל מסביב בחיפוש מישהו חייכן וטוב-מראה. לפעמים אני חושש ששכל מה שמעניין אותי זה לאתר את האחד הבא שיכנס לי ללב ושכל שאר האנשים הפכו להיות שקופים.

"עדיף לגור במלונה"

כשאני צופה ב"אחים ואחיות" תמיד מצחיק אותי שהעלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב. בכל סעודה גדולה, יש איזה ריב מטומטם שנפתח בגלל איזה עניין ממוחזר או עניין חדש, וזה תמיד מגיע לשלב שכולם מדברים יחד ואף אחד לא מקשיב לאחר, ותמיד יש את השוט הזה של אחד הסועדים יושב בשקט ולא מבין איך זה שוב קרה, עד שזה מגיע להתפרצות הגדולה וכולם קמים ומפסיקים את הסעודה. אני תמיד חושב על המשפחה שלי ברגעים האלה. הלוואי שהריבים אצלנו היו כל כך מטופשים. עוד יום שישי מחורבן, פורים על הפרצוף....

אבא התבגר וזקן, ועדיין קשה לו לשלוט בעצביו. כשהוא מחליט שהוא כועס, אז הוא כועס ובגדול ולא יעזור שום דבר שנגיד, הוא ידבר ויגדף תוך שימוש בז'רגון הנמוך ביותר. מה איכפת לו שיש ילד בן 16 על השולחן שמעריץ אותו, אחי הקטן. מה איכפת לו שהוא מדבר על אימא, שיושבת לידו. על הזין שלו.
כשאימא מחליטה שעכשיו היא כועסת, זה לא פחות גרוע...

סתם – כבר אין לי כוח לתאר את זה. אין לי כוח לחיות את זה... ובא לי לעוף מכאן. נמאס לי לשמוע על בעיות הזוגיות שלהם, אותן בעיות שוב ושוב ושוב. יאללה... שיעשו עם זה משהו או שיתגרשו. 

אני לא יודע אי פעם הזכרתי את דודה שלי פה – דודה ורד. האחות הקטנה של אבא. מאיזושהי סיבה היא החליטה לקחת אותי תחת חסותה מאז שהייתי בן 6 והיא הכי מפנקת אותי והכי אוהבת ללא תנאים. זו דודה מיוחדת. לא נשואה ובליינית גדולה. אשת חינוך עם אופי סמי-אשכנזי. קצת אאוטסיידרית למשפחה שלנו. אפילו סיפרתי לה על עצמי לפני חצי שנה, והיא קיבלה את זה יחסית יפה. 

בכל אופן, היא פעם אמרה לי שהיא נורא לא מקנאת בנשים שנשואות בצער ולא מסוגלות לצאת מהקשר כי הן כבר מחויבות לבעל, רגילות אליו, וחבל להן לפגוע בילדים. היא אמרה שזה לא להיט להיות לבד, אבל אחד היתרונות הבולטים הוא שכשאתה בקשר ולא מתאים לך – אתה פשוט עוזב.
בכל פעם שההורים שלי רבים, אני חושב על חוסר הקבלה שלהם כלפי הומואים. איך הם מסוגלים לשפוט מערכת יחסים בין אנשים כשהם בעצמם כל כך מחורבנים בזה? למה לכל הרוחות נראה להם שמה שיש להם יותר טוב ויותר נכון?

הערב היה ריב נוסח: אימא לא מוכנה לשבת לארוחה, אז אנוכי עורך שולחן יפה עם אוכל וכולם חוץ ממנה יושבים לאכול. אבא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לשפוך את ליבו (ואת גידופיו) על אימא, ועל אימה, ואני והאחים מנסים בצורה עלובה לפשר אותו, או לפחות לגרום לו לדבר כמו בן אדם. והיום, כמו הפעם ההיא באוטו לפני שנים, שוב שמעתי אותו אומר: "ביום שלישי שעבר ליטפתי אותה והיא דחתה אותי". למה לעזאזל אני צריך לדעת מזה? למה לעזאזל אחי בן ה-16 צריך לדעת מזה? ואיך זה בדיוק עוזר לך או לנו? מה נראה לו? שעכשיו אחי ילך לאימא ויגיד: "אימא, אולי תגעי באבא בלילה...".

התפרצתי. "נמאס מהריבים המחזוריים האלה. שניכם ידעתם עם מה אתם מתחתנים, ושניכם יודעים למי אתם נשואים. רוצים? תקבלו את זה. רע לכם? תתמודדו. מצידי תתגרשו. רק אל תערבו אותנו, בבקשה". האש עברה אליי. אבא הציע שאני אעזוב את הבית. אחי הקטן הציע לי לסתום. ואני רק רציתי להעלם. האחים שלי לא מבינים. 

הם לא מבינים שכשניסיתי לפתוח שוב את נושא הנטיות עם ההורים לפני חצי שנה, הם פחות או יותר אמרו שהם מעדיפים ילד מת. הם התחננו שאני לא אעשה כלום. אבא היה על סף התאבדות והם דחפו אותי שוב חזרה לארון. "אתה לא חייב לעשות כלום, עדיף שלא יהיה לך כלום מאשר...". אז איך הוא מעז לפתוח לידנו את ה"צרכים" שלו. איך הוא מעז??! 8 שנים התאפקתי בשבילם, ולא עשיתי כלום.


--------------------
וברקע של כל זה – אני עדיין מנסה להתגבר על קשר קצר בן חודשיים וחצי שסיימתי לפני שלושה חודשים. מנסה לשכנע את עצמי שהבחור שאהבתי כבר לא שם, וזה פשוט לא עובר... אין לילה שאני לא חושב עליו, אין בוקר שאני לא חושב עליו. וברור לי שהוא כבר מזמן עבר הלאה. אולי אפילו שבוע לפני שהוא זרק אותי. אולי כבר יש לו מישהו. מי יודע? אבל כל החלונות שפתחתי לו כדי לחזור להיות איתי באיזשהו קשר לא נענו. אין שם שום געגוע לשום דבר. אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שחשבתי שאני... הייתי בטוח שגם אם מישהו לא מסוגל להיות איתי בזוגיות, הוא לא יוותר עליי... הוא יצור קשר, יעשה לייק בפייסבוק. משהו. כלום! איך התאהבתי באיש הפח.

קצת לא נעים להודות אבל אני מרגיש כאילו מעט החברים שיש לי כבו. הלימודים שוברים אותנו והם עסוקים בעיקר בלשנוא את מה שאנחנו עושים ולהתגעגע לקצת זמן פנוי. אני חייב לחשוב על דרך טובה להעיר אותם ולהראות להם את האור בקצה. אני שונא אדישות.

איך לכל הרוחות אפשר להכיר מישהו נחמד בעיר הזאת? אטרף משעמם כל כך. לקצה מגיעים אנשים שנמצאים בקליקות שלהם ו... זהו פחות או יותר. אני כל כך צריך משהו חדש ומרענן בחיים. כל כך.

החדשות הטובות הן העלאה ענקית שאני מקבל החל מחודש הבא. זו תאפשר לי לעבור בקיץ לדירת הסטודנטים המעופשת והנכספת... עכשיו רק צריך למצוא חברים, ומישהו לצאת איתו.

אז מחדש

היומן הזה נפתח באמת בשנת 2003 באתר של הקהילה, שמדשדש לו. הייתי אז בן 16 והכתיבה הייתה בהתאם.
פתחתי את היומן קצת אחרי הניסיון הראשון שלי ליציאה מהארון מול ההורים, ארוע טראומתי ומשמעותי בחיי. כל כך טראומתי שהחלטתי שטוב שלא אתעסק באהבה ולא אחשוב על הנושאים האלה במשך 8 שנים שחלפו אחר כך. רק קצת לפני שהייתי בן 24 היה לי את האומץ לפתוח את הקופסה שוב, ואפילו לפתוח את דלת הארון ולצאת ממנה. ההורים, בינתיים מעדיפים להחזיק ארון בבית...
כאמור, היומן המקורי נפתח בעיקר כדי לכתוב. אני חושב שהיום חלק מהמטרות זה גם לשמוע תגובות. להרגיש שאני לא לבד.

שלך באהבה,

__ היקר,

[הנה המכתב שאף פעם לא עוזר... איכשהו זה תמיד מגיע לזה...]

חודש עבר מאז שהחלטת להפסיק את הקשר. כבר חודש אני הולך לישון בלעדיך, מתעורר בלעדיך וחי בלעדיך. חודש שאני משחזר לעצמי שוב ושוב מה לכל הרוחות השתבש בקשר שלנו ואיך זה שלא ראיתי את זה בא. אני מנסה לחבר את הנקודות, באמת. איך שהיית מציג אותי בפני חברים שלך, איך שהתלהבת ממני, איך היית מתנפל עליי מאחורה בזמן שאני מסדר לך משהו במחשב. איך הייתי מתקשר אליך קצת לפני הבוחן במתמטיקה מפוחד כדי שתחשוב עליי, ומתקשר קצת אחר-כך כדי להודיע שהכל היה בסדר. אני חושב על החיים שלנו מתחת לשמיכה, על הסקס. כמה שהיה מדהים ואני יודע שגם אתה נהנית, לא יכולת לזייף את זה.

אני זוכר שכשרק התחלנו לדבר באטרף ובפייסבוק כתבת לי שאתה רוצה להפגש מהר, ואני עוד התלבטתי אם אני מסוגל להסחף לקשר עכשיו ואם אתה מוצא חן בעיניי. שפטתי כל מילה בכל הודעה שלך בניסיון להבין איזה מן טיפוס אתה. ומזל שמיכלי הייתה לידי אז ששלחת את ההצעה להפגש, היא אמרה לי: פשוט לך על זה. והלכתי. והיה סבבה והכל. והסתמסנו, והיה סבבה והכל. ואני זוכר שזה לקח איזה שבועיים לפחות שהכל היה סבבה והכל ולא יותר.
איפשהו לפני שחגגנו חודש, התחלתי להרגיש יותר מזה. פחדתי לשתף אותך. לא יודע למה. אולי זאת הייתה הטעות הראשונה שלי, שהסתרתי ממך כמה טוב לי. ואז בוקר אחד, אחד מהבקרים האלה שקמתי שעתיים לפניך כדי לצאת לעבודה, הצצת עליי ממתחת לשמיכה, ראית שאני לא לבוש טוב ושלפת לי סוודר מפנק מהארון. באותו יום הסתובבתי כמו טווס בעבודה ובלימודים. "אני לובש את הסוודר של האהוב שלי", חשבתי בראש. כן, התאהבתי עד מעל לראש. ועדיין פחדתי לדבר. רציתי שיגיע הרגע המתאים.

___וש, נהניתי כל כך להיות בן הזוג שלך. הסכמתי לכל יציאה שהצעת, כי זה פשוט עשה לי טוב ואהבתי את זה. נהניתי לצאת איתך לארועים חברתיים ולהחזיק לך את היד מתחת לשולחן. רציתי כבר לפגוש את כל מי שקשור אליך. את ההורים היקרים שלך, את סתיו, את כל החברים שלך. רציתי שתשמח בי, הלכתי לקנות מלא בגדים כי ידעתי שכשאני איתך אני יוצא הרבה יותר ויש סיבה להתלבש יפה.

שבוע לפני שנפרדנו, היה לנו סופ"ש ארוך ומדהים ביחד. מרתון אנחנו - כל מה שעשינו זה סרטים וסקס (וגם אכלנו קצת)... נהניתי כל כך.

אני זוכר את יום חמישי ההוא שבאת לאסוף אותי מהקניון, הקפצת אותי לבית. אני זוכר שכשעצרנו בתחנת אוטובוס, לרגע בהינו אחד בשני וכמעט התנשקנו, כמעט התנשקנו למרות שהיינו ליד הבית שלי. כי אנחנו מרגישים משהו אחד לשני...
כל כך הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליך בנסיעה לבית שלך בצפון אחרי המסיבה. אני מרגיש כאילו משהו קרה שם... כאילו התביישת קצת. לא ידעתי כל כך איך להתנהג. כל מה שרציתי זה לקחת אותך לצד ולהתנשק בטירוף, אבל הרגשתי כאילו משהו עובר עליך. לא רציתי להידחף. זה היה האזור שלך, החברים שלך, אני רק למדתי את החוקים.

במוצ"ש התקשרת וכל כך רציתי שנפגש. ראינו ארתור ביחד והלכנו לישון כי היית עייף. ואז הכל קרה הרבה יותר מדי מהר. ביום ראשון בערב הקפצתי לך את המטען של דודה שלי שלא התאים למחשב שלך, והיית קצת מרוחק, ביום שני בערב, יצאנו כולם והחלטת שאתה חותך. ככה סתם. אחרי חצות, מחוץ לבית שלי כשאני מנוטרל מלגעת בך, ואני חצי שיכור, הודעת לי שיש בעיה, ובין השורות הבנתי שזה גם הסוף (במילים שלך: "אתה תמצא מישהו תוך שבוע שבועיים").

אז אני לא מבין - איפה זה השתבש? אני לא קונה את זה שלא הרגשת כלום. זה פשוט לא נכון. אתה לא יכול לספר לי את זה, גם אני הייתי חלק מהקשר הזה ואני יודע שהיו פעמים שדווקא אתה הרגשת הרבה יותר ממני. כבר יותר קל לי להבין שראית במסיבה ההיא מישהו נוסטלגי ולא הצלחת להפסיק לחשוב עליו. או שמישהו חתיך ומעניין ממני התחיל איתך... אבל לא שלא הרגשת כלום. זה מסתדר לי עם השבוע האחרון של הקשר לא עם כל הקשר.
ואם קרה משהו בשבוע האחרון - למה לא דיברת איתי על זה, למה לחתוך??

הדבר שהכי קשה לי לתפוש זה שאתה לא מתקשר איתי מאז שחתכת. כל כך גרוע זה היה שאתה בוחר להעלם? שאתה מפחד שאיזה ניצוץ ידליק מחדש את הרגשות שלך? הלו! לפני חודש ידעתי בדיוק מה עובר עליך והיה לי מישהו לדבר איתו על הכל ולקחת לי את זה ברגע....

אני לא מנסה לגרום לך להתבייש במה שעשית חלילה, ואני גם לא אומר שזה כל כך מופרך אבל אני מבקש שתחשוב על זה... תנסה לדמיין אותי לידך במיטה. תנסה לדמיין אותנו צופים בעוד פרק של אחד העם. תנסה לדמיין אותי שוכבים שוב. תנסה לדמיין אותנו יוצאים עם כל החברים והנה אתה שוב עם בן זוג חמוד.
עד לפני חודש אני הייתי בתמונה הזאת, אני מילאתי חלל בחיים שלך ואתה מילאת את אותו חלל בחיים שלי. ובעיניי לא הייתה שום סיבה להיפרד. ראיתי בעיות שעלולות לצוץ בעתיד, אבל לא משהו שאני לא מוכן להתפשר עליו כדי להיות עם מישהו מקסים כמוך.

בשורה התחתונה- אתה חסר לי... זה מן עקרון כזה שאני זוכר מהמחנה קיץ. כשמשחקים עם ילדים משחק חדש, אז חשוב להביא אותם לשיא ההנאה וקצת לפני שמתחיל להימאס להם, מפסיקים. אז - הם לעולם ירצו לשחק במשחק הזה שוב. וזה מה שעובר עליי עכשיו.

אני לא יודע מה איתך. חסמתי לעצמי את הגישה לפייסבוק בתקופת המבחנים. אני מתאר לעצמי שבעיקר קשה לך עכשיו בלימודים. אני מתאר לעצמי שאתה יושב עם השותפה שלך מהבוקר עד אמצע הלילה והדירה בטח מלאה בפתקים קטנים עם שמות מפחידים על כל קיר ודלת. אני לא יודע מה אני בעיניך עכשיו. אולי אני כמו קובי המוזר שיצאת איתו לפני, אני כמו מיני דייוויד הנוסטלגי... אין לי מושג. אני לא יודע אם אתה מתגעגע ואפילו קצת... הנתק הזה עושה לי רע, הוא גורם לי להרגיש שאני כנראה יותר כמו קובי מאשר כמו דייוויד.

__ יקירי, תשמיע קול, איזשהו קול...

שלך באהבה,

למישהו יש לב רזרבי? שלי שבור.

כשאתה מכיר מישהו, זה כמו לבחון בגד חדש בחנות. אתה מודד אותו, מסתכל על המראה כשהוא עליך. בודק איך הבד שלו מרגיש ועד כמה יהיה לך נעים ללבוש אותו.

בדרך-כלל, אם הבגד יפה בצורה סבירה, אתה מסכים להכניס אותו לארון הבגדים. ואז מגיעים השבועות שבהם אתה מתלהב מהבגד. מבחינתי, זה ללבוש אותו כל יומיים, לצאת איתו, וללכת לישון איתו. בכל פעם שאתה עובר ליד ראי, אתה בודק אותו, מלטף אותו ומסדר אותו כך שישב עליך כמו שצריך.
החברים שלך ישבחו ויפרגנו לך, ואולי אלה שאין להם בושה יגידו לך שהוא קצת לא מתאים לך.
אחרי שבוע-שבועיים, הבגד קצת דוהה ופתאום מתגלים קצת טעויות ביצור ותפרים קטנים נפרמים להם. יכול להיות שאחרי מכונת כביסה, הבגד היקר פתאום יתכווץ ולא יצליח לעטוף אותך, ויכול להיות שהוא יתרחב ותרגיש שאתה נעלם בתוכו. ואז מגיע המבחן האמיתי - האפשרות הראשונה שלך היא לוותר על הבגד ולזנוח אותו לטובת בגד חדש או בגד ישן ומיתולוגי מהארון. אפשרות שניה זה לפתח רגשות לבגד, ולהמשיך ללבוש אותו עוד ועוד. יש כאלה שאפילו יגדירו שזה בגד המזל שלהם, ופתאום הם ירגישו שכל עוד הבגד עליהם העולם יכול להתהפך והם יהיו מאושרים, שכשהבגד עליהם הם יכולים ללכת זקוף כמו טווסים.

עם הזמן, הבגד ידרוש עוד תחזוקה: לתפור מחדש חוטים שיצאו, לעטר אותו בטלאים ססגוניים, והכי חשוב להמשיך להיות גאים ושמחים שיש לך אותו.
כשאתה מרגיש הכי טוב עם הבגד, אתה פתאום רוצה לצאת לטייל איתו בשדרה ליד כל חנויות הבגדים. אתה רוצה לפגוש את כל הבגדים שפעם רצית אבל אז גילית שהמחיר שלהם גבוה מדי, או כאלה שנראו טוב והרגישו טוב אבל גרמו לך לפריחה קשה, כי גילית שמישהו אחר לובש אותם באותו הזמן. כשאני לבוש בבגד שלי, זה הכי כיף להסתכל עליהם בחלונות הראווה או להסתכל על האנשים האחרים שלובשים אותם, ולדעת שזהו - אתה כבר לא צריך אותם.
--
אני לא יודע מה קורה בהמשך עם הבגד הזה. הבגד שלי נעלם יום אחד. בוקר אחד התעוררתי עירום.
לא הצלחתי להבין לאן הבגד שלי נעלם אבל החיים המשיכו. יצאתי לעבוד, עירום. המשכתי ללמוד קשה, עירום, התביישתי מכולם והרגשתי חשוף. פתאום כולם מסביב נראים לבושים וכל מה שאתה מצליח להרגיש זה בושה וקנאה עזה. ופתאום זה תקף אותי - מן צריבה חזקה בחזה. ניסיתי למרוח כל מיני משחות: חברים הציעו לי להתכסות בשמיכה שלהם, אבל זה לא כמו בגד - זו רק שמיכה...
עברו שבועיים, אולי אפילו קצת יותר, וזה עדיין צורב. אני לא מצליח בכלל להכנס לחנויות הבגדים. בלילה אני חולם שאני שוב לבוש בבגד שלי. שיום אחד אני מוצא אותו בפתח הדלת מגוהץ וכנוע. עמוק בפנים אני יודע שאני מוכן לקבל אותו בכל מצב - בלי מקטורן או שרוול, ואני כבר אתקן או אתרגל.

הדמיון לא מפסיק לעבוד ואני רוצה להרגיש נוח להסתובב עירום ליד כולם. ככה נולדתי, ככה היה לפני שקניתי את הבגד. אבל זה לא קל לי בכלל.

----
אז נשבר לי הלב. אז מה? זה קורה המון בחיים. זה קרה לי לפחות שלוש פעמים בשנה האחרונה. אבל אני לוקח את זה קשה. קשה מאד. מן לחץ כזה על הלב והרגשה שאף אחד לא יכול להבין אותך.
אני לא מבין את החיים כנראה... הכל היה טוב. לא ראיתי את זה בא. והתרגלתי כל כך לאהוב ולהיות אהוב שהחיים מרגישים לי כמו ריק אחד גדול עכשיו.
היינו יוצאים יחד, הוא היה לוקח אותי לבילויים עם החברים שלו, מציג אותי ומתפאר ביופי ובחוכמה שלי. כשהיינו מגיעים לדירה שלו, היינו נכנסים לחדר שלו, הוא מיד היה נועל את הדלת ומפיל אותי למיטה, אוך, כמה שזה כיף לשכב עם מישהו. ואני יודע שהוא נהנה, הוא לא זייף, ואני יודע שהוא אהב, הוא לא יכול לזייף דברים כאלה. כל הזמן משחזר את זה לעצמי בראש, איפה בדיוק הוא החליט שזה לא זה. השבוע האחרון היה שבוע "בסדר" ולא שבוע מדהים. אבל לא רבנו, אין לי מניירות נוראיות שממאיסות אותי. הדבר היחיד שקרה בחודש השני שלנו זה שהבנתי סוף סוף עד כמה אני אוהב אותו. זה קרה כשבוקר אחד שהתארגנתי לצאת לעבודה, הוא התסכל עליי בעיניים חצי עצומות מתחת לשמיכה, ואז פתאום קם ואמר: "נראה לך שאתה יוצא ככה החוצה? יהיה לך קר!" והוא מיד קם ושלף סוודר מפנק מהארון שלו. באותו יום ידעתי שאני אוהב אותו, שכבר אין לי שום ספק בזה.

אוף, אני מת... אני מת שהוא כבר יתקשר להגיד שהוא מתחרט. אבל זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. 

חבר טוב שלי נפרד מחבר שלו שבוע שעבר. הם היו חברים כבר יותר מחצי שנה. כשהוא סיפר לי על זה - הרגשתי שהוא קצת עצוב... ואח"כ הבנתי שהוא ממש עצוב, אז אמרתי לו שגם מותר להתחרט, ואם הוא באמת אוהב אותו, אז שילך ויתנצל ויחזור אליו. בראש חשבתי הלוואי שגם החבר שלי יתנהג ככה. הלוואי שהוא יושב עכשיו בוכה, והשותפה המקסימה שלו אומרת לו: אז אולי תחזור אליו.
היום החבר הטוב הודיע לי שהוא חזר לחבר שלו. בהתחלה התמלאתי שמחה בשבילו אבל עכשיו נשארו בי רק קנאה ועצב, למען האמת, למה לכל הרוחות זה לא יכול לקרות לי? למה הזורק שלי שלי לא יכול לקבל שכל ולחזור אליי? לא רוצה להתגבר, רוצה שהוא יחזור!! 

בינתיים אני נשאר עם מוזות לכל מיני דימויים מפגרים לאהבה ולשיברון לב, שלא יביישו את יוסי סייס.
והעולם סוגר דלתות

שוקולד לבן אסור

לא. לא נכנסתי לעוד תקופה משעמת. עמית בהחלט לא היה השיא של השנה הזו כמו שחשבתי. הדרמה לא הספיקה להסתיים וכבר החלה אחת חדשה. אהבה חדשה, בעייתית כמובן.
===============================
פרולוג:
התחלתי ללכת לפגישות שבועיות של קבוצת סטודנטים הומואים. כבר בפגישה הראשונה פגשתי כמה בחורים חמודים, והוא היה אחד מהם – אורן. דיברנו והתקשקשנו אחרי הפגישה והיה ממש כיף. אחריה הסעתי כמה חברים הביתה, ואחד מהם אמר לי שהוא חושב שאני מוצא חן בעיני אורן.

זה בא לי בהפתעה, כי אורן באמת בחור יפה וחמוד, ואמרתי לו: "באמת? טוב, מקווה שאתה צודק. אם הוא יראה שהוא רוצה אז גם אני רוצה". לא בדיוק רציתי להכנס לקשר. בכלל – נכנסתי למן הרגשה כזאת שאני צריך קצת הפסקה מעולם ההומואים האמיתי. עמית אכזב אותי כל כך וגם אחריו נחלתי כמה אכזבות ופשוט הרגשתי שאני לא מספיק בשל בשביל קשר, שאני לא מספיק בוגר ואין לי מה להציע לקשר. אבל אורן הזה היה אופציה מעניינת.

בשבוע שלאחר מכן פגשתי אותו במסיבה. הוא היה נחמד במיוחד, רקדנו ושתינו והוא הצמיד אותי לגוף שלו וחיבק אותי. הבנתי שהבחור ההוא שהסעתי צדק, שבאמת קורה משהו. שיתפתי פעולה, חיבקתי אותי וליטפתי ונהניתי מאד, באמת! זה כל כך כיף לגעת במישהו חמוד, שרוצה לגעת בך בחזרה. הערב הזה הסתיים בנשיקה ענקית. הנשיקה הראשונה שלי עם גבר – כמדומני... חזרתי הביתה מחויך ומאושר. סוף סוף דברים מתחילים להיראות טוב יותר ואני עושה דברים כמו שצריך.

קבענו שנצא באותו שבוע שוב, רק שנינו. כל כך התרגשתי שהתביישתי להתקשר אליו ולדבר איתו. פחדתי לאכזב אותו, זה פתאום הרגיש לי אחרת לחלוטין מאז שדיברנו אחרי הפגישה של העשירון. פתאום שידעתי שיש את המתח הזה בינינו. לצערי הרב, בגלל הלימודים, נאלצתי לדחות את הדייט. אורן דווקא נשמע בסדר עם זה. הוא אמר: "לימודים קודם".

בשבוע אחר כך פגשתי אותו שוב באותה מסיבה, הוא אמר שהוא חולה והיה הרבה פחות נוגע. בחור אחר, שלא הכרתי, ניסה לחבק אותו. הנחתי שזה מישהו שמנסה להתחיל איתו. לא חשבתי יותר מדי. באותו לילה אורן אמר לי שהוא מעדיף אם נחכה עד סוף תקופת המבחנים לפני שנצא, הוא מפחד שזה יפריע לנו לבנות קשר טוב והוא מפחד שהוא לא יצליח להפסיק לחשוב עליי בזמן שהוא לומד. ולמרות שזה היה נשמע לי קצת משונה לשים את התשוקה הזו שנוצרה בינינו על המתנה, הסכמתי. אח"כ באותו שבוע הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר אותי, שהוא רוצה "לאמץ אותי", שהוא מפחד שאם נהיה יחד אז יהיה בינינו את "המתח הזה" ולא נוכל להרגיש נוח אחד עם השני. זה הכל היה מאד מטושטש ולא ברור. ולא הבנתי אם הוא מתנהג ככה כי הוא רוצה לנפנף אותי או כי הוא באמת כל כך חסר ביטחון בזוגיות.

רק בשבוע לאחר מכן התברר לי מה קורה. יצאתי לקצה וראיתי את אותו בחור לא מוכר מחבק את אורן, מחזיק לו יד, לוקח אותו החוצה. הרגשתי אידיוט. כעסתי מאד, בעיקר על עצמי. והקטע הוא שכשאורן ראה אותי, הוא ליטף אותי ביד אחת והחזיק לו את היד ביד השניה וזה קצת הגעיל אותי. לא רציתי להיות דרמתי במסיבה, אז פשוט עזבתי. יום למחרת הוא התחיל להתכתב איתי בטלפון וכתבתי לו שחבל שהוא הסתיר את העניין הזה וסיפר לי תרוצים. הוא ביקש שניפגש, והסכמתי.

בפגישה, אורן סיפר לי שהבחור הזה הוא מישהו שקבע איתו דייט ראשון עוד לפני שהוא הכיר אותי. ואז הוא הכיר אותי, ומצאתי חן בעיניו והוא רצה לפגוש אותי קודם, ובגלל שביטלתי את הדייט, הוא יצא לדייט המקורי שלו ועכשיו הם יוצאים. הוא אמר שהוא כל כך פחד שאני אכעס ואעלם לו שהוא המציא תרוצים שידחו את הדייט שלנו, מבלי לפגוע בי. הוא התנצל והיה חמוד ושנון. אמרתי לו שאני מבין שאפשר להתאהב בשני אנשים במקביל, ושאי אפשר לשלוט בזה, ואני באמת הבנתי אותו אז. הבטחתי לו שאני לא נעלם לו ואיחלתי לו בהצלחה עם הבחור שלו.

================================

אחרי אותה פגישה דיברנו הרבה בטלפון וקבענו להפגש. יצאנו סוף סוף רק שנינו. ישבנו במסעדה והיה מצחיק וכיף. הכי אהבתי את זה שיש לו לב. לא כמו עמית. זה נראה כאילו הוא ממש מרגיש ושהלב שולט בו. הוא כל הזמן החמיא לי על איך שאני נראה. הייתה פגישה מדהימה. בסוף הוא הסיע אותי הביתה. ליד הבית חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה קטנה ומהירה בפה.
פתאום הבנתי כמה אני רוצה שיהיה בינינו משהו, ושנאתי את עצמי שביטלתי את הפגישה איתו באותו יום.

הפגישה השניה הסתיימה בצורה הרבה פחות תמימה... מחוץ לבית, באוטו שלו, שנינו נישקנו ונגענו כאילו מותר, כאילו אין לו אף אחד. היה לי כך כך כיף. קשה לי לתאר את זה. הוא מסיע אותי, עוצר את האוטו ליד הבית ואז יש שקט כזה, אנחנו בוהים אחד בשני והוא כזה יפה, ומרגישים מן חשמל כזה באוויר ושניה אח"כ אנחנו מתנשקים ומתחבקים.

הבעיה היחידה היא שזה לא הוביל אותו להפרד מהבחור, וזה שהוא לא נפרד ממנו לא הוביל אותי להפסיק להפגש איתו, וזה שהוא עדיין עם הבחור ואנחנו עדיין נפגשים לא מונע את ההתגופפויות באוטו שלו בסוף הפגישות. 

דיברנו על זה כבר כמה פעמים. אני אומר לו שהוא חייב לעזוב את הבחור, והוא אומר לי דברים כמו: אתה חייב למצוא מישהו אחר ולעזוב אותי, אל תחכה לי, אני רוצה לתת לבחור הזדמנות, אני רוצה למצות את הקשר איתו. תירוצים עלובים, זה ברור לשנינו... ואני לא מסוגל לחשוב עליו דברים רעים, וקשה לי להאמין שהוא באמת בוגדני וקל לי להאמין שאני פשוט נכנסתי לו ללב יחד עם הבחור הזה והקשר שלי איתו מתפתח יחד עם הקשר עם הבחור. הוא כבר אמר לי שפחות טוב לו איתו... אבל משום מה הוא לא מסוגל לעזוב אותו. מאיזושהי סיבה, הוא מחכה שהבחור ההוא יעזוב אותו.

כל כך חיכיתי לקשר הראשון שלי, לאהבה הראשונה, וקיבלתי תסבוכת שכזו. כל כך ברור לי עכשיו מה נכון לעשות: להתרחק, להפסיק איתו את הקשר עד שהוא יסיים את הקשר השני שלו ויבוא אליי, ורק אז לשקול אם אני רוצה להכנס איתו לקשר. כל אידיוט מבין את זה. כל חברה טובה שסיפרתי לה את הסיפור כבר קבעה לקשר עם אורן גזר דין מוות (או לפחות מאסר עולם). אפילו אלו שבהתחלה היו בעד ואמרו שזה לא נורא שאנחנו נפגשים בזמן שהוא התחיל קשר אחר, כבר לא אוהבות את הקשר.

אבסורד. אני ואורן קבענו שאנחנו נכנסים לתקופת צינון, שאנחנו מאד רוצים להפגש ולדבר אבל אנחנו צריכים להפסיק לעשות דברים אסורים ביחד. במקביל, סיכמנו שביום שני הוא בא לישון אצלי. יש לי בית ריק. החוקים הם שאנחנו נשארים בחולצה ובוקסר. זה די מדליק אותי, ה"חוקים" האלה.

היום התחלתי שוב להרגיש רע, מסיבות אחרות: חשבתי על הבחור האחר, שאורן והוא כבר "חברים". אולי הוא בחור טוב, אולי הוא אוהב את אורן ובטוח שאורן אוהב אותו. שני דברים נוראיים: אורן בוגד בו. זה לא משנה אם שנינו נשארנו לבושים בכל הפגישות שלנו. חד וחלק – זו בגידה. אם הוא אי פעם יגלה על זה אני ארגיש נורא, אני כבר מרגיש נורא. דבר שני – אני צריך להפסיק לבקש מאורן לעזוב אותו – הפרידה שלהם לא צריכה לבוא בגללי. בגללי אורן לא נותן הזדמנות אמיתית לקשר הזה איתו.

אז ברור לי שאני צריך להפסיק את הקשר ושזה לא בריא וגורם לי להיראות רע ולהרגיש רע. אבל זה מזכיר קצת את ההרגשה שהייתה לי פעם שהייתה לי חולשה לשוקולד. שהיה לי ברור שאסור לי לאכול חפיסה שלמה של שוקולד, שזה לא בריא וגורם לי להיראות רע ולהרגיש רע. אבל עדיין אכלתי...

מטריד, אני?

כבר כמה ימים שאני מסתובב עם הרגשה של בחילה. אני מנצל כל דקה פנויה כדי לפרוץ בבכי שקט. אילת. היה מדהים, האמת, והסתיים בצורה כל כך נוראית.

כל כך שמחתי לפגוש את עמית, ואת חברתו הטובה. היה כל כך כיף. ואיכשהו הצלחתי להפסיק לחשוב עליו כפרטנר. הוא עדיין היה נראה לי ההומו הכי טוב בכל העיר. אבל במקום להימשך אליו, שמחתי שהוא החבר הטוב שלי, ואני יכול להיות איתו בלי כל הסיבוכים שיש בזוגיות.

כל התקופה האחרונה, שהשלמתי עם עצמי שאני לעתים מדמיין דברים, שהתחלתי להיות יותר מודע למה קורה סביבי עשתה לי די טוב. השארתי את האשליות ללילות, לחלומות, וביום הייתי די מציאותי.

עמית קיבל את פניי בחיבוק חם ואוהב, שקצת הפתיע אותי למען האמת, כי זכרתי את החיבוק "טפיחה על השכם" שהוא נתן לי כשעזב. הוא היה מקסים, הוא וענת חברתו הטובה. הוא אפילו שתה והשתחרר קצת. במסיבה הראשונה היה פשוט נהדר. רקדנו שלושתנו, וכשהתעייפנו יצאנו לשבת בספות שבחוץ. ואז שוב רקדנו. והפאות הקדושות שרו את "זאת המסיבה", ואני ועמית כל כך אוהבים את השיר... היה לילה מדהים.

באותו לילה חלמתי שמישהו מחבק אותי. זה כבר לא היה עמית. זה היה מישהו אחר, בלי פנים.

ביום למחרת הלכנו לים. ויתרנו על המצעד.בפעם הראשונה מזה חמש שנים חשפתי את החלק העליון של הגוף. התביישתי בגוף שלי כל כך לפני שעשיתי דיאטה שפשוט נמנעתי מלצאת לים ולבריכה. עמית היה חמוד והציע לי לשכב לידו על בד מגניב שקנה בהודו. שכבנו זה לצד זה, השמש צלתה אותנו, ניכנסו קצת לים, שטפנו את עצמנו, ושוב שכבנו. היה כיף...

באותו הערב נפגשתי עם חברה טובה שלי שלמדה איתי בסמסטר א' ועזבה חזרה לאילת. סיפרתי לה על עצמי, והיא נשמעה די מופתעת אבל אמרה דברים חמודים כמו: "גם אם לא הייתי בסדר עם זה, אני מכירה אותך ויודעת מי אתה ואני אוהבת אותך כמו שאתה...". זה כל כך הלחיץ אותי לספר לה כשהיא הייתה פה בירושלים, והתגובה שלה הכניסה אותה למצב רוח כל כך טוב.

חזרתי אחרי הפגישה איתה למלון. עמית היה שם עם שני חברים שלו וענת. הם שתו ועישנו. הצטרפתי. החברים של עמית ירדו עליו קצת, על איך שהוא מתלבש. ראיתי שעמית מתבאס מזה. אני לא יודע למה זה היה כל כך איכפת לי. יכול להיות שזה בגלל שדיברנו על איך שהחבר הזה שלו מגעיל אליו בזמן האחרון. דיברנו על זה ממש כמה ימים לפני אילת, ופתאום ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי.

חיכיתי לרגע הראשון שאהיה עם עמית לבד ולחשתי לו באוזן: "אל תשים לב אליהם, אתה חמוד-על!", וחיבקתי אותו. הייתי די שיכור ומסובב. אני לא יודע למה, במסיבה עצמה, עמית נראה לי מבואס יותר מבד"כ. השתלתי להיות לידו, ולא לעזוב אותו, שלא יכנס לדיכאון. רקדתי והתפרעתי קצת עם בחור אחר וחזרתי לעמית. הלכתי עם עמית לשירותים כשאני אוחז בכתפיים שלו. סתם כי הייתה מוסיקה ונורא רציתי לרקוד. כשחזרנו לחברים עמית פתאום התיישב על המדרגות והרכין את הראש ולא דיבר. לא כל כך ידעתי מה קרה אבל רציתי שירגיש יותר טוב. ישבתי לידו וליטפתי לו את הגב, ופתאום הוא קם ונעלם.

אני הבנתי שהוא חוזר למלון. ולא רציתי שהוא יהיה לבד במצב המבואס הזה וקיוויתי שהוא ידבר איתי ונעשה שיחת נפש כמו שהיינו עושים בטלפון בזמן האחרון. אז לקחתי מונית למלון, והוא לא היה שם. חיכיתי לו שעה עד שחזר. התסבר שהוא חזר ברגל כי הוא היה נסער. רק אז פתאום ראיתי את המבט שלו בעיניים. פתאום הבנתי שהוא פגוע ממני בגלל משהו. הוא לא רצה לדבר איתי. ענה לי תשובות קצרות והתחמק מלהיות איתי לבד. הכל היה כל כך הזוי.

שאלתי אותו: "עמיתי, אתה כועס עליי?" והוא ענה: "קצת..." ולא הסכים לדבר על זה. הלכנו לישון. אני לא הבנתי מה כבר עשיתי. פחדתי שכבר אמרתי משהו לא נכון לחבר של עמית או שהתחלתי עם מישהו שעמית רצה להתחיל איתו. "קצת"... זה לא הרבה. זה בטח לא אני שהרסתי לו את הערב. חשבתי לעצמי.

בבוקר למחרת נכנסתי לאמבטיה, ובמקרה הצלחתי לשמוע את עמית מתלחשש עם ענת ומספר לה שנגעתי בו כל המסיבה ושהוא חזר למלון ובכה כל הדרך. התחלתי לשחזר לעצמי בראש את כל הארועים של אתמול בלילה. באמת נגעתי בו קצת יותר מבד"כ, אבל זה היה כי ניסיתי לעודד אותו. לא הבנתי שאני זה שמבאס אותו עם כל נגיעה שלי.

עמית וענת התנהגו ביום האחרון בצורה מוזרה ואצילית. הם לא כעסו עליי או השפילו אותי. הם פשוט הפסיקו להזמין אותי להצטרף אליהם, והרגשתי כאילו בכל פעם שאני בא להיות איתם, אני נדחף. עמית היה הכי מוזר ביום האחרון. בשלב מסוים נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. מה כבר עשיתי ולמה הוא לא מדבר איתי. 

כשחזרתי הביתה שלחתי לעמית הודעה, ביקשתי להבין מה קרה. עמית התעלם. שלחתי עוד הודעה, מתחננת, שיספר לי מה קרה ויתמודד איתי רגע. ואז הוא כתב לי משהו נורא. הוא כתב שאני לא שחררתי ממנו. הוא כתב: "זה ברור לך שאני לא רוצה, אז למה בכוח?". והדבר הכי גרוע שהוא כתב: "זה גבל בהטרדה מינית, וכשזה מגיע ממך זה עוד יותר פוגע".

אני בשוק, כבר כמה ימים שאני בהלם מוחלט. איך זה קרה לעזאזל?! איך כל הערב הזה שחשבתי שאני מתנהג בצורה הכי חברית ודואגת, הפך לערב שבו אני מטריד אותו מינית. איך לכל הרוחות הוא מעלה בדעתו שאני אעשה דבר כזה.

התחלתי לחשוב על המגעיל הזה שנגע בי מחוץ לגוועלד. האם אני גרמתי לעמית להרגיש באותה צורה. איך שלא שיחזרתי את זה, לא הצלחתי להבין מאיפה זה בא לו. הרי המגעיל הזה ממש נגע בי בכל הגוף וניסה לדחוף ידיים מתחת לחולצה. איך אפשר להשוות את זה?? ולמה לו לחשוב עליי דברים כאלה? למה לו לחשוב שאני מטריד או בכלל מנסה. חשבתי שסגרנו את הסיפור בינינו לפני חודשים.

אז עכשיו אני בהלם קצת. כי הצלחתי ממש לאהוב אותו באילת, ובלי כל החרא שיש בזוגיות, פשוט לאהוב את מי שהוא. אז אני רוצה שהוא יבין אותי ויסלח לי שהרסתי לו את המסיבה ואת כל סוף השבוע (כמו שעשיתי לדבריו). מצד שני – אני כועס... זה כנראה היה בראש שלו איפשהו, שאני עדיין לא התגברתי עליו, והוא כנראה ממש פחד שאני אנסה להתחיל איתו. אז למה לו להזמין אותו לאילת מלכתחילה?? מה הוא רוצה לעזאזל? שאני אגע בו עם מקל. שאני אראה שהוא מבואס ופשוט אסתכל לכיוון האחר. אני לא בן אדם כזה! ולא מגיע לו חברים כמוני. כנראה שאיתו זה תמיד מסובך, לא משנה אם אתה אהוב או סתם חבר, ולא משנה מה קורה ביניכם, אתה איכשהו נפגע, כי הוא אולי ניזון מהדרמות האלה.

קניתי לו כבר מתנת יום הולדת. אני אשלח לו בדואר בצרוף מכתב פרידה מאוכזב. אני צריך לחשוב מה לרשום שם.

נמאס לי, ואני שונא אותו ממש שהוא גורם לי להרגיש כמו מטריד, אבל עדיין אוהב אותו... למה אני לא מצליח להפסיק לאהוב?? אם הוא רק היה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולהתעלם ממני אולי הייתי סולח לו. אבל הוא מתעלם ממני כאילו אני לא חשוב לו בכלל, כאילו נגעתי בו באמת בכוונה רעה וזדונית, כאילו שההתעלמות שלו תגרום לי להבין משהו. זו כזו התנהגות שטותית. הוא מפסיד פה חבר שבחיים לא היה לו ולא יהיה לו, שמקבל אותו כמו שהוא, עם כל השטיקים, ואוהב אותו ומוכן לדבר איתו שעות בטלפון גם כשהוא עייף ויש לו מבחן יום למחרת. הוא מפסיד פה אותי, ולא נראה כאילו איכפת לו.

זה גם גורם לי לכזה חוסר ביטחון בהתנהלות שלי. אולי אני לא ממש יודע איך מתנהגים עם אנשים... מה זה חיבוק של עידוד וחיבוק של מיזמוז. אולי זו בכל זאת אשמתי?