אני החלטי?? (כנראה שלא!)

כן... זה יכול להראות כמו פרק מטומטם! (ואני מציע לאלה שרוצים להמשיך להעריך אותי לדלג על הפרק). אני מדבר פה על בגדים, נושא שהוא מאד שולי בחיים. ...לפחות בשלי! הרי החברים שלי – הם לא מתרשמים מבגדים יפים ואני לא מחפש למשוך תשומת-לב עם הבגדים שלי. אבל אני כן רוצה ללבוש בגדים שמוצאים חן בעיניי, אני רוצה שיהיה לי מבחר. למרות שאני בגלל לא שם לב לתדירות שבה חברים שלי לובשים בגד מסוים, אני שונא ללבוש את אותו בגד בפגישה שניה עם אותו אדם, אפילו אם הבגד הספיק לעבור כביסה.

בסוף השבוע האחרון הגעתי למסקנה שיש לי מעט מאד בגדים ללבוש. אפילו שאני עדיין משתמש בבגדים שקניתי בכיתה ז' כמות הבגדים שלי משתנה מעת לעת תלוי בטעם שיש לי באותו רגע. כשהייתי בכיתה ח' היו לי הרבה חולצות ספורט קצרות ששאלתי מאבא שלי. בכיתה ט' הגעתי למסקנה שהחולצות האלה הן כמו וילון עליי (ארוכות מדיי) ושאני ואבא פשוט לא באותה מידה. לכן, וגם בעקבות האופנה החדשה שכבר השתלטה על הארון של אילן, הלכתי עם אבא לקניון וקניתי לי שתי חולצות קצרות יחסית, שחושפות את כל החלק של הריצ'רצ' במכנסיים, במהלך כיתה י' פשוט הפסקתי ללבוש אותן. בכיתה ח' קניתי מכנסיים לבנים עם פסי-צד כחולים-כתומים, בכיתה ט' הפסקתי ללבוש אותם, הכתום הפך לצבע של ערסים. בכיתה ט' קניתי ג'ינס חדש בגזרה צרה, שהפסקתי להשתמש בו ברגע שהוא נעשה קטן עליי והריצ'רצ' שלו התקלקל. שזה די מוזר כי עד היום אני לובש ג'ינס שקניתי בכיתה ז' והוא נסגר עליי כמעט בלי בעיות.

היום יש לי ארון מלא בגדים שאני משתמש אולי ברבע ממנו, אולי פחות... החלטתי נחרצות שחסרים לי בגדים ושאני צריך ללכת לקנות. פעם ההורים שלי סרבו לקנות לי בגדים חדשים בגלל שהייתי קונה בתדירות די גבוהה. היום ההורים שמחים ואפילו מעודדים אותי ללכת לחנויות בגדים ולקנות משהו. לפני שבועיים בערך הייתי עם שני בקניון, חשבנו לערוך שם מסע קניות... אבל זה לא כל-כך הלך! גם הדברים הנורמלים שחילצנו היו צמודים/מקושקשים/פשוטים מדי. ומהר מאד נכנסה בי הרגשת הייאוש הזה של אני לעולם לא אמצא בגד טוב.

קשה לתאר מה בדיוק עובר לי בראש בשעה שאני מודד בגדים. זה משהו כמו "האם הייתי רואה את הבגד הזה על..." או "על מי הייתי רואה את הבגד הזה?", או "מה אני ושני היינו אומרים על הבגד הזה אם הוא היה על אדם אחר?". ואז מגיעות מחשבות ה"זה יפה מקדימה/מהצד/מאחורה?". אם הבגד עובר את המבחן הזה הוא עובר לשלב הבא: אני יוצא מתא ההלבשה ומתחקר את המלווה שלי באם הבגד יפה או לא יפה והאם הוא שווה את המחיר שלו. לבסוף הבגד מגיע לשלב של " האם אני אלבש אותו?". את השלב הזה כמעט אף בגד לא עובר.

לכן גם המוכרים שמקבלים את הרושם שהם פיצחו איזשהו אתגר והם מצאו את הבגד המושלם לאדם מהוסס, שולחים בי מבטי נאצה ברגע שאני מושיט להם את הבגד בחזרה, מבקש סליחה ותודה ויוצא מהחנות. פעם אחת הייתי עם שני באיזשהו בוטיק והמוכר שם התעקש למצוא לי מכנסיים. אני הסכמתי באי-נעימות למדוד כל מכנסיים שהוא נתן לי, והוא טיפל בי קרוב לחצי שעה, עד שלבסוף נאלצנו לבשר לו שאני לא קונה שום דבר...... סתם לעזאזל!! שיקרנו לו! אמרנו לו שהבגד האחרון ממש מוצא חן בעינינו אבל אנחנו קבענו עם חברים בבית הקפה שליד ושנחזור מאוחר יותר. זה בהחלט היה משעשע.

היום נסעתי עם המשפחה לצפון, ובדרך עצרנו במרכזי קניות ענקיים של בגדים... עברתי עם כל המשפחה שלי, חנות חנות, ובכל חנות מוכר או מוכרת חיוך רחב פורשים לפני ג'ינסים עם שפשופים מזעזעים או עם כתמי בוץ... "יש לכם משהו יותר חלק?" אני שואל. "בטח!", הם אומרים ושולפים ג'ינס עם פחות שפשופים או ג'ינס מתרחב. לא לא!! זה לא הטעם שלי! אבל מה בעצם כן הטעם שלי??

אני אוהב מכנסיים... וחולצה כזאת... עליו... מה אני אוהב לכל הרוחות?! ניסיתי למדוד גם סוגים שונים של מכנסי בד שלא יכולים להיות בהם קשקושים למינהם.... כלום! לא דיברו אליי בכלל. חולצות טריקו פשוטות נפסלו עקב התנוססות השם של המותג בחזית החולצה. על חולצות ארוכות בכלל לא היה אפשר לדבר. אין!!! משהו נדפק אצלי! איבדתי כל כיוון ואני לא יודע מה אני מחפש.זה כבר יצר אצלי תחושה של תסכול. אמרתי לאבא, שנשלח איתי לאחת החנויות בזמן שאימא משוטטת לה בחנות לבגדי נשים, שפשוט נספר לאימא שנכנסנו לחנות ולא מצאנו כלום ונחסוך מעצמנו ומהמוכרת האומללה את הטרחה.

אני יודע מה קורה לי , זאת אותה הבעיה! אני פשוט מאד מפחד ממה שיהיה לאנשים אחרים לומר על הבגדים שאני אקנה. אמנם חברים שלי לא בוחנים אותי לפי הבגדים שלי אבל אני בטוח שאם אני הייתי קונה אחד מהג'ינסים האלה עם השפשופים הם לא היו מפספסים את זה. וזה לא שאהבתי אפילו אחד מהג'ינסים האלה. עכשיו שאני יודע מה הבעיה שלי אני מפחד להשתחרר יותר מדי, כמו בכיתה ח'. לקנות בגדים ללבישה חד-פעמית ואח"כ למאסר עולם בחלק האפל של הארון שלי. 
ועוד משהו מעצבן זה המידות. כשסוף-סוף מצאתי משהו שמצא חן בעיניי היה אותו או במידה גדולה משלי או במידה קטנה משלי. כמובן שאני מעדיף לרדת למידות שקטנות משלי...!

(מעבר חד לנושא אחר) בדיוק סיימתי לצפות ב"השלום ושברו" חלק ב'. סרט חזק למדי. מעצבן אותי שזה בכלל לא עזר לי לנקוט עמדה. אף פעם לא גיליתי עניין מיוחד לחדשות ולכן אני לא בקיא בכל ההתרחשויות. אני לא יודע אם אני יותר ימני או יותר שמאלני. אני לא יודע איזה מפלגה מייצגת את הדעות שלי. אני עדיין לא בטוח מה הדעות שלי. עוד עניין שהוא די שולי בחיים הפרטיים אבל מעצבן אותי שאני לא מספיק החלטי בו.

(ובחזרה!!) אני יודע מה הפתרון הכי טוב. אני צריך לערוך ביקורים קצרים בחנויות בגדים מדי פעם ואם יש משהו שמוצא חן בעיניי אז מיד לחטוף אותו. ככה קרה לי עם הבגדים הכי טובים שיש לי בארון. אם אני אכנס לחנות כדי למצוא לעצמי בגד אני בחיים לא אמצא משהו אבל אם אני אכנס לחנות כדי לערוך "סקירת מצב", יכול להיות שמדי פעם ינצנצו להם בגדים יפים בין כל הגועל שיש שם.

יציב ושברירי

עד כמה שקשה להכניס את זה לראש. החופש מסתיים לו וביום ראשון הבא (אלא אם יקרה נס כלשהו) אני אצטרך להתחיל להתרגל מחדש לקלף את עצמי מהמיטה בכל בוקר וללכת לבית-ספר. קשה לומר שהיה לי חופש כמו החופש הזה. אני לא זוכר חופש שהתרגלתי אליו כמו לזה. להיפגש עם שני כמעט בכל יום למטרות כיף והנאה בלבד, בלי המרוץ הזה שאנחנו נמצאים בו בזמן בית-ספר. להיפגש עם עוד חברים חדשים שהפגישות איתם היו כל כך מיוחדות והן יכולות להמשך עד הבוקר, דבר שאני לא אוכל לעשות בתקופת בית-ספר, ויש עוד מה לספר על השניים האלה. מספר הנסיעות המצומצם שהיו לי לתל-אביב, לים. אבל בעיקר יש את הדבר שאני חש עכשיו ויהיה לי קשה מאד להיפרד ממנו בתחילת השנה – הבטלה. הבטלה המוחלטת הזאת, חוסר המחויבויות, זמן אינסופי בכל יום לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.

ובכן, היה לי שקט יחסי עם ההורים בחופש, היו כמה נפילות אבל מה שהיה נהדר הוא שהנפילות האלה, ואפילו הגרועות שבהן, הסתיימו בשיחות שבהן ההורים ניסו להסביר את עצמם ואת הפעולות שלהם ולא להטיח בי אשמות. הבעיה היא שחוששני שהם, או לפחות אבא, התחיל להאמין שיש איזושהי תפנית בקשר שלי ושל שני ושפתאום נוצר מתח מיני בינינו. 

אני יודע שבחופש הזה נוצר לי מן דחף בלתי נשלט לחבק אותה כל הזמן אבל אני לא מאמין שזה בא ממתח מיני, פשוט לא הגיוני. אבל בכל זאת, ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר נקשר אליה. בחופש הזה התברר לשנינו עד כמה מעולה זה יהיה אם שנינו נגור ביחד. ותהיות האלה הובילו למחשבות אצלי ואחרי שיחה איתה הבנתי שגם אצלה, שכמה חבל שלא יכול להיות בינינו יותר ממה שיש עכשיו. ואולי זה מתח מיני? בכל מקרה, מתח מיני או לא מתח מיני, אף אחד משנינו לא מתוח שהוא נמצא עם השני, להפך – אני מרגיש שאני בדיוק איפה שאני צריך להיות, איפה שהכי טוב לי.

אז מה שעשיתי זה נזפתי באבא ואמרתי לו שגם אם יש איזושהי התפתחות ביני לבין שני לא הייתי מספר לו ולאימא על זה, כי זה סתם היה גורם להם לפתח ציפיות ענק שאם לבסוף הן לא היו ממומשות, ההורים היו מאשימים את כל העולם שסובב סביבי ופתאום כולם היו הופכים לשטנים. אז אבא התחיל להסביר לי שהוא בסה"כ דואג לי ורוצה לדעת מה קורה בחיים שלי. והוא ביקש ממני לספר לו אם תהיה התפתחות כלשהי עם שני, והוא הבטיח שהוא לא יפתח ציפיות והוא הבטיח שהוא לא יספר לאימא, שבטח תפתח ציפיות. בקשה די נחמדה. בינתיים אני מעדיף שלא לשתף את אבא בכל מה שקורה ביני לבין שני, שלא לפתח בו ציפיות ושלא לקלקל לו את האמונה שאם הוא יניח לי ולשני לעשות מה שבראש שלנו, עוד יתפתח משהו.

ובשלהי הסיפור הזה אני ושני התחלנו החופש להיפגש מדי-פעם עם שניים, שהם גם שני חברים מאד טובים. והיו איתן פגישות כל-כך מוצלחות וכל-כך מהנות, פתאום הרגשתי מן כיף כזה שלא הרגשתי אותו כבר המון זמן, סוג של כיף שפשוט נעלם לי עם הזמן. וזה לא ששני לא מספקת לי די והותר כיף, זה פשוט כיף מסוג שונה, שקשה לי להגדיר אותו. וגם כשאנחנו לא נפגשים אני בקשר איתם באייסיקיו או בטלפון. אז עכשיו פתאום השמות של השניים האלה החלו לצוץ הרבה בבית וההורים מסוקרנים עם מי אני ושני התחלנו לצאת. אחרי כמה זמן, ההורים נעשו מוטרדים מהשניים האלה, כי לא הכרתי להם אותם. אבא התחיל להעלות השערות שמא שניהם או אחד מהם הוא "מהסוג הזה" (כפי שהוא נוהג לומר לי כשהוא לא רוצה שהאחים שלי יבינו על מה אנחנו מדברים). ואני אומר לו שהוא טועה, בידיעה מוחלטת שאני משקר.... אני לא אפרט כיצד אני יודע את זה, אני פשוט אציין שאני בספק אם בכלל היינו מכירים אותם לולא אחד מהם היה קשור לנושא הזה מלכתחילה.

אני באמת לא מרגיש שהפגישות איתם פוגעות במטרה שלקחתי לעצמי לפני שנה, להתחיל לחשוב יותר בכיוון ההטרוסקסואליות. מצד שני, יכול להיות שאני מכריח את עצמי להרגיש ככה בגלל שכל-כך כיף איתם שלא הייתי רוצה להתחיל להרגיש שאני עושה משהו מנוגד למטרות שלי בכל פעם שאני נפגש או מדבר איתם. יותר טוב ככה, אני נפגש איתם בראש נקי.

אחרי ההשערה הראשונה של אבא באה עוד אחת, שהיא כבר באמת הייתה מגוחכת: השניים האלה מפריעים לדבר החדש שנוצר ביני לבין שני להתפתח. אז כמובן ששוב נזפתי בו והזכרתי לו את ההבטחה שלו לגבי הציפיות. ואז הוא אמר לי שזוגיות נוצרת באינטימיות... ואז אמרתי לו, בשיא הטבעיות ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, שמעבר לזה שאני ושני נפגשים איתם אנחנו גם שומרים על האינטימיות של שנינו בדרכים שלנו. אולי המשפט הזה היה טיפוח תקוות מוגזם. אבל זה היה בכלל שאבא, שהיה מאלה שעשו לי פרצוף בכל פעם שהזכרתי את השם של שני, פתאום היה מעוניין בקשר הבלעדי שיש לי ולשני. אז כמובן שהבהרתי לו גם אחרי-זה כמה וכמה פעמים שפשוט לא הולך כלום ביני לבין שני ושיכניס טוב טוב לראש שלו שהכלום הזה יכול להיות גם עוד חצי שנה וגם עוד שנה ושלא יצפה ליותר מדי.

אני מפחד להביא לבית את שני החברים החדשים. אני מפחד שההורים שלי יחפשו בהם את הסטריאוטיפים שיש "לסוג הזה". אני מפחד שמרב חיפושים דקדקניים הם יהיו בטוחים שהם כאלה. החברים האלה הם לא בדיוק מאצ'ואים, ואין בהם את החספוס שההורים היו רוצים לראות, וכשהם לא יראו את זה, הם יחשבו שהם עלו על זה, שהם "מהסוג הזה". ואז מי יודע מה יקרה....

אני יודע שלא הייתי רוצה לאבד אותם, את שני החברים האלה. נקשרתי אליהם מאד החופש, אולי אפילו קצת מהר מדי. אני עדיין לא יודע עד כמה הקשר הזה יציב מהצד שלהם, אבל הם שניהם כבר נכנסו לשגרה שלי...

אנטיפתיה לאבא

בדיוק לפני יומיים אמרתי לשני שכבר המון זמן אני לא במצוקה, שכבר המון זמן לא כתבתי פרק ביומן. אני רושם פרק רק כשיש לי את ההרגשה הזו שהבטן מתהפכת מפנים... ומשהו מטריד אותי כל-כך עד שאני לא מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.

רבתי עם ההורים..... עם אבא! כן, היום הזה הגיע. אחרי תקופה ארוכה שכששאלתי אותו אם אני יכול להיפגש עם שני הוא אמר לי שאני בכלל אל צריך לשאול, הוא התפרץ עליי.... ואח"כ גם על אימא. ואימא בכתה ואז אחי הקטן הלך לחדר שלו והתחיל לבכות.... אני כבר מכיר את המצב הזה, זה כבר קרה... אני לא בכיתי.... אני לא איבדתי שליטה.... הייתי רגוע יחסית.... חוץ מהשלב שבו הרגשתי שאני חייב לענות לאבא. 

אני כבר הרבה זמן רוצה להתחיל ללמוד נהיגה... אבל אני לא מתחיל כי יש לי בעיה עם ההורים בקשר לבחירת המורה. הם לא מוכנים בשום פנים שאני אלמד עם המורה לנהיגה ששני לומדת איתו.... אין להם סיבה מיוחדת, הם לא יכולים לנמק לי, הם פשוט לא מוכנים. אני נכחתי בשיעור אחד של שני, והמורה הזה באמת מצא חן בעיניי. ואלי זה משהו פסיכולוגי אצלי, אבל אני באמת מרגיש שהבחירה הכי טובה תהיה במורה שלה. אבל אחרי מספר שיחות וויכוחים עם ההורים הבנתי שאין לי ברירה אלא למצוא מורה אחר.... במיוחד אחרי שאימא תפסה איתי שיחה אישית ואמרה ש"למען שלום-בית" אני בסה"כ צריך שלא לבחור במורה שלה. ואני, על אף הרצון הגדול שלי לבחור במורה הזה, הסכמתי, למען שלום בית!
זה לא נגמר שם.... ההורים אמרו שהם מצאו מורה מצוין בשבילי.... איזה שכן אחד שלימד את הבן של החברים שלהם (אבל ההורים שלי עצמם לא מכירים אותו אישית).... עם כל הכבוד לחברים שלהם! אני באמת לא רציתי לבחור מורה לפי הקריטריון הזה. רציתי לבחור מורה לפי המלצה של אחד מהחברים שלי, אם לא שני אז לפחות מישהו אחר. אני חושב שהבהרתי להם טוב מאד שלא רציתי את המורה הזה.

חלפו בערך חודשיים שבמהלכם התחלתי ללמוד לתאוריה, והיו לנו עוד כמה שיחות על מורים לנהיגה. התעכבתי עם זה בדיוק בגלל כל הסיפור הזה של לבחור מורה לנהיגה שיתאים גם להורים ול"שלום-בית". והנה לפני שבוע אבא סיפר לי על בחור שלימד אותו משהו במסגרת השתלמות של העבודה, אדם בכיר במשרד התחבורה, וגם אישיות טובה. זה דווקא מצא חן בעיני, אדם שאבא שלי מכיר אישית והוא אומר שהוא יופי של בן-אדם. אמרתי לאבא שישיג את הטלפון שלו ושאני מוכן להתחיל ללמוד איתו.

היום שאלתי את אבא אם הוא השיג את המספר שלו. הוא ביקש ממני לתת לו לדבר עם המורה הזה לפניי. ואז הוא הוציא נייר עם מספר ושם, וחייג.... זו הייתה טעות. אז ביקשתי מאבא לברר את המספר שלו ולהתקשר. אחרי כמה דקות הוא בא אליי לחדר עם מספר ושם שונה לגמרי ואמר לי שהוא התבלבל בשם... היה לו פלאפון ביד ואז הוא אמר "קח, דבר איתו". דיברתי איתו וקבענו מועד לשיעור ראשון. הוא בכלל לא נשמע נחמד. לא ידוע....אבל ההתרשמות הראשונית מהקול שלו הייתה שהוא לא אדם בסגנון שאני(!) אוהב. סיפרתי את זה לאבא והוא הציע לי לנסות מחר שיעור ראשון ואז להחליט. הסכמתי.

כמה שעות אח"כ סיפרתי על הספקות שלי לאימא. והיא אמרה לי שאין לי מה לדאוג ושהבן של החברים שלה למד איתו והוא מורה מאד סבלני. שאלתי אותה אם זה המורה שאני לא הסכמתי ללמוד איתו, השכן. פתאום היא התבלבלה ואמרה לי שהיא לא יודעת והיא חשבה שבסופו של דבר הסכמתי ללמוד אצלו. אחרי כמה דקות הלכתי לאבא ושאלתי אותו אם זה באמת השכן הזה, המורה שדיברתי איתו. הוא הנהן. בשלב הזה מאד התעצבנתי והזכרתי לו שאני לא רציתי את המורה הזה ושאלתי אותו למה הוא שיקר לי. אז הוא אמר לי שמלכתחילה הוא התכוון למורה הזה..... הייתה איזושהי אי-הבנה בינינו. אבל הוא לא הסתפק בזה.... הוא התחיל להתנפח ולצעוק שאם אני רוצה לקחת את המורה של שני אז שאני אקח אותו, אבל הוא לא מתכוון לעזור לי בכלל לשלם לאף מורה חוץ מהמורה הזה בפרינציפ. ואז הוא התחיל לצעוק על אימא שחסר לה שהיא תנסה לעזור לי בכל זאת. הוא התחיל לדפוק על הדלת שלי ולזעום ולצעוק, ולומר שאני זבל של כל החברים שלי. הוא כנראה חושב שאני לא רוצה את השכן הזה בגלל שאני מרגיש מחויבות למורים של החברים שלי..... זה ממש לא נכון. אימא התחילה להזיל דמעות ומיד למחות אותן, אחי הקטן הלך לחדר שלו....
ואז אבא יצא בהתפרצות על שני. כי אין כמו מריבה עסיסית כדי להתחיל לאיים עליי עם שני ולהפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אדבר עם שני דרך הטלפון והפלאפון שהוא משלם עליהם, ושהוא לא רוצה שאני אכניס את שני לבית יותר... ואת כל זה הוא אמר בשיא הצעקות, עם וריד בולט במצח והבעה רצחנית על הפרצוף שלו. ... אני לא התייחסתי, אני יודע שהוא לא מתכוון לכל הדברים האלה, שאין סיכוי שאני אנתק את הקשר עם שני בגלל כל הדברים האלה שהוא אמר. אני אמשיך להתקשר אליה ולדבר איתה, והיא תמשיך לבוא לכאן, בשבילי. והוא יצטרך פשוט לארח אותה יפה, ולסתום. כן כן.... הגעתי לנקודה שנמאס לי ממנו, שרק אם היה לי מקום לברוח.... לא! אני עדיין לא מסוגל לברוח. אבל אני פשוט לא מסוגל להסתכל עליו בכלל בשלב הזה.

אחרי שעה אחותי הקטנה הגיעה הביתה, היא מיד התעדכנה מאחי לגבי המקרה ונכנסה לחדר שלי לבירור מצב. סיפרתי לה הכל, והיא אמרה שאני נורא עקשן לגבי השכן, ושיכול להיות שהשכן הזה הוא מורה טוב. אז אמרתי לה שזה כבר לא לגבי השכן, זאת פשוט ההתנהגות הדוחה הזאת של אבא, שאני כל-כך שונא. ההתפרצויות ללא-סיבה האלה שאני לא סובל. שאני לא מסוגל לחיות "עם החרא" הזה.... אולי קצת הגזמתי! לא הייתי צריך לומר לה את זה... היא לא רגילה לשמוע ממני מילים כאלה.

אחרי שדיברתי איתה אחי הקטן החליט שהוא רוצה שאני ואבא ניקח את עצמנו בידיים כבר מיד אחרי המריבה ועל כן הוא ארגן "שיחה משפחתית", מן מנהג שלאחי ולאחותי הקטנים היה ברור מה הוא אבל אני וההורים שלי בכלל לא הבנו מה עושים. אז ישבנו כולנו סביב השולחן ואחותי התחילה לדבר, היא פעלה בשיטת הגישור, שהיא למדה בבית ספר. אבא סיפר את הגרסה שלו לסיפור, שממנה נבע שהוא גם אמר לי שזה יהיה נורא שיהיה לי מורה שהוא גם שכן שלי.... כלומר שהייתי מודע לכך שזה המורה השכן. ואז אני סיפרתי את שלי.... אחרי רבע שעה של דיבורים השיחה נכשלה, לא אני ולא אבא היינו מוכנים להתנצל. רק אבא הקל את רוע הגזירה ואמר שהוא לא מוכן לשלם לאף מורה אחר חוץ מהשכן (ולא אמר את כל הדברים המגעילים שקשורים לשני).

אני לא רוצה לספר לשני כרגע.... כשאני עוד בהיסטריה של המקרה. זה סתם יכניס אותה ללחץ, ואני לא רוצה שהיא תרגיש שמשהו מיוחד קורה. כי לא קורה משהו מיוחד מדי.... וזה לא עומד להשפיע על שום-דבר. אני לא יודע אם המצב ביני לבין אבא ישתפר בימים הקרובים, אבל הוא ישתפר מתישהו.... כמו תמיד!

השירים, המשחקים, איפה הם עכשיו?!!

היום, סתם כך, דפדפתי באלבומי תמונות..... חיפשתי תמונה אחת יפה, רציתי לנסות לצייר אותה (בזמן האחרון אני מדמיין שאני צייר!), זה התחיל בתמונות שלי מפיקניק לכבוד סוף כיתה ז'. הייתה שם תמונה אחת משותפת שלי ושל אילן, הייתי גבוה ממנו בראש. הוא חתיך, עם שיער משגע ועיניים מדהימות. מאז ומתמיד הרגשתי מכוער לידו, אולי זאת הסיבה שבכל התקופה שהייתי איתו, התחלתי ללכת עם גב מכופף... לאחר שהוא עזב את בית-הספר הפסיקו רגשות הנחיתות והיום הגב שלי פחות או יותר ישר. אחר-כך ראיתי תמונות שלי ממסיבת יום-הולדת של כיתה ד', עם בת-דודתי שהיא בגילי.... ביסודי היינו בקשר מאד יפה, נורא אהבנו אחד את השני. לקראת סוף היסודי.... היא התחספסה ולאט לאט היא הפכה ל..... מה שנקרא.... פרחה, היום אין לי כ"כ קשר איתה. ראיתי תמונות שלי עם חברים מהיסודי, אילן לא היה חבר שלי, אפילו שנאתי אותו בגלל שבשנה הראשונה שלו בבית הספר שלי (הוא היה תלמיד חדש) הוא צעק עליי בגלל איזה ספר שלקחתי כל הזמן בקריאת בוקר. ואז פתאום עברתי לתמונות שלי שאני תינוק עם תלתלים שחורים, אומרים שהייתי תינוק מדהים ויפה, ושההורים פינקו אותי כמו שהם לא פינקו אף אחד מהילדים שלהם.

אח"כ, במן צירוף מקרים שכזה, אחי החליט שהוא רוצה לצפות בברית המילה שלי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שצפיתי בה. היא התרחשה באולם קטן מאד, כי אז להורים בכלל אל היה כסף. אני בן ראשון לאימא ובן שלישי לאבא (יש לו שני ילדים מנישואים קודמים). ואז תיארתי לעצמי איזו התרגשות זו, לקבל ילד ראשון לידיים, בשר מבשרך, להושיט לו אצבע ולהרגיש איך שהוא לופת אותה בידיים המזעריות שלו. הקטע של הברית עצמה (החתיכה) היה מזעזע, אבל אחר-כך זה היה מרגש עד דמעות לראות את אימא מנסה להרגיע אותי בבכי, את אבא מאושר עד הגג. את כל החברים של ההורים שלי ואת בני דודיי, כולם בתסרוקות מצחיקות. את סבא וסבתא, שכבר לא איתי. את שתי הדודות המובחרות שלי, שאהבו אותי יותר מכולם. זו באמת התרגשות ענקית. כבר אז הרגשתי במן טרגדיה. הילד הראשון, שאימא כל-כך בוכה משמחה עליו, ותולה בו את תקוותיה, הילד הראשון שהוא השמחה הגדולה ביותר שקרתה לאימי היקרה לאחר כל הטרגדיות שעברה בחייה, מסב לה עכשיו כל-כך הרבה צער ודאגה. 

אבל זו הייתה רק ההתחלה של הקלטת..... בהמשך יש צילומים שלי בגיל שנתיים ושלוש, מקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של ההורים. מחבק ומנשק את אימא, הם שרים לי על השפן הקטן ואני שר להם על אברהם שלא הלך לשם. ואז אני קם ורוקד, ויש לי טעויות דיבור מצחיקות ויש לי תסרוקת משגעת. והדודות שלי מלמדות אותי עוד שירים חמודים, ואחת הדודות מנסה להאכיל אותי, וכולם יושבים וצופים בי בשעה שאני מחבק את הבובה לָלַה. כן, באמת הייתי הילד שקיבל הכי הרבה תשומת לב.
כשאני מסתכל על עצמי רוקד, שר, משחק, משתולל, אני רוצה לבכות. כמה תמימות הייתה לי. לא ידעתי מה זה להרים את האמה, לא ידעתי מה זה זונה, לא ידעתי כלום. חבל שלא נשארתי ככה, חבל שהעולם שמסביב לא מאפשר לילדים חמודים כמו שהייתי להישאר ככה.
התבגרות מינית!!! גועל נפש של תקופה! היום אני רק יושב בחדר שלי, מי חושב על לצאת החוצה ולהשתעשע עם ההורים שלי? חמור גדול! זה מה שאני היום..... חמור גדול! גם אחרי שאחותי הקטנה נולדה עד כיתה ג' עוד הייתי אותו ילד בן 3 שלא הבין כלום, ורק אז פתאום הבנתי שאני חייב להתחיל להבין מה קורה סביבי. ולאחר שנתיים התקרבתי לאילן, ופתאום גם גיליתי נטייה מינית שונה מכל השאר והחלה התרחקות מההורים והסתגרות בחדר. והשנה הפלתי עליהם את הפצצה הזאת...... ואני מרגיש אשמה. אני מרגשי שניפצתי להם את כל מה שהם חשבו עליי. מילד מושלם הפכתי לילד עם בעיות פסיכולוגיות, ילד מבולבל. לא! הם לא רעים, אני לא חושב שהם אי-פעם יוכלו להבין את התופעה של ההומוסקסואליות, פשוט ככה הם גדלו, ככה הם חונכו. ולכן זו כזו אכזבה גרנדיוזית בשבילם. ואני יודע שזה לא שיש להורים "אהבה שתלויה בדבר", וגם אם הם כועסים ועושים דברים לא הגיוניים זה רק משום שהם כל-כך דואגים לי, והם דואגים לי רק בגלל שהם כל-כך אוהבים אותי.

הבטתי (היום) על אימא, כיצד היא צופה בזה, וידעתי שגם היא מרגישה את מה שאני מרגיש, איך זה היה אז ומה זה היום. היא גם ידעה לזרוק הערה על זה, כמה שאני חייב, לא רק לה, אלא גם לדודות המסורות שלי, והיא אמרה לי שאני יודע למה היא מתכוונת. מלחיץ מאד, אבל אני מרגיש שיש משהו בדבריה, שזה לא מגיע לא להורים שלי ולא לדודות שלי שאני אאכזב אותן ככה...


וככה המשכנו לצפות בי בגיל שלוש, כשאני עם דמעות בעיניים. 
גם אני רוצה לעשות ילד.

הזמן עובר זיפת

ובכן, החופש התחיל כבר מזמן ולא עשיתי שום-דבר מיוחד, שום-דבר מהתוכניות לחופש. אני נמצא יותר ויותר בבית, משתדל לשבת על משטח רך כגון הכיסא שלי והמיטה וצפות בכל מה שאפשר לצפות. אני הולך לישון בשעות מאוחרות למרות שאת הדברים (חסרי המשמעות) שאני עושה בשעות האלה אני יכול לעשות גם בשעות הבוקר. אני בכלל לא עושה ספורט. אני חושב שהפכתי למעין תפוח-אדמה-ספה, כבר הראש שלי מאורגן לפי השעות של כל התכניות שאני רואה (ויש הרבה). ויש גם "שעות מתות" שאין בהן אף תכנית מעניינת ואני פשוט צריך לשוטט באינטרנט או פשוט סתם.... להשתעמם. אני מרגיש שהחופש ברוח ממני, ואני לא מנצל כמו שצריך. אני רוצה לנסוע לים, אני רוצה ללכת לחדר-כושר, אני רוצה לקרוא ספרים, אני צריך לעשות שני בוק-רפורטים עד סוף החופש, מה שאומר שאני צריך לקרוא גם קצת ספרים באנגלית.


אני חייב לעשות עם עצמי משהו, לקחת בכל יום את האחים שלי למקום אחר, יום אחד לסרט, יום אחד לבריכה, יום אחד ל.... מה עוד אפשר לעשות עם אחים קטנים? אני שונא את זה שאין למשפחה שלי כסף לכלום!! ילדים מסביבי יוצאים לחו"ל, וחווים חוויות. הייתי בחו"ל פעמיים. השנה במשלחת לפולין (שזה לא כל-כך נחשב חו"ל) ובכיתה ב'. ההורים שלי גם דאגנים מאד. אני לא יכול לעשות את מה שכל בן-נוער כמוני יכול לעשות, לצאת לטייל בשעות מאוחרות עם החברים, לחזור במונית מבלי לקבל נאומים על כמה שזה מסוכן. לפעמים אני מאשים אותם בזה שאני ילד כזה, בלי הרבה חברים, הרי אילן הכיר את רב החברים שלו כשהוא יצא, כשהוא בילה, אבל ההורים שלי אסרו עליי לצאת מחשש לפיגועים.


יש ילדים שאני פשוט לא שומר איתם על קשר וזה נורא חבל לי. ילדה אחת נורא שמחה ונחמדה שנהגתי לבלות איתה קצת בימי שישי, במן יציאות קצרות כאלה לאחד מבתי הקולנוע. ילד אחד נורא חכם מהמגמה שלי, שהייתי בקשר איתו בתקופה של הלימודים וכל-הזמן תהיתי מה יקרה לקשר שלנו כשהלימודים יגמרו. ויש עוד הרבה ילדים שיש לי הזדמנות לחזק את הקשר איתם ואני לא עושה את זה. אני נורא פסיבי, מחכה שהם יעשו את הצעד הראשון.... אני יודע שזה טיפשי.


אבל האדם שאני הכי מצפה ממנו לטלפון....... מגוחך עד כמה שזה....... הוא אילן. לאחר שראיתי כיצד הוא דואג להתקשר אליי פעם לתקופה, הגעתי לתובנה שאולי הוא עדיין איכשהו מרגיש קרוב אליי. והנה החופש הגיע ולא קיבלתי טלפון אחד ממנו. אני מניח שהוא עושה חיים, יוצא עם כל ה"חבר'ה החדשים", שותה, מעשן, נהנה. ורק בגלל זה הוא שוכח לגמרי ממני, זה טבעי, זה יכול לקרות גם לי..... אם הייתי מבלה כמו שהוא מבלה.... אבל מה לעשות! אני עדיין חושב עליו. אני כל-כך רוצה להיפגש איתו, פגישה כזאת שתהיה מנותקת מההווה שלנו, הוא לא יעשן, ולא יפגוש אף-אחד מהמוני החברים שלו שפזורים בכל ירושלים..... ואני לא אדבר עם שני אפילו פעם אחת. אני רוצה פגישה מנותקת מהמציאות. פגישה שתתקיים בבית שלו ותארך יותר מכמה שעות ספורות. פגישה שרק נשב ונעלה בה זיכרונות... הזיכרונות האלה שיש לי איתו מעלים בי חיוך ועצב בו זמנית. אני רוצה שזו תהיה גם התגובה שלו..... לא, אין סיכוי, זה לא מתאים לאילן, הוא בטח ישתעמם.... הוא בטח ירצה לצאת ואז נפגוש את אחד מהחברים שלו והוא ישב איתו והם יעשנו ביחד, וידברו על מה קרה בעיר ביום שישי האחרון. בגלל זה קצת עצוב לי. כן.... פעם זה היה עצוב באופן שאני לא תפקדתי אבל גם עכשיו מעט עצוב. ניסיתי להתקשר אליו בתחילת החודש, וזה היה כבר אחר-הצהרים, הערתי אותו..... ואז קלטתי כמה שהוא מבלה! הוא לא חזר אליי...


אני חייב!! חייב להפוך את החופש הזה למעולה! להכניס בו קצת פלפל! יציאות מיוחדות עם שני ועוד חברים, שלא התנסיתי בהן בעבר, טלפונים לכל... לחלק מהילדים שאני רוצה לשמור איתם על קשר. ניסיון אחרון להשיג את אילן. הליכה לחדר-כושר, לבריכה, לבחוץ. והיגמלות מכל ההרגל הזה של לתכנן את כל היום שלי לפי כל התכניות של ערוץ שלוש.
שיהיה חופש טוב ומפולפל!!

התמכרויות

כל התמכרות שהיא לעולם איננה דבר טוב. ככה מתחילים כל סדנה הגונה נגד הסמים. ואני מסכים... אכן הייתי חי יפה מאד בעולם ללא התמכרויות, עולם שבו אפשר לעשות משהו תקופה מסוימת ואז פשוט סתם ככה להפסיק לעשות אותו, כי פשוט זה לא מתאים לנו יותר. אבל לא ככה העולם האמיתי...בעולם האמיתי יש את המושג: "התמכרות", ולא סתם – לא קל לאדם לחדול לעשות משהו שהתרגל אליו.... או יותר נכון – התמכר אליו.
אצלי אפשר למצוא הרבה מאד התמכרויות. חלקן קלות, חלקן קשות, חלקן נסבלות וחלקן מעצבנות. היום למשל נתקלתי בקושי רב בהתמודדות מול התמכרות אחת שיש לי לחטיפים, ובגלל זה החלטתי לכתוב את הפרק הזה, ולנסות לסכם בו את ההתמכרויות העיקריות שיש לי. וכן... בשונה מהפרקים האחרים שאני פשוט כותב את המחשבות שלי בזמן אמת, על הפרק הזה קצת חשבתי לפני זה ורק עכשיו אני כותב אותו. אני לא יודע למה, פשוט כי בא לי.
אז כשחשבתי על איזה התמכרויות יש לי עלו לי כמה בראש, והחלטתי לסדר אותן מהקלה אל הקשה.

טלוויזיה – כשהלוח זמנים האישי שלי מאפשר לי, אני שוכב לי במיטה ומדליק אותה. ככה, אני פשוט משלטט לי עד שאני נוחת על אחת מהסדרות הטובות בערוץ 3, על סרט טוב, על תכנית מצחיקה בערוץ 'ביפ', או סתם על תכנית טבע עם צילומים מגניבים בערוץ נשיונל גיאוגרפיק. ואם אני לא מוצא, אני משתגע.... מעביר ערוץ ושוב מעביר עד שאני מתייאש ומכבה אותה. ההתמכרות בכל הפעולה הזאת היא שבזמן שאני צופה בטלוויזיה, אסור לאף אחד להפריע לי. עזרה בשיעורי הבית של האחים? אין סיכוי. עזרה לאבא בלהעביר משהו כבד מאד למחסן? מה פתאום! אוכל*? יחכה לאחר-כך, או שיבוא אליי ואני אוכל אותו מול הטלוויזיה. אבל כמו שכבר הסברתי – זו התמכרות קלה ואני מניח שלכל הילדים בגילי יש אותה.

אינטרנט – התמכרות די דומה לזו של הטלוויזיה. רק כאן במקום שלטוט יש שוטטות. הסימן של שני המחשבים המהבהבים מופיע לי באופן קבוע ליד השעון, ואני, פשוט לא יכול שלא לנצל את זה. אז אני נכנס ל'וואלה' וקורא כתבה על החידושים האחרונים בעולם הטכנולוגיה ואז נכנס לאתר מכירות ובודק את המחירים של החידושים האלה. ואז נכנס לאתר מכירות פומביות ובודק אם אפשר להשיג אותם ביותר זול. ואז אני נכנס לאתר משחקים ובודק מה המשחק עם הביקורות הכי טובות ואז נכנס לקאזה ובודק אם אפשר להוריד אותו, ובד"כ אי-אפשר. ואז אני בודק אי-מייל ושוב בודק אתרי מכירות, כי קצת מלהיב אותי כל העסק הזה של קניות באינטרנט, וזאת אולי עוד התמכרות שלי. אני אוהב משחקי מחשב פשוטים וטובים, מי שזוכר את המשחק golden axe, אז כאלה, או בסגנון כזה. לצערי, לא קיימים היום הרבה משחקים כאלה וצריך להיות טייס.... לא! אסטרונאוט!! בשביל להפעיל את המשחקים החדשים של היום. ההתמכרות פה היא שגם שאני יודע שכבר מיציתי את השיטוטים באינטרנט, אני ממשיך לשוטט שם. 
אני באמת רוצה לקרוא ספרים אבל לא מוצא את הזמן לעשות את זה. אולי אם אני אחדל לבזבז זמן על טלוויזיה ואינטרנט אני אמצא אותו...

שוקולד - אוֹף!! אחת ההתמכרויות המעצבנות ביותר שלי. אני לא מסוגל לעמוד בפני החומר המתוק הזה. אני מכור לשוקולד על כל צורותיו – ארטיק שוקולד, מעדן שוקולד ('מילקי' וכאלה), חטיף שוקולד, או סתם שוקולד מחולק לקוביות. אני לא יודע לתאר את התחושה הזאת, שמשתלטת עליי מדי פעם במשך היום וגורמת לי לצאת מהחדר שלי (או כמו שההורים שלי אוהבים לקרוא לו – המאורה שלי) ולתור אחר השוקולד. לשוקולדים בבית שלנו יש נטייה להעלם ביום שבו קנו אותם ולכן אבא שלי דואג להביא את כל השוקולדים בארון שלו ושל אימא. אני באמת לא מתכוון להרוס את כל הקיפולים של אימא (הבגדים המקופלים בארון) בזמן שאני מחפש שוקולד, אבל אני פשוט לא עומד בפני הפיתוי. הבעיה היא ששוקולד משמין, אני לא אדם שמן, גם לא אדם גדול, אני פשוט אדם די רזה, שרוצה להישאר ככה ולא לעבור להיות אדם גדול. אני לא מהילדים שיכולים לאכול כמה שהם רוצים והם יישארו רזים וחטובים, אצלי המצב עדין, ואני ממש לא מתאמץ כדי לשמור מפני החמרה במידות שלי.

אוכל - עוד התמכרות כזאת שקשורה לגזרה ולמידות. כמו שיש שמן וסתם גדול, יש רזה ויש חטוב. אני הייתי מגדיר את עצמי כרזה, וכל-כך הייתי רוצה לפרוץ את השלב הזה מהרזה אל החטוב: שמקום סתם בטן רזה יונחו שם כמה קוביות. כן, אמנם אני אדם שבד"כ מספק במועט, אבל בעסק הזה באמת לא הייתי רוצה להיות סתם רזה. הבעיה היא שעם כמות האוכל שאני אוכל ביום אין לי סיכוי להוריד את מה שמפריד ביני לבין החטיבות. אני כן משתדל להתעמל, לעשות מתח וכפיפות בטן. אבל צריך גם להיות יותר רזה ממה שאני עכשיו כדי לקבל את הגוף המחוטב. הרעב מגיע אליי לפעמים סתם משעמום, אני יוצא "מהמאורה" למטבח ומסדר לי קערת קורנפלקס, או איזה סנדויץ' הגון, וזה כמובן בין הארוחות. אני צריך לצמצם קצת את כמות האוכל שאני אוכל ולהגיע לכמות שתאפשר לי לרזות עוד קצת ואז הבעיה היחידה שתישאר בדרך אל הגוף החטוב היא הכושר.

בלעדיות על החפצים שלי עם האחים הקטנים – שם די גדול להתמכרות, אבל זאת התמכרות. זה לא שאני אנוכי, אבל זה באמת לא קל לי לראות את האחים שלי משחקים במחשב שלי או צופים בטלוויזיה שלי. אולי זאת מן אמונה כזאת שהחפצים שלי יותר בטוחים כשאני משתמש בהם וכשהאחים שלי משתמשים בהם, הם בסכנת התקלקלות. על הבעיה הזאת אני בד"כ מתגבר, למרות שלפעמים היא משתלטת עליי ואז אני מעיף את האחים שלי מהחדר סתם ככה, מבלי שהם עשו כלום.

שני – יש לי מן התמכרות אליה שאני יודע שאני לא מוכן לשלם את המחיר שצריך לשלם כדי להיגמל ממנה. כאשר שני בחו"ל, או שהיא באיזשהו טיול בארץ, או באיזשהו מצב שבו היא לא יכולה לדבר איתי, אני פשוט לא מסוגל, אני רב הזמן בדיכאון*, מחפש מה לעשות. משתגע מהעובדה ששני לא כאן. אני מניח שזה לא דבר טוב, כי חוץ מהעובדה שאני מדוכא בלי שני, אני גם חסר חברים. ולכן, לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד, ואני צריך להיפגש עם עוד אנשים חוץ מלהיפגש איתה, וזה לא קל לי. רק לאחרונה התחלתי להיפגש עם עוד ילדים, ומשום מה - זה מוצא-חן בעיניי (עם רב הילדים קצת קשה לי להיפגש, ולדבר). אני יודע שכדי להיגמל מההתמכרות הזאת אני צריך לדלל את הפגישות שלי איתה ואת כמות שיחות הטלפון בינינו. העניין הוא – שאני לא מעוניין לעשות זאת!! פשוט ככה!!

דיכאון – וזה כבר ההתמכרויות היותר מפחידות ומטרידות שיש לי. פעם, לפני שנה-שנתיים, כל-הזמן היו אומרים לי שאני מחייך, אפילו מחייך יותר מדי. היום אני שומע את זה פחות. כי היום נורא קל לי להתבאס. והדיכאון ימשך עד הלילה או עד שיקרה משהו מאד כיפי ומשמח שיעביר אותו. הדיכאון יכול לבוא בגלל ריב עם ההורים, ויכוח עם שני, נקיפות מצפון לגבי איזושהי פעולה שעשיתי, והדיכאונות האלה יהרסו לי את מצב הרוח למשך היום כולו, וזה יהיה כל מה שאני אדבר עליו. ויש גם דיכאונות קלים כמו דיכאון בגלל ציון גרוע, או שעמום מתמשך, שיכולים סתם להיסחב איתי במשך כל היום. כשאני מדוכא, אני משתדל שלא להראות את זה. לשני יש כשרון מיוחד לזהות את הדיכאון שאני נכנס אליו. אני מניח שאני פשוט נהיה שקט מאד ומדבר רק כשפונים אליי. בבית זה מתבטא כשאני מסתגר בחדר שלי ויוצא רק כשאני ממש צריך. הייתי רוצה לצאת מהדיכאון ברגע שמתחילה פגישה ביני לבין שני או חברים אחרים, כי דיכאון שכזה סתם יכול להרוס לי אותה עם התחלה גרועה. אני חושב שבזמן האחרון אני נכנס לדיכאון סתם ככה, כי משעמם לי, וזה בהחלט לא דבר טוב, אני לא רוצה להגיע למצב בו אני אצטרך לנטול תרופות נגד דיכאון.

ריחוק – יש לי מן הרגל מעצבן כזה כשאני נמצא עם יותר מאדם אחד. זה קורה כשאני מצליח לקבל כמה דקות עם עצמי, בלי שאף אחד מתייחס אליי, אני מתכנס בתוך עצמי, פשוט מוציא את עצמי מהקבוצה של הילדים שאיתה אני נמצא. אז אני מתבונן בקבוצה הזו, לפעמים עולות בי רגשות קנאה, לפעמים רגשות של שמחה, אבל כל זה כשאני מרוחק מהקבוצה הזאת, ביני לבין עצמי. לפעמים האמת שקצת יחס מוציא אותי מהטראנס הזה אבל זה חבל שזה בכלל קורה. אני באמת צריך לדעת להיות חלק מקבוצה של הילדים איתם אני נמצא ולא להיות סתם מתבונן מהצד...

הלוואי שהייתי מוצא את הנוסחה הנכונה לגמילה. האם זה לשים שוקולד משובח על שולחן הכתיבה בחדר שלי ולראות כמה זמן אני מחזיק מעמד מבלי לאכול אותו? אני חושב שזה פשוט לא יעבוד. המפתח לכל העניין הזה הוא המוטיבציה. כשהמוטיבציה שלי תתעלה על הפיתויים האלה אז אני אוכל להתגבר על התמכרויות.
אם הייתי מוצא נוסחה טובה לגמילה מהתמכרות, הייתי מיישם אותה קודם על השוקולד, אח"כ על אוכל ואפילו הייתי מנסה ליישם אותה על ההתמכרויות המפחידות והמטרידות כמו הריחוק והדיכאון. ולבסוף הייתי מנסה גם על הבלבול הגדול בחיים שלי......

יש התפתחויות - אבל מחוץ לבית

כן כן..... משהו קורה, אבל אני רוצה שההורים שלי יהיו כמה שפחות מעורבים בזה. אני מרגיש את הקרבה הזאת, הקרבה הכל-כך בלתי-מושגת הזאת, אל עוד ילדים. קרבה כזו, שמאפשרת לי להרגיש בנוח () להתקשר לאותם הילדים ולדבר איתם, ואפילו להיפגש איתם. האמת שהקשר איתם, או עם אחד מהם, התחיל לפני קצת פחות משנה, וגם אז הרגשתי שאני יכול לדבר איתו על הכל, אבל אז זה עוד היה רק באימיילים או באייסיקיו, באמת שרק כשהכרתי בינו לבין שני אז העניינים התחילו להתפתח קדימה. פתאום התחלנו להיפגש, פגישות כאלה יחד עם שני, וזה כל-כך מהנה. אבל אני בטוח שאלה לא החברים מהסוג של החברים שההורים שלי היו רוצים שאני ארכוש, הם בדיוק ההפך. מעבר לזה, יש עוד ילדה בבית ספר, שאני לא יודע אם כבר הזכרתי אותה, שנוהגת להתקשר אליי הביתה ונוהגת לעשות איתי שיחות קצרות וטובות. היא מספרת לי על הבעיות שלה, בבית, עם ההורים, עם העולם, ואני מספר לה את שלי. אני לפעמים נאלץ לשפץ את הבעיות שלי כי היא לא יודעת עליי, ואני גם לא רוצה שהיא תדע. אני די בטוח שהיא לא מצפה מהקשר בינינו שיתפתח למקום שאני יודע שהוא לא יוכל להתפתח.
יש רק בעיה אחת עם כל החברים האלה - ההורים שלי. אסור לי שההורים שלי יכירו את החברים האלה!! זה יהיה אסון, עוד 3 ילדים שההורים שלי יתייחסו אליהם כמו שני. אם לא יותר גרוע.... ואני מניח שאם הם יכירו את הבנים, הם פשוט יאסרו עליי להיפגש איתם.

בהתחלה, הצלחתי להסתיר מההורים שלי את העובדה שאני לא מביא הביתה אף חבר חדש ומצד שני נפגש עם חברים דשים מחוץ לבית, אבל לאחרונה הם התחילו לשאול על החברים החדשים ולבקש ממני להזמין אותם לבית. נאלצתי לחשוף בפניהם את הכוונות שלי - אני לא מתכוון להביא הביתה אף חבר. לאחר לחץ מתון שהם הפעילו עליי בחקירה מדוע, הסברתי להם שהם (ההורים שלי) עדיין בטראומה וכשהם יראו את החברים החדשים שלי, המוח שלהם יתחיל לבשל סיפורים, ותיאורים לגביהם, שיהיו ממש לא נכונים ושאין לי כוח להתעמת איתם לגבי ילדים נוספים. לאחר לחץ נוסף שהם הפעילו עליי, התעצבנתי וצעקתי עליהם: "אני לא רוצה להביא אותם בגלל שאני לא רוצה שהם יכירו אתכם!!!!!". שוב הפרזתי, אבא נעלב, אימא עושה פרצוף, ואני מחזיק את הראש שלי בידיים ומהרהר לעצמי. 

התנצלתי. ההתנצלות התקבלה. ההורים שלי הם לא אנשים רעים בסך-הכול.... הם אנשים מאד מאד אהודים במקומות העבודה שלהם, כולם מעריצים את אבא שלי, מלבד הבן שלו - אני. ואבא מזכיר לי את זה, אחרי כל שיחה שהוא מקבל באוטו שלו מאחת החברות שלו מהעבודה, שהתקשרו להתייעץ איתו בעניינים חברתיים בגלל שידוע שהוא נותן עצות חכמות. והוא באמת מקבל שיחות כאלה!!!

אבל אני לא חושב שאני אביא את החברים האלה לבית שלי, לעולם לא!!! ואני מעדיף שהם גם לא ידברו עם ההורים שלי בטלפון, בגלל זה אני מפחד בכל שיחה שהיא בשבילי ואני לא עניתי לה, שזה הם (אך כמובן מצד שני - שמח מאד לדבר איתם). אבא שלי הזהיר אותי שהוא כבר פתח בחקירות, לגבי הבנים. כן, אבא אוהב לשחק אותה מרגל, או חוקר בשב"כ. הוא הכי אוהב להוציא ממני סודות בדרכים של "אני יודע ש...." ואז אם אני מתחיל להתגונן ולהסביר את עצמי הוא יודע שזה נכון. לכן, גם כשהוא אמר לי שהוא "יודע" שאחד הבנים החדשים שאני נפגש איתם הוא הומוסקסואל, שללתי אותו לחלוטין. זה לא עניין שלי אם הוא הומו או לא הומו, הוא באמת אדם כל-כך נחמד ומצחיק, וחבל לי לפספס אותו רק בגלל שאסור לי להתקרב להומואים או לאלה שבפוטנציאל להיות כאלה.

שני יודעת... על היומן. זהו! החלטתי לספר לה. התחבטתי באם לאפשר לה לקרוא אותו או לא, והבנתי שזו בקשה גדולה מדי לאסור עליה לקרוא, אז אמרתי לה שהיא יכולה לקרוא. אז היא קראה, לפי מה שהיא אמרה לי, ולהפתעתי הרבה לא הייתה תגובה מיוחדת ממנה, כמו – "אני לא רוצה לראות יותר את ההורים המגעילים שלך" או משהו כזה. אני לא חשבתי שהיא ידעה מה היחס של ההורים שלי כלפיה.

אני זוכר שגם את אילן שיתפתי בשנאה שההורים שלי רכשו כלפי הקשר שלנו. אז, ההורים שלי חשבו שהקשר בינינו לא הדדי, ואולי הם גם צדקו אבל ההרגשה שהייתה בכל פעם שביקשתי להיפגש איתו הייתה דומה להרגשה שיש עכשיו בכל פעם שאני מבקש להיפגש עם שני. זה אף פעם לא מהלך חכם לשתף חבר או חברה ביחס של ההורים שלי כלפי הקשר שלנו, אלא אם הוא טוב ואוהד. אני לא יודע איך זה נראה לצד השני, איך שני מקבלת את זה או איך אילן קיבל את זה. כולם נראים לי כל-כך חופשיים, וזה נראה לי מציג את הבית שלי כבית מאד פרמיטיבי, משהו שלא קיים בבתים של אילן ושני. אני לא חושב שההורים שלהם שופטים את החברים שלהם עד כדי כך שהם עושים פרצוף בכל פעם שהם שומעים את השמות של החברים שלהם. זה בהתחלה מאד מעניין אותם, הם שואלים אותי וחוקרים למה ההורים שלי לא אוהבים את הקשר. אח"כ הם נאלצים לקבל את זה שההורים שלי לעולם לא יקבלו את הקשר, אצל שני הוא עדיין לא הגיע, אני לא יודע כיצד היא תגיב, אילן פשוט ניסה להתחבב על ההורים שלי,ובכל פעם שאבא או אימא שלי אמרו עליו מילה טובה הייתי מספר לו את זה והוא היה מאד מרוצה.
אני מרגיש מוגבל, מוגבל מאד, בגלל ההורים שלי ובגלל הבלבול הזה של הנטיות. אני כמה (ואני בכוונה משתמש במילה הזאת כי אני באמת מאד מאד מאד מתגעגע) כל-כך לחופש הזה, שהיה לי לפני שסיפרתי להם. אבל עליי לקבל את זה שנגרמה להם טראומה רצינית, ולהתאים את עצמי לזה....