צפינו קצת באירוויזיון. אני דווקא אוהב את התחרות הזאת. נורא נחמד, לשמוע שירים מכל העולם, ולפי המקום ממנו בא השיר שהרֹב חשבו שהוא הכי יפה נקבע המקום שבו יתקיים האירוזוויזיון בשנה הבאה. בד"כ כל השירים שם הם די פלצניים, על אהבה, שמחה. שירים קופצניים כאלה. אבל יש שירים נחמדים. דווקא ליאור נרקיס היה נורא חמוד, כל עוד הוא לא מעלה את האף, אז הוא ממש מוצא חן בעיניי.
אני בעיצומו של חודש המבחנים הגדול (ואני רק בתחילתו) ובגלל זה אני לא פנוי לתת למחשבות שלי על דברים אחרים לזרום. אם הייתי כותב פרקים בתקופה הזאת זה היה רק על מתמטיקה או על היסטוריה או על עוד מלא מקצועות שיש לי בהם בגרות השנה. אבל, אלה מחשבות שבאות והולכות ואין להן כל משמעות אז אני משתדל שלא להרבות בכתיבה עליהן.
מה שכן - כעת חזיתי בירושה קטנה של אחותי הקטנה. השנאה, השנאה הבלתי-מוסברת להומאים ולסביות. השנאה שאין לה סיבה חוץ מהעובדה שהאנשים הם הומואים ולסביות. "הנה טאטו, איכסה, שילכו לעזאזל!!", "מה?! למה?" שאלתי אותה מזועזע, מקווה שהיא תענה "אני מעדיפה לשמוע את המורדים והם השתלטו על כל הבית-ספר". אבל לא, כמו שפחדתי הם ענתה "אתה יודע שהן לסביות?!!". אם אבא לא היה נוכח בחדר, הייתי שוטף אותה קצת ומלמד אותה סובלנות. אבל הוא היה שם. כשההורים נמצאים בסביבה אני משתדל מאוד להתעלם מכל נושא של חד-מיניות, לא להביע דעה, שמא הם יחשבו שאני מגונן על עצמי. ההורים שלי, ובמיוחד אימא בהסטריה שאולי אני שוב מסתיר מהם משהו. שאולי אני עדיין נמשך לגברים ומתכוון לממש את זה.
אחרי שסיפרתי להם על המשיכה הזאת, זה היה בלתי נסבל. לחזור הבייתה ולראות את אימא במטבח עם פנים אדומות מנגבת את הדמעות בבהלה, "אתה מבטיח שיהיה בסדר??" היא שואלת אותי באומללות, "כן אימא, יהיה טוב!" אני עונה לה ומשתדל בכל הכוח להיות בטוח במה שאני אומר. לאחר שסיפרתי לפסיכולוגית שלי שזה נורא מלחיץ אותי לראות את אימא בוכה ולפעמים גם את אבא בוכה היא דיברה איתם, וביקשה מהם להאמין בי, כי גדל בי פחד מאד גדול לכישלון. אז ההורים שלי בדרכם המסתורית נרגעו קצת. התחילו להפעיל עליי פחות לחץ שאני אדלל את הפגישות עם שני "המתירנית הזאת", ואתחיל לצאת עם בנות ולצאת עם עוד חברים. אבל האי-לחץ הזה לא עשה את מה שהוא היה אמור לעשות ובאמת בתקופה האחרונה הרשתי לעצמי להפגש יותר ויותר עם שני, וכמעט שהפסקתי לחלוטין לחשוב על דברים שאני יכול לעשות במסגרת של בלי שני. ועכשיו הדאגות והספקות של אימא שלי שוב התחילו לעלות. "מה אתה עושה עם שני?", היא שואלת אותי. היא יכולה לרדת על שני חזק. ההורים שלי סבורים ששני בכלל לסבית ובגלל זה לא התפתח בינינו קשר. "אתם כל הזמן ביחד, אז למה אתם לא מתנשקים כבר??".... הם אומרים... "אה.... זה כנראה בגלל שהיא כזאת". הם אומרים אחד לשני. "כזאת" - ככה הם אוהבים לעצבן אותי. ואז אני נכנס לחדר שלי ואוטם אותו במוסיקה מרגיעה ולא רוצה שאף אחד ידבר איתי. ואז הם נכנסים ומתנצלים או יותר גרוע - נכנסים ומסבירים לי שהם צודקים ושאני טועה. "אז למה שלא תתחיל לדבר עם בנות באינטרנט?, אח של חברה שלי הכיר שם מישהי מאוד חמודה, למה שלא תנסה", אימא הציעה לי השבוע, וכשאמרתי לה שזה לא כל כך נכון שכל הבנות שמכירים באינטרנט איכותיות ושתחכה קצת עם הקטע הזה שאני אתחיל לצאת עם בנות. היא אמרה בייאוש "בסדר". אז היא דחפה את הראש שלה לעיתון וכשהתקרבתי אליה ראיתי שהיא נורא מתאפקת שלא לבכות. זה קורע אותי לגזרים לראות את אימא שלי בוכה, אני לא מסוגל להיות הגורם לזה. "יהיה בסדר, יהיה טוב!!" אני מנסה לשכנע אותה לשווא. "אבל אני לא רואה שום שינוי בך, מה אתה עושה כדי להשתנות". באמת אין לי מה לענות לה. אני לא עושה כל-כך הרבה. אני אפילו לא עושה שום-דבר. יש לי רשימה של פתרונות לא ריאליים לבעייה שלי. פתרונות שאני יודע שאני לא אוכל לבצע. ללכת למועדון ריקודים, להתחיל לשחק כדורסל וכדורגל, להתחיל להאמין בעצמי, להשתחרר. לא, אני לא מצליח לעשות את זה. כלומר - אני לא מצליח להתאמץ בשביל לעשות את זה. אני לא מצליח לעשות את המאמץ בשביל להתאמץ לעשות את זה. זה פשוט לא ילך.
נורא חבל לי שאחותי תצא הומפובית. היא דווקא נורא חמודה. היא פשוט מקבלת הרבה מההורים שלי, שזה טוב אבל אני כל-כך לא רוצה שהיא תירש את זה. אני לא יודע כיצד ליזום איתה שיחה על זה ולגרום לה להבין שזה לא נורא שאישה אוהבת אישה או שגבר אוהב גבר ותבין את המוטו "חייה, ותן לחיות". כי לומר משהו כמו "שילכו לעזאזל, מתאים רק להורים שלי והיא סתם אמרה את זה.
אני חשבתי שההורים שלי יתמכו בי אחרי שאני אומר להם שאני נמשך לבנים. רציתי לספר להם את זה עכשיו כי רציתי שהם יסלקו את העוינות לסוגים כאלה של אנשים מהבית כדי שהאחים הקטנים שלי לא יגבשו דעה מוטעית על זה. כשהבנתי פתאום כמה טעיתי בנוגע להורים שלי, אז גם החלום שלי בנוגע לאחיי התנפץ. היש מצב שהאחים שלי ילמדו לקבל דברים כאלה כמו שאני מקבל??
אני בעיצומו של חודש המבחנים הגדול (ואני רק בתחילתו) ובגלל זה אני לא פנוי לתת למחשבות שלי על דברים אחרים לזרום. אם הייתי כותב פרקים בתקופה הזאת זה היה רק על מתמטיקה או על היסטוריה או על עוד מלא מקצועות שיש לי בהם בגרות השנה. אבל, אלה מחשבות שבאות והולכות ואין להן כל משמעות אז אני משתדל שלא להרבות בכתיבה עליהן.
מה שכן - כעת חזיתי בירושה קטנה של אחותי הקטנה. השנאה, השנאה הבלתי-מוסברת להומאים ולסביות. השנאה שאין לה סיבה חוץ מהעובדה שהאנשים הם הומואים ולסביות. "הנה טאטו, איכסה, שילכו לעזאזל!!", "מה?! למה?" שאלתי אותה מזועזע, מקווה שהיא תענה "אני מעדיפה לשמוע את המורדים והם השתלטו על כל הבית-ספר". אבל לא, כמו שפחדתי הם ענתה "אתה יודע שהן לסביות?!!". אם אבא לא היה נוכח בחדר, הייתי שוטף אותה קצת ומלמד אותה סובלנות. אבל הוא היה שם. כשההורים נמצאים בסביבה אני משתדל מאוד להתעלם מכל נושא של חד-מיניות, לא להביע דעה, שמא הם יחשבו שאני מגונן על עצמי. ההורים שלי, ובמיוחד אימא בהסטריה שאולי אני שוב מסתיר מהם משהו. שאולי אני עדיין נמשך לגברים ומתכוון לממש את זה.
אחרי שסיפרתי להם על המשיכה הזאת, זה היה בלתי נסבל. לחזור הבייתה ולראות את אימא במטבח עם פנים אדומות מנגבת את הדמעות בבהלה, "אתה מבטיח שיהיה בסדר??" היא שואלת אותי באומללות, "כן אימא, יהיה טוב!" אני עונה לה ומשתדל בכל הכוח להיות בטוח במה שאני אומר. לאחר שסיפרתי לפסיכולוגית שלי שזה נורא מלחיץ אותי לראות את אימא בוכה ולפעמים גם את אבא בוכה היא דיברה איתם, וביקשה מהם להאמין בי, כי גדל בי פחד מאד גדול לכישלון. אז ההורים שלי בדרכם המסתורית נרגעו קצת. התחילו להפעיל עליי פחות לחץ שאני אדלל את הפגישות עם שני "המתירנית הזאת", ואתחיל לצאת עם בנות ולצאת עם עוד חברים. אבל האי-לחץ הזה לא עשה את מה שהוא היה אמור לעשות ובאמת בתקופה האחרונה הרשתי לעצמי להפגש יותר ויותר עם שני, וכמעט שהפסקתי לחלוטין לחשוב על דברים שאני יכול לעשות במסגרת של בלי שני. ועכשיו הדאגות והספקות של אימא שלי שוב התחילו לעלות. "מה אתה עושה עם שני?", היא שואלת אותי. היא יכולה לרדת על שני חזק. ההורים שלי סבורים ששני בכלל לסבית ובגלל זה לא התפתח בינינו קשר. "אתם כל הזמן ביחד, אז למה אתם לא מתנשקים כבר??".... הם אומרים... "אה.... זה כנראה בגלל שהיא כזאת". הם אומרים אחד לשני. "כזאת" - ככה הם אוהבים לעצבן אותי. ואז אני נכנס לחדר שלי ואוטם אותו במוסיקה מרגיעה ולא רוצה שאף אחד ידבר איתי. ואז הם נכנסים ומתנצלים או יותר גרוע - נכנסים ומסבירים לי שהם צודקים ושאני טועה. "אז למה שלא תתחיל לדבר עם בנות באינטרנט?, אח של חברה שלי הכיר שם מישהי מאוד חמודה, למה שלא תנסה", אימא הציעה לי השבוע, וכשאמרתי לה שזה לא כל כך נכון שכל הבנות שמכירים באינטרנט איכותיות ושתחכה קצת עם הקטע הזה שאני אתחיל לצאת עם בנות. היא אמרה בייאוש "בסדר". אז היא דחפה את הראש שלה לעיתון וכשהתקרבתי אליה ראיתי שהיא נורא מתאפקת שלא לבכות. זה קורע אותי לגזרים לראות את אימא שלי בוכה, אני לא מסוגל להיות הגורם לזה. "יהיה בסדר, יהיה טוב!!" אני מנסה לשכנע אותה לשווא. "אבל אני לא רואה שום שינוי בך, מה אתה עושה כדי להשתנות". באמת אין לי מה לענות לה. אני לא עושה כל-כך הרבה. אני אפילו לא עושה שום-דבר. יש לי רשימה של פתרונות לא ריאליים לבעייה שלי. פתרונות שאני יודע שאני לא אוכל לבצע. ללכת למועדון ריקודים, להתחיל לשחק כדורסל וכדורגל, להתחיל להאמין בעצמי, להשתחרר. לא, אני לא מצליח לעשות את זה. כלומר - אני לא מצליח להתאמץ בשביל לעשות את זה. אני לא מצליח לעשות את המאמץ בשביל להתאמץ לעשות את זה. זה פשוט לא ילך.
נורא חבל לי שאחותי תצא הומפובית. היא דווקא נורא חמודה. היא פשוט מקבלת הרבה מההורים שלי, שזה טוב אבל אני כל-כך לא רוצה שהיא תירש את זה. אני לא יודע כיצד ליזום איתה שיחה על זה ולגרום לה להבין שזה לא נורא שאישה אוהבת אישה או שגבר אוהב גבר ותבין את המוטו "חייה, ותן לחיות". כי לומר משהו כמו "שילכו לעזאזל, מתאים רק להורים שלי והיא סתם אמרה את זה.
אני חשבתי שההורים שלי יתמכו בי אחרי שאני אומר להם שאני נמשך לבנים. רציתי לספר להם את זה עכשיו כי רציתי שהם יסלקו את העוינות לסוגים כאלה של אנשים מהבית כדי שהאחים הקטנים שלי לא יגבשו דעה מוטעית על זה. כשהבנתי פתאום כמה טעיתי בנוגע להורים שלי, אז גם החלום שלי בנוגע לאחיי התנפץ. היש מצב שהאחים שלי ילמדו לקבל דברים כאלה כמו שאני מקבל??
