יש לי מן דכדוך כזה, שתוקף אותי מדי פעם. מן שאלה שעולה לי בראש ומורידה לי את כל הבטחון העצמי והמצב הטוב לרצפה.
האם אני ילד משעמם??
ערב ל"ג בעומר. ילדים יוצאים, ילדים נפגשים. מארגנים מדורות או סתם על-האש. לילדים יש מעין "חבורות", קבוצת חברים שהם נמצאים איתם. ואני, מיהם החברים ב"חבורה" שלי? שני ו.... מי עוד? ברגעים כאלה אני רוצה לדחוף את הראש לכרית ופשוט להרדם. אין לי חברים. אמנם יש לי את נועם ויש לי את אילן ויש עוד איזה שתי ילדות מבית-ספר, אבל אלה רק חברי בית-ספר, שלא עושים איתם כלום. אולי זה בגלל שאני לא עושה כלום בשביל ליצור קשרים עם ילדים אבל מה עם הילדים עצמם? הם לא יוצרים קשרים. עם מי הם יוצרים קשרים? למה אני לא נראה להם כאחד שהם רוצים להתקשר איתו? אני משעמם?...
אולי כולם חושבים שאין להם סיכוי איתי. שאני מאלה שאי-אפשר ליצור איתם קשרים כי הם כבר קשורים מדי למישהו. אני קשור מדי לשני? בבית הספר אנחנו תמיד ביחד, תמיד. הזמן היחיד שתמצאו אותי בלי שני זה יהיה כשאחד מאיתנו סיים ללמוד מוקדם יותר מהשני. אבל השאלה היא מה זה משדר? זה משדר לבנות שאני ושני חברים? זה משדר להן שאני "תפוס". אני לא רוצה שיתעסקו איתי כדי שאני אצא איתם. אני רוצה קצת להרגיש כאילו אנשים רוצים להכיר אותי. אני רוצה שגם אנשים כמו אילן יהיו חברים טובים שלי.
שני היא די בררנית בילדים, יש הרבה ילדים בבית ספר שאני חושב שהם ממש חמודים או ממש בסדר והיא סותרת אותי ומיד מציינת תכונה מעצבנת שלהם או אפילו סתם אומרת "הם מעצבנים בגלל שזה מי שהם". אני לא שונא אנשים סתם ככה, צריכה להיות סיבה מאד טובה בשביל שאני אשמנא בן-אדם. אני מהטיפוס שפוגעים בי 4 פעמים ואני עדיין לא שונא, ואז פוגעים בי עוד פעם אחת ואז אני אומר "אם תפגעו בי עוד פעם אחת אני אשנא אתכם עד שתבקשו סליחה" (התיאור לקוח מתיאור של דמות אחת, שנורא התאים לי להצמיד אותו גם אליי). אבל שני קודם מבקרת, מחפשת את רשימת התכונות שהיא רוצה ואם הם לא קיימים אז האדם לא יהיה קשור אליה ואז היא גם מרגישה חופשי לבקר את האדם הזה כמה שהיא רוצה.
אולי בגלל שהרבה ילדים קושרים את כל התכונות של שני אליי, ובגלל ששני היא די אסרטיבית אז הם חושבים שגם אני כזה. אני לא, אני אפילו די גמיש באופי שלי. אני מאמץ תכונות רצויות באנשים (את התכונות שאני יכול לאמץ). אני גם לא דוחה חיצונית. תמיד אני דואג להתלבש יפה (במידה הדרושה, אני לא אוהב את מה שנקרא "לדפוק הופעה"), להריח טוב. אני בכלל לא מדבר גסויות, אני אפילו די מנומס. אז מה הבעיה בי? למה לא קיבלתי טלפון מאדם אחד שיזמין אותי לבילוי הערב. למה אני אבלה את הערב שלי עם שני.
אוף! אני באמת אוהב להיות עם שני. אבל הבילויים שלנו ביחד הפכו להיות נורא חד-גוניים ואף מאוסים. ומנגד החיים עם הרבה חברים קורצים לי. לפעמים החיים שלי נראים כל-כך אפורים ומשעממים.
"יאללה, בואו נכנס לבעסה..." עכשיו היא אומרת בציניות. "תפסיק לרחם על עצמך" האישיות המבקרת מוסיפה.
מה יהיה בחופש הגדול? עם מי אני אהיה, רק עם המשפחה ועם שני? אני צריך לעשות משהו ומהר. מה לעשות?
אני בכלל מוכן לקבלה של חברים? האם זה לא אני שסוגר את עצמי בפני האנשים? אני מסבך את עצמי במשהו שאני לא מסובך. היועצת הייתה אומרת שזה שטויות ושיש בי כל-כך הרבה, אני רק צריך להשתחרר קצת מכל הביקורתיות הזאת על עצמי. היועצת צודקת. כן, הפרקים שלי ביומן מתחילים להדמות זה לזה. כולם באווירה של עצבות ודיכאון. מי היה מאמין שהאדם שרושם את היומן הזה הוא האדם שהכי סביר שתראה אותו מחייך.
האם אני ילד משעמם??
ערב ל"ג בעומר. ילדים יוצאים, ילדים נפגשים. מארגנים מדורות או סתם על-האש. לילדים יש מעין "חבורות", קבוצת חברים שהם נמצאים איתם. ואני, מיהם החברים ב"חבורה" שלי? שני ו.... מי עוד? ברגעים כאלה אני רוצה לדחוף את הראש לכרית ופשוט להרדם. אין לי חברים. אמנם יש לי את נועם ויש לי את אילן ויש עוד איזה שתי ילדות מבית-ספר, אבל אלה רק חברי בית-ספר, שלא עושים איתם כלום. אולי זה בגלל שאני לא עושה כלום בשביל ליצור קשרים עם ילדים אבל מה עם הילדים עצמם? הם לא יוצרים קשרים. עם מי הם יוצרים קשרים? למה אני לא נראה להם כאחד שהם רוצים להתקשר איתו? אני משעמם?...
אולי כולם חושבים שאין להם סיכוי איתי. שאני מאלה שאי-אפשר ליצור איתם קשרים כי הם כבר קשורים מדי למישהו. אני קשור מדי לשני? בבית הספר אנחנו תמיד ביחד, תמיד. הזמן היחיד שתמצאו אותי בלי שני זה יהיה כשאחד מאיתנו סיים ללמוד מוקדם יותר מהשני. אבל השאלה היא מה זה משדר? זה משדר לבנות שאני ושני חברים? זה משדר להן שאני "תפוס". אני לא רוצה שיתעסקו איתי כדי שאני אצא איתם. אני רוצה קצת להרגיש כאילו אנשים רוצים להכיר אותי. אני רוצה שגם אנשים כמו אילן יהיו חברים טובים שלי.
שני היא די בררנית בילדים, יש הרבה ילדים בבית ספר שאני חושב שהם ממש חמודים או ממש בסדר והיא סותרת אותי ומיד מציינת תכונה מעצבנת שלהם או אפילו סתם אומרת "הם מעצבנים בגלל שזה מי שהם". אני לא שונא אנשים סתם ככה, צריכה להיות סיבה מאד טובה בשביל שאני אשמנא בן-אדם. אני מהטיפוס שפוגעים בי 4 פעמים ואני עדיין לא שונא, ואז פוגעים בי עוד פעם אחת ואז אני אומר "אם תפגעו בי עוד פעם אחת אני אשנא אתכם עד שתבקשו סליחה" (התיאור לקוח מתיאור של דמות אחת, שנורא התאים לי להצמיד אותו גם אליי). אבל שני קודם מבקרת, מחפשת את רשימת התכונות שהיא רוצה ואם הם לא קיימים אז האדם לא יהיה קשור אליה ואז היא גם מרגישה חופשי לבקר את האדם הזה כמה שהיא רוצה.
אולי בגלל שהרבה ילדים קושרים את כל התכונות של שני אליי, ובגלל ששני היא די אסרטיבית אז הם חושבים שגם אני כזה. אני לא, אני אפילו די גמיש באופי שלי. אני מאמץ תכונות רצויות באנשים (את התכונות שאני יכול לאמץ). אני גם לא דוחה חיצונית. תמיד אני דואג להתלבש יפה (במידה הדרושה, אני לא אוהב את מה שנקרא "לדפוק הופעה"), להריח טוב. אני בכלל לא מדבר גסויות, אני אפילו די מנומס. אז מה הבעיה בי? למה לא קיבלתי טלפון מאדם אחד שיזמין אותי לבילוי הערב. למה אני אבלה את הערב שלי עם שני.
אוף! אני באמת אוהב להיות עם שני. אבל הבילויים שלנו ביחד הפכו להיות נורא חד-גוניים ואף מאוסים. ומנגד החיים עם הרבה חברים קורצים לי. לפעמים החיים שלי נראים כל-כך אפורים ומשעממים.
"יאללה, בואו נכנס לבעסה..." עכשיו היא אומרת בציניות. "תפסיק לרחם על עצמך" האישיות המבקרת מוסיפה.
מה יהיה בחופש הגדול? עם מי אני אהיה, רק עם המשפחה ועם שני? אני צריך לעשות משהו ומהר. מה לעשות?
אני בכלל מוכן לקבלה של חברים? האם זה לא אני שסוגר את עצמי בפני האנשים? אני מסבך את עצמי במשהו שאני לא מסובך. היועצת הייתה אומרת שזה שטויות ושיש בי כל-כך הרבה, אני רק צריך להשתחרר קצת מכל הביקורתיות הזאת על עצמי. היועצת צודקת. כן, הפרקים שלי ביומן מתחילים להדמות זה לזה. כולם באווירה של עצבות ודיכאון. מי היה מאמין שהאדם שרושם את היומן הזה הוא האדם שהכי סביר שתראה אותו מחייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה