היום עברתי עם האוטובוס ליד בית-הספר של אחי הקטן וראיתי אותו מבעד לגדר משחק כדורגל. זה לא פעם ראשונה שראיתי אותו בבית-הספר שלו. אבל הפעם זה גרם לי לחשוב קצת על איך אני הייתי בגילו. גם אני אהבתי לשחק, אולי מעולם לא ידעתי או שיחקתי כדורגל, אבל גם אני שיחקתי. זה ממש משעשע לחשוב על זה אבל בכל הפסקה כולם היו יורדים לרחבה הגדולה של בית הספר ומתחילים לשחק מחבואים,תופסת, חיי שרה. כאילו שזו פעולה אוטומטית שברור שזה מה שצריך לעשות בהפסקה. אני לא זוכר אם מישהו היה צועק בכיתה "היום בהפסקה משחקים חיי שרה!", פשוט כולנו ידענו את זה וזה מה שהיה לנו לעשות.
כמה כיף לאחי הקטן שאין לו דאגות והדאגה היחידה שלו באותו רגע הייתה להבקיע גול או לא. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו קצת ולהרגיש שוב ילד. היום אני גדול, גם אם אני רוצה להראות ילד אני אראה כמו מפגר. היום אנשים כבר לא יורדים בהפסקות לשחק תופסת אלא הולכים לקיוסק שליד בית-ספר ומעשנים. מה קרה? איך פתאום הכל השתנה ואני נשארתי ילד. ילד! ממש ילד, שמוכן לשחק מחבואים ותופסת, שמשחק במחשב ללא הרף, שמוכן להתדגדג ולדגדג לפעמים. היום זה כבר לא מתאים. די אני כבר חמור גדול. גם אם יתנו לי את האפשרות לשחק אני לא ארגיש נוח בגלל הגודל שלי. היום בית-ספר זה כבר לא צחוק ואתה צריך להשתמש בפעולת החיבור שלימדו אותך בכיתה ב' בשביל לענות על תרגיל בחשבון דיפרנציאלי או בטריגונומטריה ומיני שמות מסובכים שכאלה. היום בספורט אתה צריך לרוץ 4000 ק"מ בלי לעצור, היום פתאום אנשים מסתכלים על הצורה החיצונית שלך, היום זה כבר לא מה שהיה פעם. אני גדל וגדל וככל שאני גדל אני יותר ויותר כמה לעבר. הלוואי הלוואי שהיו ממציאים מכונת זמן, הייתי מתקן כל-כך הרבה שטויות שעשיתי בחיים. נראה כי העבר הרחוק תמיד נראה הרבה יותר יפה מהעבר הלא-רחוק, כנראה אדם נוטה לשכוח את הזכרונות הפחות טובים שלו. ככה זה גם עם אילן שעכשיו אני זוכר רק חברות טהורה וטובה, רק אם אני ממש חושב על זה אז אני נזכר גם בקטעים הפחות טובים שלו. אני רוצה שגם העתיד יראה ורוד. כלומר, במשמעות של טוב יותר.
אני רוצה לעמוד בתוך העולם שהכניסו אותי אליו פתאום ללא הודעה מוקדמת ולהבין מה אני רואה סביבי ומה אני אמור לעשות. "מחשבות כאלה רק מייאשות אותך. נו... תתחיל כבר לחיות ומספיק לחשוב על מה אתה צריך כל הזמן", כך אומרת לי האישיות הביקורתית שלי. "כן, אני בהחלט צריך, אבל מה צריך לעשות בשביל לעשות את זה", אני עונה לה....
כמה כיף לאחי הקטן שאין לו דאגות והדאגה היחידה שלו באותו רגע הייתה להבקיע גול או לא. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו קצת ולהרגיש שוב ילד. היום אני גדול, גם אם אני רוצה להראות ילד אני אראה כמו מפגר. היום אנשים כבר לא יורדים בהפסקות לשחק תופסת אלא הולכים לקיוסק שליד בית-ספר ומעשנים. מה קרה? איך פתאום הכל השתנה ואני נשארתי ילד. ילד! ממש ילד, שמוכן לשחק מחבואים ותופסת, שמשחק במחשב ללא הרף, שמוכן להתדגדג ולדגדג לפעמים. היום זה כבר לא מתאים. די אני כבר חמור גדול. גם אם יתנו לי את האפשרות לשחק אני לא ארגיש נוח בגלל הגודל שלי. היום בית-ספר זה כבר לא צחוק ואתה צריך להשתמש בפעולת החיבור שלימדו אותך בכיתה ב' בשביל לענות על תרגיל בחשבון דיפרנציאלי או בטריגונומטריה ומיני שמות מסובכים שכאלה. היום בספורט אתה צריך לרוץ 4000 ק"מ בלי לעצור, היום פתאום אנשים מסתכלים על הצורה החיצונית שלך, היום זה כבר לא מה שהיה פעם. אני גדל וגדל וככל שאני גדל אני יותר ויותר כמה לעבר. הלוואי הלוואי שהיו ממציאים מכונת זמן, הייתי מתקן כל-כך הרבה שטויות שעשיתי בחיים. נראה כי העבר הרחוק תמיד נראה הרבה יותר יפה מהעבר הלא-רחוק, כנראה אדם נוטה לשכוח את הזכרונות הפחות טובים שלו. ככה זה גם עם אילן שעכשיו אני זוכר רק חברות טהורה וטובה, רק אם אני ממש חושב על זה אז אני נזכר גם בקטעים הפחות טובים שלו. אני רוצה שגם העתיד יראה ורוד. כלומר, במשמעות של טוב יותר.
אני רוצה לעמוד בתוך העולם שהכניסו אותי אליו פתאום ללא הודעה מוקדמת ולהבין מה אני רואה סביבי ומה אני אמור לעשות. "מחשבות כאלה רק מייאשות אותך. נו... תתחיל כבר לחיות ומספיק לחשוב על מה אתה צריך כל הזמן", כך אומרת לי האישיות הביקורתית שלי. "כן, אני בהחלט צריך, אבל מה צריך לעשות בשביל לעשות את זה", אני עונה לה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה