אני הרוס, אני חושב שגיליתי משהו שלא הייתי צריך לגלות ואני.... אני תמיד חשדתי שיש לשני המון דברים שהיא מסתירה ממני אבל לא ידעתי עד כמה. שלושה דפים בסוף מחברת רגילה שלה של בי"ס, שהיא השאילה לי אותה כדי שאני אשלים חומר. לא האמנתי כשקראתי את זה יתכן שהיא רושמת יומן? אמנם זה היה קצת חטטני אבל התחלתי לקרוא את זה.... לא, זה לא נורא שהיא כתבת יומן, אבל התוכן של היומן, מסתבר שלפחות שתי חברות שלה יודעות עליו. אז מה אני בשבילה?? למה אני לא ידעתי על התוכן של היומן?
הדפים האלה הם ממש לא ממזמן, טיפה יותר מחצי שנה, נראה שהיא כתבה אותם באמצע אחד מהשיעורים שלה. אני עומד לבכות. אני גם מסתיר ממנה דברים, אך רק דברים שקשורים במיניות שלי. סיפרתי על זה, מאז שהתחלתי עם הטיפול הפסיכולוגי הפסקתי לשתף אותה בעניינים האלה. אני יודע שהיא כעסה עליי שהשארתי אותה ככה מחוץ לאחת ההחלטות החשובות בחיים שלי, אבל הייתי חייב. היא ידעה שיש דברים שהיא לא יודעת וזה ביאס אותה, והתנצלתי והתסברתי את עצמי בפניה, והיא אמרה שהיא מבינה. אז למה עכשיו אני מוצא את זה ומגלה שהיא הסתירה ממני מחשבות והרהורים שכאלה. היא אפילו לא אמרה לי שיש לה משהו שהיא לא יכולה או רוצה לספר לי, היא פשוט גרמה לזה להראות כאילו היא מספרת לי הכל ואני לא מספר לה כלום. אני כל-כך תמים!! אני רוצה לבכות ולספר עכשיו למישהו. אבל למי?? בטח שלא לשני, וכן, חוץ משני אין לי אף אחד, חוץ משני אני לבד. אז מה? אז גם שני מתכננת לעזוב אותי. היא רשמה שם שהיא התאהבה בבחור מסויים, בחור שאני גם מכיר אותו והוא בהחלט בחור נחמד. אבל למה שני? למה לא שיתפת אותי? למה כתבת שם שזו אמרה לך על זה ככה ושזו אמרה לך על זה ככה ומה איתי? למה אני לא אמרתי לך על זה כלום? למה אני לא מופיע לך בתהיות??
אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולהתחיל לבכות... אבל לא! אפילו ללבכות אין לי זמן, יש לי מחר מבחן גדול. אני רוצה ללכת לפסיכולוגי/ית בידיעה שאני הולך לטוב ביותר ושהוא לא רק מנצל את רגשות הנחיתות שלי כדי להרוויח כסף. אני לא יכול לבקש מההרוים ללכת לפסיכולוג כי אז הם יתחילו לדאוג ונחזור לתקופה שהייתה לפני קצת פחות משנה בה ראיתי את אימא לא פעם אחת בוכה בסתר ולפעמים גם אפילו את אבא. אני נכנס לדכאונות האלה שלפעמים היציאה היחידה מהם נראית לי רק דרך החלון. אבל לא, אני לא אעשה את זה למשפחה שלי ולא לחברים שלי (אם יש לי בכלל). Mr. Cellophane, זה מי שאני, מכירים את השיר החדש מהפסקול של שיקגו? אז זה אני. כולם אוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל בעצם את הקשרים האינטנסיביים שלהם הם מעדיפים לעשות עם אנשים אחרים. הפתרון היחיד שלי זה ללכת לדבר עם יועצת בית הספר, אישה "משכמה ומעלה", שבאמת מקשיבה לי וגורמת לי להרגיש יותר טוב. היא לא משהו פסיכולוגית אבל טוב לי לדבר איתה. הבעיה היחידה איתה היא שעם כל השביתות החופשים והשיערים חובה חובה שאסור לצאת מהם, אין לנו זמן להפגש.
טוב, אני לא יכול להרשות לעצמי לכתוב יותר מדי, יש לי מבחן להתכונן אליו. לחשוב... נדמיין שלא ראיתי את זה, כשאני אתפנה אז אולי אני אחשוב מה אני עושה עם זה.
נ.ב: עזרו לי, לספר לשני שגיליתי את הדפים האלה או להתעלם?
הדפים האלה הם ממש לא ממזמן, טיפה יותר מחצי שנה, נראה שהיא כתבה אותם באמצע אחד מהשיעורים שלה. אני עומד לבכות. אני גם מסתיר ממנה דברים, אך רק דברים שקשורים במיניות שלי. סיפרתי על זה, מאז שהתחלתי עם הטיפול הפסיכולוגי הפסקתי לשתף אותה בעניינים האלה. אני יודע שהיא כעסה עליי שהשארתי אותה ככה מחוץ לאחת ההחלטות החשובות בחיים שלי, אבל הייתי חייב. היא ידעה שיש דברים שהיא לא יודעת וזה ביאס אותה, והתנצלתי והתסברתי את עצמי בפניה, והיא אמרה שהיא מבינה. אז למה עכשיו אני מוצא את זה ומגלה שהיא הסתירה ממני מחשבות והרהורים שכאלה. היא אפילו לא אמרה לי שיש לה משהו שהיא לא יכולה או רוצה לספר לי, היא פשוט גרמה לזה להראות כאילו היא מספרת לי הכל ואני לא מספר לה כלום. אני כל-כך תמים!! אני רוצה לבכות ולספר עכשיו למישהו. אבל למי?? בטח שלא לשני, וכן, חוץ משני אין לי אף אחד, חוץ משני אני לבד. אז מה? אז גם שני מתכננת לעזוב אותי. היא רשמה שם שהיא התאהבה בבחור מסויים, בחור שאני גם מכיר אותו והוא בהחלט בחור נחמד. אבל למה שני? למה לא שיתפת אותי? למה כתבת שם שזו אמרה לך על זה ככה ושזו אמרה לך על זה ככה ומה איתי? למה אני לא אמרתי לך על זה כלום? למה אני לא מופיע לך בתהיות??
אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולהתחיל לבכות... אבל לא! אפילו ללבכות אין לי זמן, יש לי מחר מבחן גדול. אני רוצה ללכת לפסיכולוגי/ית בידיעה שאני הולך לטוב ביותר ושהוא לא רק מנצל את רגשות הנחיתות שלי כדי להרוויח כסף. אני לא יכול לבקש מההרוים ללכת לפסיכולוג כי אז הם יתחילו לדאוג ונחזור לתקופה שהייתה לפני קצת פחות משנה בה ראיתי את אימא לא פעם אחת בוכה בסתר ולפעמים גם אפילו את אבא. אני נכנס לדכאונות האלה שלפעמים היציאה היחידה מהם נראית לי רק דרך החלון. אבל לא, אני לא אעשה את זה למשפחה שלי ולא לחברים שלי (אם יש לי בכלל). Mr. Cellophane, זה מי שאני, מכירים את השיר החדש מהפסקול של שיקגו? אז זה אני. כולם אוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל בעצם את הקשרים האינטנסיביים שלהם הם מעדיפים לעשות עם אנשים אחרים. הפתרון היחיד שלי זה ללכת לדבר עם יועצת בית הספר, אישה "משכמה ומעלה", שבאמת מקשיבה לי וגורמת לי להרגיש יותר טוב. היא לא משהו פסיכולוגית אבל טוב לי לדבר איתה. הבעיה היחידה איתה היא שעם כל השביתות החופשים והשיערים חובה חובה שאסור לצאת מהם, אין לנו זמן להפגש.
טוב, אני לא יכול להרשות לעצמי לכתוב יותר מדי, יש לי מבחן להתכונן אליו. לחשוב... נדמיין שלא ראיתי את זה, כשאני אתפנה אז אולי אני אחשוב מה אני עושה עם זה.
נ.ב: עזרו לי, לספר לשני שגיליתי את הדפים האלה או להתעלם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה