היום היה לי יום של לימודים. הספקתי לעשות פרוייקט גדול שאמרתי שאני אעשה אותו כל החופש, פרוייקט שאמור להכין אותי למתכונת שתהיה לי ישר אחרי החופש. יופי, עכשיו אני קצת פחות היסטרי כי אני מרגיש שאני באמת עושה משהו. :c)
אתמול שני ישנה אצלי, קראנו ביחד ספר שהיינו צריכים לקרוא בשביל בית-ספר, ספר שכיף לקרוא אותו בייחד כי יש הרבה משחקי תפקידים. אני ושני מטורפים. הייתי כותב פה עוד עליי ועל שני, אבל שני נוהגת לשוטט באתר גם היא ואני רוצה שהיומן הזה יהיה רק בשבילי, אני רוצה שאני אוכל לכתוב לפעמים שאני כועס עליה, מקנא בה, נפגע ממנה, מבלי שהיא תכנס לכאן ותקרא את מחשבותיי. אבל זו לא הפואנטה... אני תמיד בוכה ("מתבכיין" - כהגדרתה) לשני על זה שאין לי עוד חברים חוץ ממנה שאני מדבר איתם בטלפון ונפגש איתם. שני לא מתרגשת מזה ואומרת שהיא לא שונה ממני. אני כל -כך שונא שהיא אומרת את זה... ממה שאני רואה כל הזמן - יש לה כל-כך הרבה חברים וחברות חוץ ממני. קודם כל - אין דבר כזה שהיא תהיה אצלי מבלי לקבל לפחות שיחה אחת בפלאפון מאחת החברות. שנית, ומה שהכי מעצבן, זה שהיא יכולה לייבש אותי ולדבר עם החברות האלה במשך עשרות דקות (אם הייתי רושם שעות - הייתי מגזים). אני מעמיד פנים כאילו זה לא מפריע לי, וכאילו זה טבעי ומתרץ לעצמי את זה שאנחנו 90% מהזמן שלנו ביחד וזה לא הגיוני שהיא לא תדבר עם החברות שלה בכל הזמן הזה. אבל זה לא כל-כך נכון, אנחנו לא נמצאים כל-כך הרבה מהזמן ביחד. והיא לעמת זאת (והנה אני מלכלך עליה) עושה לי פרצופים כשאני מדבר עם מעט החברים שיש לי. היא לא סובלת את אילן ואם אחת השיחות המעטות שיש לי איתו תיפול בזמן שהיא כאן אז או שהיא תעשה רעש, כאילו כדי להצחיק אותי, אבל בעצם כדי שאני לא אוכל להמשיך לדבר, או שהיא תסמן לי לסיים איתו את השיחה. אם היא רק תשמע ששוחחתי איתו זה יוריד לה את המצב-רוח. וזה כנ"ל עם כל החברים הקטנים שיש לי שהיא לא כל-כך מכירה, גם אם כולם באיסיקיו ( :c( ).
אוף יש כל-כך הרבה דברים שמרגיזים אותי, וגם אותה, אבל כשהיא מרגיזה אותי אני שותק וכשאני מרגיז אותה היא מתעצבנת עליי. אני בכלל חושב שאני לא יודע לכעוס באמת על אנשים. אולי רק על האחים הקטנים והמסכנים שלי. אני לא יודע לכעוס על החברים שלי. אפילו ניסיתי פעם לעשות סצינה לאילן על זה בתקופה שהייתי הכי פגוע ממנו, ולא הצלחתי. אני כל-כך גרוע בלכעוס. שני עושה את זה כל-כך טוב. אתם מכירים את המשפט הזה "טוב, אז תעשה מה שאתה רוצה".... משפט כזה שבד"כ חוטפים אותו מההורים. אז היא משתמשת קבועה בו. וזה משגע אותי, "שני, אני לא יכול לבוא אלייך היום". "טוב, חבל כי ממש רציתי לראות את הסרט הזה איתך אבל תעשה מה שאתה רוצה". ואני כמו אידיוט נופל בפח של המשפט הזה ומרגיש רע עם עצמי, וכועס על עצמי.
כאן אני חייב להעיר, שני לא לא רעה, אני פשוט מתאר פה בהרחבה את הצד הפחות נחמד שלה. יש לה המון המון תכונות טובות (מה שנקרא - מעלות), ויבוא הפרק ובו אני אספר עליהן.
התחושה הכי רעה שאני לפעמים מרגיש היא שהיחסים שלי עם שני דומים ליחסים של עם אילן. אני מעניק הרבה והיא מעניקה קצת. זה בא רק אחרי שאנחנו לומדים מתמטיקה, בהזמנתה, והיא מתעקשת לעשות את כל התרגילים לבד ושאני לא אעשה תרגילים, כי אני כבר יודע והיא לא. מה שבסוף נהיה בזבוז של זמן, כ אני סתם יושב ומשתעמם בזמן ששני מנסה לפתור תרגיל בגיאומטריה אנליטית (או משהו דומה).
אני צייתן, יותר מדי צייתן. כשאני אוהב מישהו, או יותר גרוע -תלוי במישהו אני יכול להקדיש את כל כולי רק בשבילו, ולעשות כל מה שהוא רק רוצה, אפילו אם זה כרוך בלוותר על האינטרסים שלי., אני שונא את עצמי ככה. אני יכול להשתגע כשאני חושב על זה. "תהיה קצת מחוספס!" ההורים אומרים לי. "תהיה קצת מחוספס!" אני אומר לעצמי, אבל ללא תועלת - אני הרכרוכי נשאר אותו אני הרכרוכי.
אולי זו הסיבה שאין לי כל כך הרבה חברים, אולי אנשים לא אוהבים אנשים רכרוכיים, כמו שאבא אומר. אני צריך להתחיל להפגש שוב עם היועצת ודחוף, למה אני אף פעם לא יכול לפתור את הבעיות שלי בעצמי??!
:c(
נ.ב: אל דאגה, למרות שסיימתי את הפרק בנימה עצובה, אני כרגע די מעודד בגלל הלימודים. פשוט נכנסתי בפרק לנושא כאוב... :C) לילה טוב!
אתמול שני ישנה אצלי, קראנו ביחד ספר שהיינו צריכים לקרוא בשביל בית-ספר, ספר שכיף לקרוא אותו בייחד כי יש הרבה משחקי תפקידים. אני ושני מטורפים. הייתי כותב פה עוד עליי ועל שני, אבל שני נוהגת לשוטט באתר גם היא ואני רוצה שהיומן הזה יהיה רק בשבילי, אני רוצה שאני אוכל לכתוב לפעמים שאני כועס עליה, מקנא בה, נפגע ממנה, מבלי שהיא תכנס לכאן ותקרא את מחשבותיי. אבל זו לא הפואנטה... אני תמיד בוכה ("מתבכיין" - כהגדרתה) לשני על זה שאין לי עוד חברים חוץ ממנה שאני מדבר איתם בטלפון ונפגש איתם. שני לא מתרגשת מזה ואומרת שהיא לא שונה ממני. אני כל -כך שונא שהיא אומרת את זה... ממה שאני רואה כל הזמן - יש לה כל-כך הרבה חברים וחברות חוץ ממני. קודם כל - אין דבר כזה שהיא תהיה אצלי מבלי לקבל לפחות שיחה אחת בפלאפון מאחת החברות. שנית, ומה שהכי מעצבן, זה שהיא יכולה לייבש אותי ולדבר עם החברות האלה במשך עשרות דקות (אם הייתי רושם שעות - הייתי מגזים). אני מעמיד פנים כאילו זה לא מפריע לי, וכאילו זה טבעי ומתרץ לעצמי את זה שאנחנו 90% מהזמן שלנו ביחד וזה לא הגיוני שהיא לא תדבר עם החברות שלה בכל הזמן הזה. אבל זה לא כל-כך נכון, אנחנו לא נמצאים כל-כך הרבה מהזמן ביחד. והיא לעמת זאת (והנה אני מלכלך עליה) עושה לי פרצופים כשאני מדבר עם מעט החברים שיש לי. היא לא סובלת את אילן ואם אחת השיחות המעטות שיש לי איתו תיפול בזמן שהיא כאן אז או שהיא תעשה רעש, כאילו כדי להצחיק אותי, אבל בעצם כדי שאני לא אוכל להמשיך לדבר, או שהיא תסמן לי לסיים איתו את השיחה. אם היא רק תשמע ששוחחתי איתו זה יוריד לה את המצב-רוח. וזה כנ"ל עם כל החברים הקטנים שיש לי שהיא לא כל-כך מכירה, גם אם כולם באיסיקיו ( :c( ).
אוף יש כל-כך הרבה דברים שמרגיזים אותי, וגם אותה, אבל כשהיא מרגיזה אותי אני שותק וכשאני מרגיז אותה היא מתעצבנת עליי. אני בכלל חושב שאני לא יודע לכעוס באמת על אנשים. אולי רק על האחים הקטנים והמסכנים שלי. אני לא יודע לכעוס על החברים שלי. אפילו ניסיתי פעם לעשות סצינה לאילן על זה בתקופה שהייתי הכי פגוע ממנו, ולא הצלחתי. אני כל-כך גרוע בלכעוס. שני עושה את זה כל-כך טוב. אתם מכירים את המשפט הזה "טוב, אז תעשה מה שאתה רוצה".... משפט כזה שבד"כ חוטפים אותו מההורים. אז היא משתמשת קבועה בו. וזה משגע אותי, "שני, אני לא יכול לבוא אלייך היום". "טוב, חבל כי ממש רציתי לראות את הסרט הזה איתך אבל תעשה מה שאתה רוצה". ואני כמו אידיוט נופל בפח של המשפט הזה ומרגיש רע עם עצמי, וכועס על עצמי.
כאן אני חייב להעיר, שני לא לא רעה, אני פשוט מתאר פה בהרחבה את הצד הפחות נחמד שלה. יש לה המון המון תכונות טובות (מה שנקרא - מעלות), ויבוא הפרק ובו אני אספר עליהן.
התחושה הכי רעה שאני לפעמים מרגיש היא שהיחסים שלי עם שני דומים ליחסים של עם אילן. אני מעניק הרבה והיא מעניקה קצת. זה בא רק אחרי שאנחנו לומדים מתמטיקה, בהזמנתה, והיא מתעקשת לעשות את כל התרגילים לבד ושאני לא אעשה תרגילים, כי אני כבר יודע והיא לא. מה שבסוף נהיה בזבוז של זמן, כ אני סתם יושב ומשתעמם בזמן ששני מנסה לפתור תרגיל בגיאומטריה אנליטית (או משהו דומה).
אני צייתן, יותר מדי צייתן. כשאני אוהב מישהו, או יותר גרוע -תלוי במישהו אני יכול להקדיש את כל כולי רק בשבילו, ולעשות כל מה שהוא רק רוצה, אפילו אם זה כרוך בלוותר על האינטרסים שלי., אני שונא את עצמי ככה. אני יכול להשתגע כשאני חושב על זה. "תהיה קצת מחוספס!" ההורים אומרים לי. "תהיה קצת מחוספס!" אני אומר לעצמי, אבל ללא תועלת - אני הרכרוכי נשאר אותו אני הרכרוכי.
אולי זו הסיבה שאין לי כל כך הרבה חברים, אולי אנשים לא אוהבים אנשים רכרוכיים, כמו שאבא אומר. אני צריך להתחיל להפגש שוב עם היועצת ודחוף, למה אני אף פעם לא יכול לפתור את הבעיות שלי בעצמי??!
:c(
נ.ב: אל דאגה, למרות שסיימתי את הפרק בנימה עצובה, אני כרגע די מעודד בגלל הלימודים. פשוט נכנסתי בפרק לנושא כאוב... :C) לילה טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה