שלום לך יומני היקר!
קצת פלצני להתחיל ככה יומן, אני יודע, אבל הרגשתי שהדבר מתבקש ושאי אפשר להתחיל סתם ככה לכתוב. בכוונה אני כותב ליומן ולא "לכם", גולשי האתר. היומן הזה הוא הדרך שלי לפרוק את כל מה שיושב עליי, כאילו רק לספר למישהו סוד. אני לא מצפה לתגובות, אני אפילו קצת מפחד שהתגובות יבלבלו אותי, אני רק רוצה קצת לכתוב.
טוב אז אחרי שהסברת בתמצות למה אני כותב, מן הראוי שאציג את עצמי. אני ילד בן 16, מירושלים. לגבי הזהות המינית שלי... טוב, לפני כמה חודשים הייתי אומר שאני נמנה עם החד-מיניים, אבל בתקופה הנוכחית כל העסק הזה מוטל בספק.
יש לי כל-כך הרבה מה לכתוב על מה שקרה לי בכל השנתיים האחרונות, אבל אני מפחד להפוך את היומן לאוטוביוגרפיה. אני מעדיף לכתוב על מה שקורה לי עכשיו עם אזכורים לעבר.
בדיוק סיימתי את הריב האלף עם אבא שלי. אני חי בבית מזרחי עם שני ההורים ושני אחים קטנים. האחים הקטנים יוצרים בבית שלי מדיניות כזאת שלא מתאימה לי, צריך ללכת לישון מוקדם, "הגדול תמיד אשם", צריך להוות דוגמא אישית וכו'. הפעם רבנו על זה שאני צריך ללכת לישון. אבא, בסה"כ 12 בלילה, אמרתי כמו ילד קטן. "אני מבקש ממך, תלך לישון עכשיו!, אתה והאחים הקטנים שלך תביאו לזה שבסוף אני אתאבד!, יש לי לחץ בדם, אני מרגיש את זה, תסתכל איך העיניים שלי נראות!, לך לישון!". ככה הוא אוהב לאיים כל הזמן שהוא יתאבד והכל יהיה על מצפוננו. יש לי אבא, איך לנסח זאת... חמום מוח... לא!, זה רק בנושאים שלי נראים שוליים כמו "לסדר את החדר ועכשיו!", "ללכת לישון ועכשיו". הוא אבא טוב, אני אוהב אותו, הוא דואג לי עד השמיים, עד שלפעמים זה חונק אותי. הוא יוצא במיוחד כל בוקר מוקדם רק כדי להביא אותו לבית-ספר בשעות המטורפות שהבי"ס שלי מתחיל. אז, גם אם אני שוכח משהו, הוא יקפוץ שוב לבי"ס כדי להביא לי אותו. וזה לא שהוא לא עובד... כשסיפרתי לו ולאימא שאני נמשך לגברים, הוא דווקא ניסה להיות קול. אבל תפסתי אותו הרבה פעמים בוכה בסתר או אפילו בפנים שלי. רק שאימא לא תראה שהוא נשבר, כי אימא ממש נשברה מולי כשסיפרתי, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו... פשוט רציתי לומר שאבא אמר שזה בכלל לא מפחיד אותו, הוא לא קיבל את זה חלילה, הוא פשוט אמר שזה לא אומר כלום ושאני לא יודע על מה אני מדבר, ושאני אצא מזה (ושאין אפשרות אחרת....).
אני רב איתו כל כך הרבה. אני לא יודע איך להפסיק את זה. היום, אפילו שבתקופה הזו עומדת להיות לו יומולדת. לא יכולתי להמנע מלריב איתו. בזמן שניסיתי להשקיט את אחי הקטן והשובב הוא פשוט יצא והתפרץ עליי.
הוא אומר לי דברים כל-כך מגעילים כשהוא כועס עליי, אני יודע שהוא לא מתכוון אבל זה פוגע בי. "אתה מאוס עליי", "אתה הגורם לכל הצרות בבית". הוא תמיד משתמש בשם "החמור הגדול" כשהוא כועס עליי... אני שונא את השם הזה! אולי בגלל זה עשיתי את היומן "היומן של החמור גדול", כי לפעמים אני שונא את עצמי...
אני מרגיש שבכל זאת צריך לכתוב פרק אחד שיספר קצת רקע, וביוחד על החיים לפני היציאה מול ההורים לחיים השונים לחלוטין שנבנו לאחריה.
אני פשוט עייף מאד, עכשיו אני באמת אלך לי לישון. לילה טוב וחג שמח! :)
קצת פלצני להתחיל ככה יומן, אני יודע, אבל הרגשתי שהדבר מתבקש ושאי אפשר להתחיל סתם ככה לכתוב. בכוונה אני כותב ליומן ולא "לכם", גולשי האתר. היומן הזה הוא הדרך שלי לפרוק את כל מה שיושב עליי, כאילו רק לספר למישהו סוד. אני לא מצפה לתגובות, אני אפילו קצת מפחד שהתגובות יבלבלו אותי, אני רק רוצה קצת לכתוב.
טוב אז אחרי שהסברת בתמצות למה אני כותב, מן הראוי שאציג את עצמי. אני ילד בן 16, מירושלים. לגבי הזהות המינית שלי... טוב, לפני כמה חודשים הייתי אומר שאני נמנה עם החד-מיניים, אבל בתקופה הנוכחית כל העסק הזה מוטל בספק.
יש לי כל-כך הרבה מה לכתוב על מה שקרה לי בכל השנתיים האחרונות, אבל אני מפחד להפוך את היומן לאוטוביוגרפיה. אני מעדיף לכתוב על מה שקורה לי עכשיו עם אזכורים לעבר.
בדיוק סיימתי את הריב האלף עם אבא שלי. אני חי בבית מזרחי עם שני ההורים ושני אחים קטנים. האחים הקטנים יוצרים בבית שלי מדיניות כזאת שלא מתאימה לי, צריך ללכת לישון מוקדם, "הגדול תמיד אשם", צריך להוות דוגמא אישית וכו'. הפעם רבנו על זה שאני צריך ללכת לישון. אבא, בסה"כ 12 בלילה, אמרתי כמו ילד קטן. "אני מבקש ממך, תלך לישון עכשיו!, אתה והאחים הקטנים שלך תביאו לזה שבסוף אני אתאבד!, יש לי לחץ בדם, אני מרגיש את זה, תסתכל איך העיניים שלי נראות!, לך לישון!". ככה הוא אוהב לאיים כל הזמן שהוא יתאבד והכל יהיה על מצפוננו. יש לי אבא, איך לנסח זאת... חמום מוח... לא!, זה רק בנושאים שלי נראים שוליים כמו "לסדר את החדר ועכשיו!", "ללכת לישון ועכשיו". הוא אבא טוב, אני אוהב אותו, הוא דואג לי עד השמיים, עד שלפעמים זה חונק אותי. הוא יוצא במיוחד כל בוקר מוקדם רק כדי להביא אותו לבית-ספר בשעות המטורפות שהבי"ס שלי מתחיל. אז, גם אם אני שוכח משהו, הוא יקפוץ שוב לבי"ס כדי להביא לי אותו. וזה לא שהוא לא עובד... כשסיפרתי לו ולאימא שאני נמשך לגברים, הוא דווקא ניסה להיות קול. אבל תפסתי אותו הרבה פעמים בוכה בסתר או אפילו בפנים שלי. רק שאימא לא תראה שהוא נשבר, כי אימא ממש נשברה מולי כשסיפרתי, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו... פשוט רציתי לומר שאבא אמר שזה בכלל לא מפחיד אותו, הוא לא קיבל את זה חלילה, הוא פשוט אמר שזה לא אומר כלום ושאני לא יודע על מה אני מדבר, ושאני אצא מזה (ושאין אפשרות אחרת....).
אני רב איתו כל כך הרבה. אני לא יודע איך להפסיק את זה. היום, אפילו שבתקופה הזו עומדת להיות לו יומולדת. לא יכולתי להמנע מלריב איתו. בזמן שניסיתי להשקיט את אחי הקטן והשובב הוא פשוט יצא והתפרץ עליי.
הוא אומר לי דברים כל-כך מגעילים כשהוא כועס עליי, אני יודע שהוא לא מתכוון אבל זה פוגע בי. "אתה מאוס עליי", "אתה הגורם לכל הצרות בבית". הוא תמיד משתמש בשם "החמור הגדול" כשהוא כועס עליי... אני שונא את השם הזה! אולי בגלל זה עשיתי את היומן "היומן של החמור גדול", כי לפעמים אני שונא את עצמי...
אני מרגיש שבכל זאת צריך לכתוב פרק אחד שיספר קצת רקע, וביוחד על החיים לפני היציאה מול ההורים לחיים השונים לחלוטין שנבנו לאחריה.
אני פשוט עייף מאד, עכשיו אני באמת אלך לי לישון. לילה טוב וחג שמח! :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה