אנשים, כמה עצות טובות טמונות בכל אחד מהם... יודעים לייעץ ולדבר כל-כך יפה עד שזה נשמע פשוט. אבל לאחד כמוני, מסתבר שצריך יותר מעצות טובות בשביל שאני אשתנה...
אני במהלך התכוננות מטורפת למתכונת שיש לי מחר. חזרתי לא מזמן מחבר טוב שלי, התכוננו ביחד. נראה לי שהשנה הזו קרבה אותנו (זו השנה הראשונה שאנחנו בפורום הזה של המגמה). זה בכלל נורא נחמד ללמוד בייחד וזה גם יכול נורא לקרב... זה יכול כל-כך לקרב עד כדי כך שאני אתן לחבר הזה את השם שלו ביומן - נועם (אני יודע שיש כאלה שרושמים את השם הזה בלי ו' אבל זה בלאו הכי שם בדוי...). הוא טיפוס נורא נורא נחמד, אני אפילו מרגיש נוח להתקשר אליו ולדבר איתו. הבעיה היחידה היא שכל ההווי שלנו הוא סביב הלימודים והמגמה כי נועם הוא פשוט אחד כזה שאוהב ללמוד, לחקור ולקבל ציונים הכי קרובים למושלמים. הוא גם נורא אינטלקטואל, אוהב לדבר על כך וכך וזה וזה. הוא אפילו נואם לא רע על כל המצב החברתי כלכלי מדיני פיסי ביולוגי אנתרופולגי או כל נושא אחר שבעולם, וגם גורם לזה להשמע מעניין. לא הייתי מגדיר אותו כמה שנקרא - פוץ. האמת שעד שהכרתי אותו השנה לא היה לי מושג שהוא מהמשקיענים בלימודים (ולא שאני אומר שכל המשקיענים הם פוצים - אבל הסטטיסטיקה שערכתי על כל האנשים שאני מכיר אומרת שרב הפוצים הם משקיענים בלימודים). הכוונה שלי בכל ההסבר המסובך הזה היא שנועם עבר אצלי את המבחן של ילד שאני יכול הלרגיש בנוח איתו. העניין הוא זה - אני חושש שמא כשנפסיק לדבר על ענייני המגמה יגמרו לנו הנושאים לשוחח עליהם, ואז הוא יפנה לנושאים הרבים שלו, ואני שוב אגיע לתפקיד "המהנהן" (זה שלא מדבר ורק מקשיב בטלפון, ולעתים קרובות כל מה שהוא רוצה זה לגמור את השיחה ולחזור לעיסוקיו). הרי זה קרה לי עם כמעט כל החברים שהיו לי, היחידים שהצליחו לחמוק היו שני ואילן. גם יש מלא ילדים באייסיקיו שמדברים איתי, ילדים כאלה שאני בס"כ מסתדר איתם, והם נחמדים והם אף פעם לא הזיקו לי, אבל ילדים שהאישיות עצמה והדרך התנהגות שלהם מטרידה ומעצבנת, ולכן אני לרב לא עונה להם, רק כשאני ממש משועמם או מרחם עליהם. כולם מכירים אותי כ"הילד הכי חמוד בעולם הנחמד והטוב שמעולם לא עשה דבר רע בחייו", ולכן כולם, וזה כולל גם אנשים פחות נחמדים, מתייחסים אליי יפה. מצד השני, הצד שלי, אני רואה אנשים בעין מאד ביקורתית, פוסל אנשים על ימין ועל שמאל: זה מאד לא מטופח, זאת יותר מדי מבלבלת את המוח, זה כדורק בראש שלו, זה לא אוהב להשאר בבית דקה, זאת חושבת רק על חברים ועוד מיני תירוצים עסיסיים שאני מוצא לכל אחד רק כדי לשכנע את עצמי שאני לא מתאים לו ושאף פעם לא נוכל להיות חברים טובים.
אתמול שני דיברה איתי בטלפון על הסוגייה הזו עם נועם כשפתאום היא שמעה מספר קולות "או או" (הודעות באייסיקיו) ברקע, היא שאלה אותי מי זה שולח לי הודעות וסיפרתי לה, אז היא "אוי, למה הם שולחים אליך הודעות?!", כי היא גם לא כ"כ אוהבת את האנשים האלה. אבל אז היא אמרה לי שאני ממש פוסל אנשים מהר מדי ושאני כל-הזמן מתלונן שאין לי עוד חברים חוץ ממנה. היא אמרה שאם אני רוצה חברים אני צריך להתחבר. מה לומר- שני - את צודקת במאה אחוז אבל.... אבל.... אני לא יודע להסביר את עצמי. אני פשוט ממש לא רוצה להיות חבר של הילדים האלה, אני רוצה להיות חבר של ילדים מעניינים, שישבו איתי מול המחשב וישאלו אותי שאלות וידהמו ממה שאני יודע על המחשב, שישמחו לשחק איתי במחשב וגם לדבר, שאני אתעניין גם בחיים שלהם, ושיצחיקו אותי. החברות שהייתה לי עם אילן הייתה כזו (למרות שהיא התבררה כחברות שקר). היינו משחקים כל היום במחשב, מדברים שעות בלילה לפני שהיינו הולכים לישון, לפעמים היינו משטטים לנו בהתגוששות קלה, מן משחק כוחות כזה. לא יודע, הייתה לנו חברות כזאת כיפית שהייתי שמח אם היא הייתה ממשיכה לתמיד, לא משנה שהיום כבר הבנתי שהוא ניצל אותי בכל התקופה הזו, אבל אז זה אפילו לא הפריע לי, כל מה שרציתי זה להיות איתו ורק איתו, לזה אני מתגעגע. ואם מדברים על בנות ספציפית אז הייתי רוצה בת שאני אוכל לדבר איתה ולהתייעץ איתה, אחת כזאת שגם מספרת לי את מכאובי נפשיה (כל עוד הם לא יהיו קשורים תמיד לציונים ובי"ס). אחת כמו שני, שאני כל -ךכ אוהב אותה ומודה לגורל (או לכל גורם שמימי אחר) שיש לי אותה. אני ארחיב על זה מאוחר יותר, רק אני רוצה להזכיר שבלעדיה אני לא יודע איפה הייתה היום, *אולי אפילו לא הייתי!!!!*, היא האדם המרכזי שעזר לי לפני שסיפרתי להורים וגם בשעותיי הקשות, אחרי שסיפרתי להם....
גם עוד סימן לחבר קרוב הוא אחד שכבר הפסקתי להתבייש ממנו זה שהפסקתי להיות כזה נימוסי איתו. כשאני מתבייש אני מנסה להתנהג בסדר עם אנשים, בשבילי להיות בסדר ונחמד עם אנשים זה בעיקר להיות מנומס איתם, לומר תודה, סליחה, בבקשה, אין בעד מה, על לא דבר ומיני נימוסים שכאלה.
היום כששרתי בחזרות לטקס יום השואה, מורה אחד אמר לי שאני שר יפה, רק יש לי בעיה אחד, שאני נורא "מתנצל" ו(שימו לב: עצה שניה ואחרונה להיום)שכדאי לי שלא לשים על אף אחד ואם אני רוצה לשיר אז פשוט לשיר את זה. הבעיה היא שזו הפעם הראשונה שאני בכלל שר, יש לי פוביית קהל מטורפת, שמעמרת כל דבר שאני עושה על הבמה בחמישים אחוז לפחות, והביקורת על זמרים בבית-ספר היא רצחנית... זה כל מה שעובר לי בראש. ושני, החמודה שלי, מזכירה שלא לחשוב על הקהל, לחשוב על השיר, לחשוב על לעמוד זקוף ולפתוח את הפה ולהוציא קול ברור. אם אני אחשוב רק על זה אז זה ישמע מעולה. אני מקווה שאני בסוף אשיר, כלומר -אני מקווה שאני אדע אם כדאי לי לשיר ולא אפרוש בזמן שזה נשמע יפה או אשיר בזמן שזה לא נשמע יפה.... שיהיה! אני די סולן בשיר הזה, זה עוד מה שמפחיד, יש עוד איזה אחד שמלווה אותי באחד הבתים אבל הוא לא כזה זמר טוב.
טוב, אז שיהיה לי בהצלחה במתכונת (תודה!) ושאני אצליח לצאת מפחד החברים החדשים שלי + פחד הבמה שלי ומעוד הרבה פחדים אחרים... :sc
נ.ב: אני אשמח אם תגיבו על נושאים כמו אלה, חיזוקים בנושא הבטחון העצמי אני צריך וכמה שיותר. אני פשוט לא רוצה תגובות בנוגע לזהות המינית כי... כמו שהסברתי, אני רוצה להחליט את זה בלי עצה של אף אחד, לפי המצב הקיים מול עיניי.
אני במהלך התכוננות מטורפת למתכונת שיש לי מחר. חזרתי לא מזמן מחבר טוב שלי, התכוננו ביחד. נראה לי שהשנה הזו קרבה אותנו (זו השנה הראשונה שאנחנו בפורום הזה של המגמה). זה בכלל נורא נחמד ללמוד בייחד וזה גם יכול נורא לקרב... זה יכול כל-כך לקרב עד כדי כך שאני אתן לחבר הזה את השם שלו ביומן - נועם (אני יודע שיש כאלה שרושמים את השם הזה בלי ו' אבל זה בלאו הכי שם בדוי...). הוא טיפוס נורא נורא נחמד, אני אפילו מרגיש נוח להתקשר אליו ולדבר איתו. הבעיה היחידה היא שכל ההווי שלנו הוא סביב הלימודים והמגמה כי נועם הוא פשוט אחד כזה שאוהב ללמוד, לחקור ולקבל ציונים הכי קרובים למושלמים. הוא גם נורא אינטלקטואל, אוהב לדבר על כך וכך וזה וזה. הוא אפילו נואם לא רע על כל המצב החברתי כלכלי מדיני פיסי ביולוגי אנתרופולגי או כל נושא אחר שבעולם, וגם גורם לזה להשמע מעניין. לא הייתי מגדיר אותו כמה שנקרא - פוץ. האמת שעד שהכרתי אותו השנה לא היה לי מושג שהוא מהמשקיענים בלימודים (ולא שאני אומר שכל המשקיענים הם פוצים - אבל הסטטיסטיקה שערכתי על כל האנשים שאני מכיר אומרת שרב הפוצים הם משקיענים בלימודים). הכוונה שלי בכל ההסבר המסובך הזה היא שנועם עבר אצלי את המבחן של ילד שאני יכול הלרגיש בנוח איתו. העניין הוא זה - אני חושש שמא כשנפסיק לדבר על ענייני המגמה יגמרו לנו הנושאים לשוחח עליהם, ואז הוא יפנה לנושאים הרבים שלו, ואני שוב אגיע לתפקיד "המהנהן" (זה שלא מדבר ורק מקשיב בטלפון, ולעתים קרובות כל מה שהוא רוצה זה לגמור את השיחה ולחזור לעיסוקיו). הרי זה קרה לי עם כמעט כל החברים שהיו לי, היחידים שהצליחו לחמוק היו שני ואילן. גם יש מלא ילדים באייסיקיו שמדברים איתי, ילדים כאלה שאני בס"כ מסתדר איתם, והם נחמדים והם אף פעם לא הזיקו לי, אבל ילדים שהאישיות עצמה והדרך התנהגות שלהם מטרידה ומעצבנת, ולכן אני לרב לא עונה להם, רק כשאני ממש משועמם או מרחם עליהם. כולם מכירים אותי כ"הילד הכי חמוד בעולם הנחמד והטוב שמעולם לא עשה דבר רע בחייו", ולכן כולם, וזה כולל גם אנשים פחות נחמדים, מתייחסים אליי יפה. מצד השני, הצד שלי, אני רואה אנשים בעין מאד ביקורתית, פוסל אנשים על ימין ועל שמאל: זה מאד לא מטופח, זאת יותר מדי מבלבלת את המוח, זה כדורק בראש שלו, זה לא אוהב להשאר בבית דקה, זאת חושבת רק על חברים ועוד מיני תירוצים עסיסיים שאני מוצא לכל אחד רק כדי לשכנע את עצמי שאני לא מתאים לו ושאף פעם לא נוכל להיות חברים טובים.
אתמול שני דיברה איתי בטלפון על הסוגייה הזו עם נועם כשפתאום היא שמעה מספר קולות "או או" (הודעות באייסיקיו) ברקע, היא שאלה אותי מי זה שולח לי הודעות וסיפרתי לה, אז היא "אוי, למה הם שולחים אליך הודעות?!", כי היא גם לא כ"כ אוהבת את האנשים האלה. אבל אז היא אמרה לי שאני ממש פוסל אנשים מהר מדי ושאני כל-הזמן מתלונן שאין לי עוד חברים חוץ ממנה. היא אמרה שאם אני רוצה חברים אני צריך להתחבר. מה לומר- שני - את צודקת במאה אחוז אבל.... אבל.... אני לא יודע להסביר את עצמי. אני פשוט ממש לא רוצה להיות חבר של הילדים האלה, אני רוצה להיות חבר של ילדים מעניינים, שישבו איתי מול המחשב וישאלו אותי שאלות וידהמו ממה שאני יודע על המחשב, שישמחו לשחק איתי במחשב וגם לדבר, שאני אתעניין גם בחיים שלהם, ושיצחיקו אותי. החברות שהייתה לי עם אילן הייתה כזו (למרות שהיא התבררה כחברות שקר). היינו משחקים כל היום במחשב, מדברים שעות בלילה לפני שהיינו הולכים לישון, לפעמים היינו משטטים לנו בהתגוששות קלה, מן משחק כוחות כזה. לא יודע, הייתה לנו חברות כזאת כיפית שהייתי שמח אם היא הייתה ממשיכה לתמיד, לא משנה שהיום כבר הבנתי שהוא ניצל אותי בכל התקופה הזו, אבל אז זה אפילו לא הפריע לי, כל מה שרציתי זה להיות איתו ורק איתו, לזה אני מתגעגע. ואם מדברים על בנות ספציפית אז הייתי רוצה בת שאני אוכל לדבר איתה ולהתייעץ איתה, אחת כזאת שגם מספרת לי את מכאובי נפשיה (כל עוד הם לא יהיו קשורים תמיד לציונים ובי"ס). אחת כמו שני, שאני כל -ךכ אוהב אותה ומודה לגורל (או לכל גורם שמימי אחר) שיש לי אותה. אני ארחיב על זה מאוחר יותר, רק אני רוצה להזכיר שבלעדיה אני לא יודע איפה הייתה היום, *אולי אפילו לא הייתי!!!!*, היא האדם המרכזי שעזר לי לפני שסיפרתי להורים וגם בשעותיי הקשות, אחרי שסיפרתי להם....
גם עוד סימן לחבר קרוב הוא אחד שכבר הפסקתי להתבייש ממנו זה שהפסקתי להיות כזה נימוסי איתו. כשאני מתבייש אני מנסה להתנהג בסדר עם אנשים, בשבילי להיות בסדר ונחמד עם אנשים זה בעיקר להיות מנומס איתם, לומר תודה, סליחה, בבקשה, אין בעד מה, על לא דבר ומיני נימוסים שכאלה.
היום כששרתי בחזרות לטקס יום השואה, מורה אחד אמר לי שאני שר יפה, רק יש לי בעיה אחד, שאני נורא "מתנצל" ו(שימו לב: עצה שניה ואחרונה להיום)שכדאי לי שלא לשים על אף אחד ואם אני רוצה לשיר אז פשוט לשיר את זה. הבעיה היא שזו הפעם הראשונה שאני בכלל שר, יש לי פוביית קהל מטורפת, שמעמרת כל דבר שאני עושה על הבמה בחמישים אחוז לפחות, והביקורת על זמרים בבית-ספר היא רצחנית... זה כל מה שעובר לי בראש. ושני, החמודה שלי, מזכירה שלא לחשוב על הקהל, לחשוב על השיר, לחשוב על לעמוד זקוף ולפתוח את הפה ולהוציא קול ברור. אם אני אחשוב רק על זה אז זה ישמע מעולה. אני מקווה שאני בסוף אשיר, כלומר -אני מקווה שאני אדע אם כדאי לי לשיר ולא אפרוש בזמן שזה נשמע יפה או אשיר בזמן שזה לא נשמע יפה.... שיהיה! אני די סולן בשיר הזה, זה עוד מה שמפחיד, יש עוד איזה אחד שמלווה אותי באחד הבתים אבל הוא לא כזה זמר טוב.
טוב, אז שיהיה לי בהצלחה במתכונת (תודה!) ושאני אצליח לצאת מפחד החברים החדשים שלי + פחד הבמה שלי ומעוד הרבה פחדים אחרים... :sc
נ.ב: אני אשמח אם תגיבו על נושאים כמו אלה, חיזוקים בנושא הבטחון העצמי אני צריך וכמה שיותר. אני פשוט לא רוצה תגובות בנוגע לזהות המינית כי... כמו שהסברתי, אני רוצה להחליט את זה בלי עצה של אף אחד, לפי המצב הקיים מול עיניי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה